אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבמאית הראשונה בתולדות הקולנוע

היא יצרה והפיקה מאות סרטים והיתה ממעצביה החשובים של האמנות הזאת בראשית דרכה. אז למה לא שמענו על אליס גי בלאשה?

תגובות

לא ייתמו נפלאותיו של הקולנוע, במיוחד של שנותיו המוקדמות, שכל כך הרבה מהסרטים שהופקו בהן אבדו ורבים כל כך מהיוצרים שעבדו בהן, והניחו את היסוד לשפת הקולנוע, היו לעלומים. אחת לכמה זמן, לרוב בזכותו של פסטיבל שנוקט יוזמה חריגה, אני מופתע לגלות עד כמה אותו עבר רחוק אוצר בתוכו הפתעות מרתקות. הפעם זהו הפסטיבל הבינלאומי ה-7 לסרטי נשים, שהקרין בסוף השבוע אוסף של סרטים שביימה אליס גי בלאשה, מ-1896 עד 1906.

גי בלאשה נחשבת לבמאית הראשונה בתולדות הקולנוע. את הקרנת סרטיה בפסטיבל, שיינעל מחר, ליוותה הרצאתה של הבמאית, התיאורטיקאית וההיסטוריונית האמריקאית אליסון מקמאהן. מקמאהן היא הראשונה שחקרה לעומק את חייה ויצירתה של גי בלאשה, וב-2003 הוציאה לאור את הספר הראשון על אודות האשה הראשונה שעשתה קולנוע. שמו "אליס גי בלאשה", וכותרת המשנה שלו מגדירה את גיבורת הספר כ"בעלת החזון האבודה של הקולנוע".

בפגישה עם מקמאהן לפני ההקרנה וההרצאה היא מגדירה את ההתעניינות שלה בגי בלאשה כאובססיה. זה קרה במקרה, היא אומרת, ממש כפי שהיא מאמינה גם שגי בלאשה התחילה לעשות סרטים כמעט במקרה.

"ב-1985, בדיוק אחרי שסיימתי את לימודי בבית הספר לקולנוע באוניברסיטת ניו יורק, צילמתי סרט תיעודי במנהטן", מספרת מקמאהן. "הצלמת של סרטי, שקראה עיתון, ראתה מודעה שבאותו ערב תתקיים במוזיאון לאמנות מודרנית הקרנה של סרטיה של מי שנחשבת לבמאית הראשונה בתולדות הקולנוע. אף שלמדתי באחת המחלקות לקולנוע הנחשבות ביותר בעולם, מעולם לא שמעתי על אליס גי בלאשה. אז הלכנו להקרנה. אבל היינו עייפות מאוד, עבדנו כל היום, כך שאחרי שצפינו בשניים או שלושה מהסרטים האילמים האלה עזבנו את ההקרנה, ודי שכחתי מאליס גי בלאשה.

"כעבור חמש שנים, ב-1990, התחלתי לכתוב תסריטים ובאותה תקופה התחלתי גם להתעניין בתיאוריות פמיניסטיות שונות, שטענו, בין השאר, שנשים שרוצות לעשות קולנוע חייבות לפרוץ ממגבלות הנרטיב ההוליוודי הקלאסי, שהוצג לרוב מעמדה גברית, ולייצר לעצמן שפה קולנועית אלטרנטיבית. כיום כבר אינני מאמינה בכך, אבל אז כן האמנתי. אמרתי לעצמי שאינני חייבת להמציא שפה קולנועית לבדי, בוודאי היו במאיות שכבר עשו זאת. ומכיוון שבאותה תקופה קראתי גם מאמרים שעסקו בהבדלים שהתקיימו בשפת הקולנוע בראינוע לעומת הקולנוע, החלטתי למצוא דוגמה של במאית שעבדה בראינוע, ולא בהוליווד אלא באירופה, כי האמנתי שבאירופה התאפשר יותר חופש יצירה מאשר בארצות הברית.

"הייתי בטוחה שהיו הרבה במאיות שכאלה, ולהפתעתי גיליתי שבערך עד ל-1910 היתה רק אחת - אליס גי בלאשה. נזכרתי שראיתי כמה מסרטיה כמה שנים קודם לכן, יצרתי קשר עם האשה שאצרה בזמנה את התוכנית במוזיאון לאמנות מודרנית, אמרתי לה שאני רוצה לכתוב מאמר על גי בלאשה והיא אמרה לי שאנחנו לא זקוקים למאמר על אודותיה, אנו זקוקים לספר. וכך החלה עבודת המחקר שלי בחייה ויצירתה של גי בלאשה, שכללה ניסיון לאתר את כל סרטיה ששרדו והסתיימה בכתיבת הספר, שיצא לאור יותר מעשר שנים לאחר מכן".

האולפן הגדול באמריקה

אליס גי נולדה ב-1873 בפאריס להורים צרפתים שבאותה תקופה התגוררו בצ'ילה, היכן שאביה ניהל רשת של חנויות ספרים (אמה חזרה לפאריס כדי ללדת בה את בתה). את שנותיה הראשונות בילתה אצל סבתה בשווייץ ואז עברה להתגורר עם הוריה בצ'ילה. משם נשלחה לפנימייה בצרפת. הוריה חזרו לצרפת כשאליס גי כבר היתה נערה מתבגרת, וזמן קצר לאחר מכן מתו אביה ואחיה. המשפחה נקלעה לקשיים כלכליים ניכרים, ולפיכך נאלצה אליס גי, שגדלה כנסיכה קטנה לדברי מקמאהן, לצאת לעבודה כדי לפרנס את המשפחה. ב-1894 החלה לעבוד כמזכירה במפעל של לאון גומון, שייצר מצלמות סטילס ומצלמות קולנוע.

כמה שנים לאחר מכן החלה החברה של גומון להפיק סרטי קולנוע והיתה במהירות למתחרה העיקרית של החברה להפקת סרטים שייסדו האחים לואי ואוגוסט לומייר, שנחשבים לאבות הקולנוע (הם אלה שערכו בפאריס ב-1895 את הקרנת הקולנוע הנחשבת לראשונה אי פעם). אליס גי החליטה להצטרף לחברת גומון, וכך החלה הקריירה שלה, שנמשכה כ-25 שנים ובמהלכה היא ביימה, הפיקה, כתבה ופיקחה על הפקתם של יותר מ-700 סרטים (שרק כ-100 מהם שרדו).

מתוך סרטיה "Falling Leaves", Roads Lead Home"" ו"A House Divided"

בין 1896 ל-1906 ניצבה אליס גי בראש מחלקת ההפקה של חברת גומון. כיום קשה לדעת אם כל הסרטים שמיוחסים לה, כולל כמה מאלה שהוקרנו בסוף השבוע בפסטיבל ברחובות, אמנם בוימו בידיה או שהיא רק היתה מעורבת בהפקתם. זה לא ממש משנה. השפעתה היתה מכרעת בהפקתם של כל הסרטים האלה; היא זו שפיתחה את הנרטיב שלהם, ובדרך זו תרמה תרומה מכרעת להתפתחותו של הנרטיב הקולנועי בכללותו ופיתחה רבות מהתחבולות החזותיות והקוליות שאיפיינו את הסרטים האלה. בין השאר היא היתה מיוצרי הקולנוע הראשונים ששילבו בין צילום קולנועי להקלטת קול בשיטה שפותחה על ידי חברת גומון ונקראה קרונופון. ברבים מסרטיה גם השתמשה באפקטים מיוחדים, לעתים קרובות למטרות קומיות שמשעשעות עד עצם היום הזה. כמו כן רבים מסרטיה נצבעו באופן ידני, והאפקט מרהיב. מקמאהן מספרת שלא כל סרטיה של אליס גי נצבעו באותם צבעים, כך שניתן לראות עותקים שונים שלהם שבאחד מהם הגיבורה לובשת חצאית אדומה ובאחר חצאית צהובה.

ב-1907 נישאה אליס גי להרברט בלאשה, גבר בריטי שהיה צעיר ממנה בשמונה שנים ועבד בחברת גומון כסוכן מכירות. כאשר מונה בלאשה לראש מחלקת ההפקה של חברת גומון בארצות הברית, עברו השניים להתגורר באמריקה, וב-1910 הקימו עם שותף נוסף חברה משלהם. האולפן שלה מוקם בפלאשינג שבמדינת ניו יורק והיה האולפן הגדול ביותר באמריקה בזמנו.

אליס גי בלאשה היתה המנהלת האמנותית של החברה, בעלה שימש מנהל ההפקה וגם צלם, והחברה נחלה הצלחה כה גדולה שהיא העבירה את בסיס הפעילות שלה לפורט לי שבמדינת ניו ג'רזי, שלפני הוליווד היתה בירת העשייה הקולנועית בארצות הברית. שם הקימה גי בלאשה אולפן בעל גג זכוכית, חידוש לזמנו, והמשיכה לביים סרטים, לפעמים שלושה בשבוע אחד.

כמה שנים לאחר מכן נדדה תעשיית הקולנוע האמריקאית לקליפורניה שטופת השמש. גי בלאשה ובעלה, שהביאו לעולם שתי בנות, היגרו אף הם להוליווד, אך שם נקלעו לצרות כלכליות. בלאשה לא היה איש עסקים טוב במיוחד, מספרת מקמאהן, וחברת ההפקה של הזוג פשטה רגל. אחת הטעויות שעשתה גי בלאשה, אומרת מקמאהן, היתה שהסמיכה את בעלה לעסוק בצד הפיננסי של החברה שלהם. היא עשתה זאת כנראה כי הוא היה הגבר וגברים אמורים להבין בעניינים כאלה. בשלב מסוים הוצע להם אפילו להפיק את הסרט הראשון על טרזן, אך לא היה להם התקציב הנדרש. לו הפרויקט יצא לפועל, טוענת מקמאהן, כל הקריירה של גי בלאשה היתה מתפתחת אחרת.

ב-1918 נמאס להרברט בלאשה לחיות בצלה של אשתו והוא עזב אותה לטובת אחת השחקניות שהופיעה באחד מסרטיהם. הם התגרשו ב-1922. גי בלאשה עבדה תקופה קצרה בחברת ההפקה של ויליאם רנדולף הרסט, אך ב-1922 חזרה לצרפת ומאז לא ביימה סרט נוסף. היא לא נישאה מחדש וב-1964 חזרה לארצות הברית כדי לשהות עם בנותיה וב-1968 מתה. בשנים שחלפו בין סרטה האחרון למותה היא הרצתה, כתבה רומנים שהתבססו על תסריטים של סרטים שאחרים ביימו ואף פירסמה ספר זיכרונות.

בספרה מתרכזת מקמאהן בעיקר ביצירתה של גי בלאשה ופחות בחייה הפרטיים. היא עוסקת בהם רק כאשר הם נוגעים בסרטיה, מכיוון שהיא מתנגדת לנטייה שקיימת אצל כמה חוקרות אחרות של חייה ויצירתה של גי בלאשה לראות בה קורבן של בעלה שנטש אותה. "היא לא היתה קורבן", מכריזה מקמאהן בנחישות, "וסירבתי להציג אותה כך. היא היתה אשה מצליחה שניהלה קריירה ארוכה מאוד, ארוכה אף יותר ממרבית הקריירות של הגברים שהחלו לעשות סרטים באותו זמן כמוה. היו לה חיים מדהימים".

במה היתה גי בלאשה, לדעתה של מקמאהן, בעלת חזון, כפי שהיא מכנה אותה בכותרת המשנה של ספרה? בכך שהיתה אחת מיוצרי הקולנוע הראשונים שבחנו באיזו מידה הסיפור הקולנועי מסוגל לייצג את ההליכים הפסיכולוגיים שעוברת הדמות שניצבת במרכז הסיפור. היא היתה מיוצרי הקולנוע הראשונים, אומרת מקמאהן, שהשתמשו בצילומי פנים מקרוב לא כמעברים סתמיים בין סצינה לסצינה, אלא כאמצעי לחשוף את מה שמתרחש במוחה ותודעתה של הדמות. והיא עשתה זאת עוד לפני שהבמאי האמריקאי ד"ו גריפית עשה זאת בסרטיו שלו, שהם זכורים ומוערכים הרבה יותר מאלה של גי בלאשה. רבים מסרטיה צילמה באולפן, אך רבים אחרים ביימה באתרי ההתרחשות האמיתיים שלהם, מה שהפך אותם להרבה פחות תיאטרליים מאלה שהופקו באותה תקופה בצרפת, למשל.

מקמאהן מסכימה לטענתי שבסרטיה שילבה גי בלאשה בין כל הנטיות ששלטו בקולנוע מאז הולדתו. נהוג לראות באחים לומייר את אבות הקולנוע התיעודי ובז'ורז' מלייס (שביים ב-1903 את הפנטסיה העתידנית המקסימה "המסע לירח") את אבי הקולנוע העלילתי. אך לא רק שהחלוקה הזאת סכמטית, אלא שגם היוצרים האלה וגם גי בלאשה שילבו ביצירתם בין הקטבים, וגי בלאשה עשתה זאת אולי בצורה קיצונית אף יותר מהם: היא ביימה סרטים עלילתיים (מלודרמות, קומדיות, סרטי מתח) ותיעודיים, סרטי מסע, סרטים שתיעדו את הופעות של אמנים פופולריים וגם סרטים בעלי נושא דתי. ב-1906 היא ביימה למשל את אחד מסרטיה היומרניים והמרשימים ביותר, שתיעד בסדרה של 25 סצינות את חייו ומותו של ישו.

בזיכרונותיה, מספרת מקמאהן, מדווחת גי בלאשה שהיא למדה את מקצועה מהתבוננות בעבודתם של אחרים, אך מוסיפה ש"היתוש" של הקולנוע עקץ אותה מהרגע הראשון. היא ידעה שהיא ממציאה משהו חדש וחדוות היצירה וההמצאה לא עזבה אותה מעולם.

פיצוץ בלב ים

אחד ההיבטים המעניינים ביותר של יצירתה של גי בלאשה הוא האופן שבו היא מציגה דמויות של נשים וגברים ומתייחסת אל הזהות המגדרית כאל תבנית חברתית שהיא לעתים קרובות מלאכותית ושרירותית; היא לא חששה להציג רבות מהדמויות הגבריות המופיעות בסרטיה כמגוחכות. כמו כן, בסרטיה רואים הרבה יותר דמויות של נשים מאשר בסרטיהם של במאים גברים שעבדו באותה תקופה ובסרטיהם לעתים נדמה היה שנשים כלל אינן קיימות בעולם.

רבים מסרטיה של גי בלאשה גם כוללים אלמנטים חברתיים סאטיריים שאינם נראים בסרטי עמיתיה; אלמנטים הנוגעים ביחסים בין המינים, בין הורים לילדים ובין המעמדות. אף שהיא היתה ביסודה תוצר של תקופתה ואשה בעלת אמונות ודעות שמרניות ביותר, אפשר להבחין בכמה מסרטיה בביקורת חברתית שנעדרה כמעט לחלוטין מהסרטים שהופקו בצרפת בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. מדוע זוכרים את אליס גי בלאשה פחות מאשר רבים מעמיתיה?

"יש לכך שתי תשובות", עונה מקמאהן. "ראשית, מכיוון שעבדה בשני מקומות, תחילה בצרפת ואחר כך בארה"ב. רבים מהסרטים שביימה בצרפת אבדו בזמן מלחמת העולם הראשונה ורבים מהסרטים שביימה בארצות הברית אבדו יחד עם מרבית הסרטים שהופקו בתקופת הראינוע.

"והסיבה הנוספת היא שהיא היתה אשה. ההיסטוריה ברובה מסופרת על ידי גברים, על ידי המנצחים, וגי בלאשה לא נחשבה בסופו של דבר למנצחת. מאחר שהיתה אשה היא גם יצרה לעצמה הרבה אויבים שהתנגדו לעובדה שהיא עושה דברים שנשים לא עושות. למשל, לפוצץ סירת מפרש לצורך אחד הסרטים שהיא ביימה בארצות הברית. בעלה עשה זאת בסופו של דבר; הוא זה שיצא לים באותה סירת מפרש שהיתה אמורה להתפוצץ, ואחרי האירוע בילה שבוע בבית החולים. גי בלאשה, אגב, המשיכה לצלם תוך כדי הפיצוץ מלי לדעת אם בעלה יצא ממנו בשלום".

בזיכרונותיה מדברת גי בלאשה על הקושי שהיה לה לשלב בין עבודתה כיוצרת סרטים להיותה אם. בשלב מסוים היתה לוקחת את בנותיה עמה לאתר הצילומים, אך רוב הזמן הן נשלחו לפנימיות. בנותיה, שהרגישו נטושות על ידי הוריהן, כעסו עליה במשך כל חייה, וגם אחרי גירושיה, כאשר הן נאלצו לתמוך באמן מבחינה כלכלית, סירבו לשמוע על עבודתה ואפילו לצפות בסרטיה. כאשר מקמאהן כתבה את ספרה היא גילתה שנכדיה של גי בלאשה אפילו לא ידעו מה עשתה סבתם.

*#