אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חיוך, חתול, חיתוך", מיכל נאמן בגלריה גורדון: יותר זה מעט

עבודותיה החדשות של מיכל נאמן נוגעות בשדות חשיבה שונים, כמו בעבר, אבל התערוכה שלה בגלריה גורדון נותרת אינטלקטואלית ומרוחקת

תגובות

מקומה של מיכל נאמן כאחת מהאמנים הישראלים המרכזיים של סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הזאת כבר מובטח והתערוכה הנוכחית בגלריה גורדון בתל אביב לא תערער זאת. העובדה שעבודתה החרותה בזיכרון הקולקטיבי, "העיניים של המדינה", מוצגת עתה בתערוכה "הבעיה עם האופק" בחוף בת ים, במקביל לתערוכה בגורדון, היא צירוף מקרים שרק ממחיש זאת.

נאמן השתייכה למעגל הרעיוני שצמח סביב רפי לביא לאורך שנות ה-70 וה-80. ב"כי קרוב אליך הדבר מאוד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" ב-1986 הוצגה נאמן כחלק מהקבוצה שהאוצרת שרה בריטברג כינתה "התל-אביבים" והיתה התגלמות ההגמוניה. עם עבודות אינטליגנטיות שנעשה בהן שימוש מרתק בטקסט (המעניינות יותר הן אלו שבהן השתמשה בעברית) וצילום, בקולאז' ואחר כך באופנים שונים של ציור נכנסה נאמן ללב הקאנון של מה שנחשב לטעם טוב, ל"גבוה".

נטועה בציוריות

השימוש שלה ב"אשליית ג'סטרו", שאלת הזיהוי של דימוי כברווז או ארנב הקרויה על שם הפסיכולוג היהודי-אמריקאי ג'וזף ג'סטרו, נהפך לסימן היכר ומעין תו איכות והיא ממשיכה להשתמש בו עד היום. עם זאת, האמנות שלה נשארה נטועה בציוריות, בחומריות. מאז אמצע שנות ה-90 לערך יוצרת נאמן ציורי שמן על בד, החומרים המסורתיים של הציור המערבי במאות האחרונות, ואותם היא מכסה בנייר דבק (חומר שבדרך כלל משמש בציור לסימון קווים, שמוסרים בשלבים הסופיים). אצל נאמן הוא נהפך לקליפה-מסיכה על הציור וגם לדגם, לביטוי לספירת זמן ולבסיס לטקסט. הוא מתקשר לטכניקות של אריגה, לאמנות עממית, ומסמן גם צורך תמידי לחזק ולאחות. הציורים החדשים המוצגים בגלריה גורדון עשויים ברובם בטכניקה הזאת לצד ציורים (ללא כיסוי נייר דבק), בצבעוניות סגולה-אפורה עכורה.

באופן נוגה, תערוכתה הנוכחית של נאמן אינה בבחינת רגע של לידה מחדש של מראה נושן. כמו בעבר, עבודותיה עמוסות במסומנים ונוגעות בשדות חשיבה שונים בטווח שבין אפיסטמולוגיה למגדר. הפעם בולט מפגש בין ייצוג לצרכנות, שנהפך למעין מפגש חזותי בין תהיותיו של ויטגנשטיין על העולם לבין רעיונותיה של נעמי קליין. הבעיה היא שאחרי הפיענוח מתברר שבכך מסתכמת כמעט כל החוויה.

מבחינה חזותית, זו תערוכה חלשה. באולם הכניסה מוצגות עבודה גדולה אחרי עבודה גדולה אך הן רק מחלישות זו את זו ויוצרות תחושה של דחיפות להפגין ריבוי, כאילו כדי לכסות על העדר. על חלק מהעבודות נאמן מוסיפה מדבקות ברקוד (חלקן ממוצרי ניקוי) כך שלצופים לא נותרת עבודה רבה מדי במציאת ההקשר האידיאולוגי של העבודה ואפשר בקלות רבה לפצוח בשיח על חיפצון האמנות, סיפסור המחשבה וכוחו האימננטי של הכסף, המחיר, כתחליף לערך.

מתחת לשכבות נייר הדבק

כוחו של העוקץ המילולי הנאמני קהה. בעבודה "Pre Figuration/ The Fig Tree/ After Image" מ-2008 יש משחקי מלים על FIG (תאנה, וגם קיצור של המלה סיפרה באנגלית) וכן Figuration ופרה-פיגורציה, מושג המתקשר בראש וראשונה לקריאה של התנ"ך, הברית הישנה, כמעין מבשר וגלגול מוקדם של התרחשויות בברית החדשה, בעיקר בחיי ישו. אבל משחקי המלים נשארים הפעם ריקים למדי. הארנב-ברווז שמציצים מתחת לשכבות נייר הדבק המדממות צבע כבר נראים כמין רשת ביטחון אינטלקטואלית, פתח קבוע לדיבור על אמביוולנטיות. התרגום החזותי של מלים נהפך לריק. בעבודה מ-2009 שכותרתה "The Smile of the Universe", על שכבות רבות של נייר דבק בשתי וערב מצויר פס קעור, החיוך ומתחת נכתב באנגלית "החתול הוא חיוך" ואכן מצויר חתול קטן.

סדרת הציורים הקטנים יותר קרובה ברוחה לחלק מהעבודות המוקדמות של נאמן. באותן עבודות היא הצליחה ליצור דימויים שבהם החיכוך בין המאיים והנלעג יצר תחושה של רע מסתתר, אורב, טורד. בעבודה "Le Chat Qui Rit" (החתול המחייך) מ-2010 נהפך החתול לדמות מרושעת, כשהאדום הממסגר את שני צדי הדימוי והתזות האדום על הדימוי יוצרים תחושת סכנה. בזיכרון עולות קונוטציות להיסטוריה האפלה של אמונות נגד חתולים שחורים ולציד מכשפות.

בעבודה "Twice Told Tales" מ-2010 נאמן מציירת סצינה מיתית של שקנאי הפוצע את חזהו כדי להאכיל בדם את אפרוחיו. הסצינה קשורה לאיקונוגרפיה נוצרית שראתה בשקנאי דימוי של מסירות מיוחדת לצאצאיה עד כדי הקרבה עצמית (כפי שישו הקריב את עצמו). העבודה "My Name is Nobody" מ-2008 מתייחסת למיתוס אודיסאוס, שזו היתה תשובתו לקיקלופ. גם במקרה זה, כמו במקרה של ריכוז העבודות הגדולות, קיבוצם יחד של הציורים הקטנים מחליש את כוחם הכולל.

לתערוכה נלווה קטלוג מרשים. מבחינה חזותית, מדובר בריכוז חומר מעניין ביותר של עבודותיה המוקדמות של נאמן, כולל כאלה שאינן מוכרות או לכל הפחות לא הוצגו זמן רב כמו "חיקוי נוכרי" או "יהודי מסוגל לגנוב אפילו את עצמו", שתיהן מאמצע שנות ה-70. הצגתן כעת בקטלוג מעוררת שאלות על אופן הקריאה שלהן בעבר, או למעשה על כך שהן נותרו במידה רבה סמויות מהעין ומחוקות מהזיכרון.

הטקסטים הנלווים הם המשך לריק שחשים בתערוכה. במאמרים של גיא בן נר ויערה שחורי יש הכל - מהסתמכות על פרויד, פול ואלרי, ולטר בנימין, לאקאן ודרידה, דרך התנסחויות שאמורות כנראה להישמע בוטות ("מי בכלל רוצה לזיין בחורה עם ראש של דג", מפרשן בן נר את הציור "המצאה קולקטיבית" של רנה מגריט מ-1934) ועד הסתמכות על חלק ממדרש יהודי - אבל אין בהם מה שיהפוך את התערוכה ליותר מניסיון הנותר מרוחק להנכחה חזותית של הרהורים אינטלקטואליים שונים.

מיכל נאמן - "חיוך, חתול, חיתוך". אוצר: אמון יריב. גלריה גורדון בתל אביב (בן יהודה 95). שעות פתיחה: יום שני-חמישי, 11:00-19:00; יום שישי, 10:00-14:00; שבת, 10:00-13:00

*#