אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון: דיוויד לה שאפל רוצה שיקחו אותו ברצינות

מה כבר נשאר לדיוויד לה שאפל בעולם הזה אחרי שגדל על ברכי וורהול, ציווה על סוס ללקק לאנג'לינה, שיכנע את בריטני לא להתאבד וראה את וויטני עם קילו קוק באף? להיחשב אמן רציני, כמובן

תגובות

בזמן הקצר שהוא פה, דיוויד לה שאפל הפך ללקוח קבוע בבית הקפה צפוני בטיילת. המלצריות כבר מכירות אותו בשמו ומביאות לו את המנה הפייבוריטית, אבטיח עם גבינה בולגרית, וכמה מהקבועים בחוף עוצרים להגיד שלום. לא ברור כמה מהם יודעים שזה האיש ש"ניו יורק מגזין" כינה בעבר "פליני של הצילום". צלם שמתפקד בעצמו כמושא צילום. האמביוולנטיות הוא הטבע השני של לה שאפל. לכן לא מפתיע שמתישהו במהלך הקריירה הגדושה שלו הוא חצה קו כה משמעותי: מאחד מגדולי המתעדים של התרבות הפופולרית הפך לחלק ממועדון מצומצם של היוצרים אותה. דיוויד לה שאפל - צילום פופ פוסטמודרני - כל הפרטיםלה שאפל הנציח מעל דפי מגזינים בנושאי אופנה, מוזיקה ותרבות פורטרטים של סלבריטאים במשך יותר מ־20 שנה, תוך שמירה על סגנון כל כך מובהק, שדי במבט חטוף כדי לזהות את חתימתו הייחודית: צבעים חיים וקומפוזיציות מקוריות המקיפות את מושאי הצילום, שמצדם מוצבים בתנוחות בלתי שגרתיות, בלתי צפויות ומתפקעות מרוב דמיון, עד שהצופה המסונוור עשוי לחשוב שכל דבר אחר הוא משעמם ודהוי לעומתם. צילום מקורי שלו עולה בין 12 ל־65 אלף דולר. רשימת הפרסים שהוענקו לו כל כך ארוכה עד שאין טעם - או מקום - לפרט אותה. מבקר האמנות וראש מחלקת החינוך ב־National Gallery בלונדון, קולין וויגינס, טען ש"אם אתה אוהב את עבודותיו של לה שאפל, וגם אם לא, אי אפשר שלא להישאב לתוכן", והמנהל של ה־International Center of Photography, וויליס הארטשורן, אמר עליו כי "הדרך לעבוד איתו היא ללכת איתו עד הסוף... אין ספק, זה תמיד יהיה משהו יוצא מן הכלל ובלתי רגיל". כשהוא נאמן עד אחרון נימיו לקוד הזה, בחר לה שאפל להציב את דיוויד בקהאם מלקק את עצמו, כשממכנסיו מבצבצים תחתוני נמר; את פמלה אנדרסון נאנסת על ידי אשה גדולה ומדממת הלבושה כחזיר; ואת אנג'לינה ג'ולי בשעה שסוס מלחך את שדיה. נוסף על כך שלח לה שאפל את ידו בצילומי וידאו קליפים, בין השאר לבריטני ספירס, לאלטון ג'ון, למובי, לקליס ולאיימי וויינהאוס. בחלק מהמקרים שיכתבו תצלומיו הפרובוקטיביים את הדימוי של מושאיהם בצורה כל כך עמוקה, עד שהדימוי המחודש הסיט את הקריירות שלהם למסלולים חדשים ושונים מבחינתם. לדוגמה, כריסטינה אגילרה שאותה הפך לה שאפל מבוגרת מיקי מאוס קלאב לבחורה מטונפת. אמרתי לעורך - 'הבחורה הזו עוד תהיה גדולה' - לה שאפל על אנג'לינה ג'וליהדימויים הפרובוקטיביים שייצר לאורך השנים גררו מן הסתם ביקורות צולבות מטעם מבקרי אמנות, אקדמאים וארגוני נשים. טענו שהתצלומים שלו מבטאים מיזוגניה, פורנוגרפיה זולה או פשוט קיטש. עכשיו, על אבטיח עם בולגרית, לה שאפל מסביר לי בחביבות שהוא "בטח לא מנסה לזעזע". מה אתם יודעים. "למעשה, הרעיון שאפשר לזעזע אנשים דרך אמנות כיום הוא אנכרוניסטי לחלוטין. כישראלית את יודעת שאין דבר יותר מזעזע מלהדליק את הטלוויזיה בערב ולהעיף מבט בחדשות. להפך, את מה שיש לי לומר אני מעביר דרך ההומור והיופי, שהן דרכים תקשורתיות יותר. כל כך הרבה אנשים עוסקים באמנות לא קומוניקטיבית או בכזאת שבוחרת להראות את המכוער, את האפל ואת המלוכלך. זו אף פעם לא היתה הדרך שלי". בריטני ואני - זה רציני לה שאפל הגיע לישראל לכבוד פתיחת התערוכה שלו במוזיאון תל אביב, תערוכה שהוא מכנה "החשובה ביותר בחיי". טייטל שעוד ידובר בו. בינתיים מתמלא האולם שבמוזיאון מפה לפה בקהל שממתין להרצאה שיישא הצלם לכבוד ערב הפתיחה. לה שאפל לוקח את הזמן, מתמהמה. הוגו, עוזרו הנאמן, מסביר לי שהוא מאוד מתרגש ושהוא "מרגיע את עצמו מאחורי הקלעים". לאחר שלה שאפל עולה סוף סוף לבמה לצלילי שיר של מייקל ג'קסון, הוא פוצח בהרצאה שאורכה יותר משעתיים ושבה הוא מקרין שקופיות של תצלומיו ומספר בפתיחות יוצאת דופן על חייו המקצועיים ואף על חייו האישיים. מאוחר יותר תאמר נילי גורן, אוצרת התערוכה ש"כפי שהתערוכה היא תערוכה לא טיפוסית ללה שאפל, כך גם ההרצאה היא יוצאת דופן בנכונותו של אמן ידוע כל כך לצאת ולהיחשף כפי שעשה כאן". לה שאפל מסיק שהקהל רוצה לשמוע על הסלבריטאים המככבים בעבודותיו ונותן לו את זה עם השקפתו על החוויה שעבר בחברת כל אחד מהם: "כשצילמתי את בריטני לקליפ של השיר Every Time היא הגיעה מעורערת לגמרי לסט, הסתגרה בחדר ההלבשה, ולא הסכימה לצאת משם במשך שעות. השעות חלפו, ומדובר במיליוני דולרים. בסוף שלחו אותי לנסות ולדובב אותה. ראיתי מולי ילדה מסכנה, שההורים שלה דחפו אותה באגרסיביות למקום שהיא לא רצתה להיות בו. זה היה מוזר. כל בחורה בעולם רצתה להיות בנעליה, חוץ ממנה. גם את וויטני יוסטון יצא לי לצלם, וכשהיא הגיעה לסטודיו היה ברור שהיא על קוק ושהיא לגמרי בהיי. זה היה מראה קשה. לא הבנתי בזמנו איך אשה שיש לה הכל בוחרת להרוס את עצמה כך. אבל זה עסק קשה. הרבה אמנים פשוט לא עומדים בעובדה שלעשות אמנות קשור בהרבה דברים שאינם אמנות. אני משער שזו הסיבה שאלכסנדר מקווין התאבד. הוא היה אמן אמיתי שגרם לאופנה להיראות בבת אחת מיושנת למול הדברים שהוא עשה. אבל הוא היה אמן של ממש, והוא לא עמד בכל מה שמסביב".ראיתי מולי ילדה מסכנה - לה שאפל על בריטני ספירס "כשצילמתי את אנג'לינה ג'ולי", הוא חותך פתאום לסנסט בולוורד, "היא היתה עוד בתחילת דרכה. נדהמתי מהיופי ומהעוצמה ששידרה. אמרתי לעורך המגזין 'הבחורה הזאת הולכת להיות גדולה, שים את התצלום שלה על השער', אבל הוא ענה לי בזלזול ש'רק גייז אוהבים את אנג'לינה ג'ולי'". הקהל מגיב לחום ולפתיחות של לה שאפל בהתמסרות, ולאחר ההרצאה נעמד בתור אינסופי בבקשה להצטלם, לקבל חתימה או אפילו לשוחח עמו על האפשרות חסרת הסיכוי לעבוד אצלו בסטודיו. לה שאפל נראה מותש ואף מעט נבוך מתשומת הלב שהוא כבר אמור היה להיות מורגל בה. אבל הוא נגיש ונעים, נטול גינוני כוכבות. ממש כמו אותו תייר חביב שמבלה את הבקרים שלו בבית הקפה על החוף.המגזינים יהיו הגלריה שלי לה שאפל נולד ב־1963 בעיר הקטנה פיירפילד שבקונטיקט, וכבר מגיל צעיר היה לו ברור מה יהיה כשיגדל: צייר. "בגלל זה בבית ספר אף פעם לא טרחתי ללמוד, הייתי רק יושב ומצייר, ומרים את הראש אם לרגע נאמר משהו בכיתה שעיניין אותי. הייתי ילד חולמני וספגתי הרבה הצקות ומכות בגלל זה. אני חושב שמאז פיתחתי מעין שריון שמגן עלי". בגיל 17 לקח באקראי קורס צילום, והבין שזה מה שהוא רוצה לעשות. הוא עבר לניו יורק, למד ב־School of Visual Arts, והציג תערוכות יחיד בחללים ובמחסנים נטושים. התערוכה הראשונה שלו הורכבה מתמונות של כמה מחבריו הטובים שמתו מאיידס. למפנה בחייו אחראי אנדי וורהול, שאיתר אותו בזמן שניקה שולחנות בסטודיו 54 ולקח אותו תחת חסותו. וורהול הוא זה שסידר ללה שאפל את העבודה הראשונה שלו במגזין "Interview", שהובילה להצעות עבודה ממגזינים נוספים כמו "רולינג סטון", "ווג" ו"פלייבוי". "ההתנסות היתה כל כך מוצלחת ומתגמלת, שהחלטתי שהמגזינים יהיו הגלריה שלי. הרעיון שכל אחד יוכל לגזור את התמונה שלי ולתלות אותה על המקרר קסם לי מאוד. למרות זאת ידעתי כבר אז שהמעבר מאמנות יפה לאמנות מסחרית משאיר בי איזשהו חור". איך היית מתאר את העבודה עם וורהול?"אנדי היה אדם לא פשוט ולא תמיד מובן, במיוחד אז, כשהייתי צעיר כל כך. אבל בסופו של דבר הייתי מאוד קרוב אליו ונשארתי איתו עד לרגעיו האחרונים. מה שאנדי עבר בקריירה שלו לימד אותי שיעור מאוד חשוב על עצמי. אנשים ומבקרים שהיו כל כך אכזריים כלפיו בשנות ה־80 ואמרו שהוא גמור, שהוא עייף, שאין לו מה לתת - הפכו אותו לאחר שמת לגיבור של האמנות. זה לימד אותי כמה הכל שברירי. אתה תמיד מרגיש טוב כשאנשים אוהבים את העבודה שלך ומתקשרים איתה, אבל אי אפשר להישען על כך". איך אתה פותר את זה?"אני מרגיש שמצאתי את עמוד השדרה שלי סוף סוף אחרי כל כך הרבה שנים: הערך העצמי שלי היום קשור למה שאני מרגיש כלפי עצמי ולא למה שאנשים מרגישים אלי. לקח לי המון זמן להתבגר אבל אני מרגיש שזה קרה. כשאני פוגש אמנים צעירים אני מנסה להעביר להם את המסר הזה, כי אני מרגיש שהמסר בעולם יבוא מהאמן, לא מפוליטיקאי. ג'ון לנון, מיכאלאנג'לו, מייקל ג'קסון, שם אתה מוצא השראה טהורה ויופי". עוד לא למדנו להעריך אותו - לה שאפל על מייקל ג'קסון (צילום: רותם רוזנטל)לא לחינם השם של מייקל ג'קסון מבליח לטקסט זה בפעם השנייה בתוך פסקאות ספורות. לה שאפל מרבה להזכיר את מי שהיה אחד מחבריו הטובים, ובשלב מסוים גם חושף את שמו המקועקע על אצבעו - מחווה סמלית שלאחר המוות. "כל הקעקועים שיש לי על הידיים הם של חברים טובים שמתו", הוא מסביר בחיוך עצוב, "אבל המוות של מייקל עדיין טרי והשפיע עלי מאוד. אני חושב שעוד לא למדנו להעריך את העובדה שאדם כל כך מיוחד התהלך בינינו על האדמה הזאת, וגם לא נראה לי שנזכה לחוות אישיות כזו בימי חיינו. המסע שלו על כדור הארץ היה אפי, כמעט תנ"כי. הוא סבל ממחלת עור נדירה, חזה בגוף של עצמו מתפרק, ונאלץ לשמוע עלבונות והאשמות שהוא מלבין את עורו בכוונה. חברים ובני משפחה הפנו כלפיו את גבם. וכל זה קרה לאדם שרקד ושר ושימח אנשים. אני רק יכול לשמוח שהוא הגיע לגיל 50, כי לאור סיפור חייו גם זה סוג של נס. הוא חסר לי מאוד". מה עם סאבטקסט? בשנים האחרונות חל שינוי בלה שאפל. תחילתו ב־2005, אז בחר להרחיב את מנעד העיסוקים שלו ולפנות לצילום סרט דוקומנטרי. הסרט Rize"" שבו תיעד את תרבות ה־Krumping, ריקוד פריסטייל שנוצר בסאות סנטרל של לוס אנג'לס, שם שוכן הסטודיו שלו, זכה בהצלחה גדולה, הוקרן ברחבי העולם ואף זכה בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס. "בזמן העבודה על הסרט", מספר לה שאפל, "פתאום הבנתי ששנים עבדתי יום ולילה בלי הפסקה. בשלב מסוים הייתי כל כך תשוש, שיש תקופה ארוכה שאני פשוט לא זוכר. כבר רציתי לעזוב את הכל, אבל פחדתי. זה הוביל אותי לנקודה שהבנתי שאני צריך לחתוך. "אז קניתי את החווה שלי במאווי, התחלתי לשפץ אותה, ובמשך תקופה מסוימת האמנתי שמעתה והלאה אני פשוט אהיה נגר. לא היה לי חשמל ולא הייתי מחובר לטלפון, התנתקתי מהעולם לשלושה חודשים. אחרי פסק הזמן הזה התקשר אלי חבר טוב והציע לי להציג תצלומים שלי בגלריה בברלין. הייתי מאוד מופתע וחששתי - בדרך כלל צלם של מגזינים לא מציג בתערוכות, ובניו יורק, שבה התחלתי את הקריירה שלי, ההפרדה הזו היא מאוד ברורה. אבל בסוף הסכמתי, ומאותו רגע השתנו חיי. פרק אחד נסגר והשני נפתח. למעשה, חזרתי לאותה נקודה בגיל 18 שבה בכלל נטשתי את האמנות והתחלתי לעבוד במגזינים".צפו במצגת תמונות  מתוך התערוכה של דיוויד לה שאפל: נאמן להלך הרוח החדש, האנטי מסחרי כמעט, הוא הפסיק לצלם כוכבים למעט, מדי פעם, חברים קרובים כמו קניה ווסט או ליידי גאגא ("אמנית אמיתית שיוצרת ופועלת מתוך עצמה ולא מתוך שאיפות ריקות של אנשים שעומדים מאחוריה ודוחפים אותה"). זה מצב הצבירה שבו גם הגיע לארץ וזו התפאורה להכרזתו כי "התערוכה במוזיאון תל אביב היא החשובה ביותר בחיי". מה אתה אומר. "זהו המוזיאון היוקרתי ביותר שהציג את העבודות שלי עד כה, ואני גם מאוד מתרגש מהרעיון שאקדמאים ומומחים לאמנות ידונו בעבודות. העיסוק בעבודות שלי מהזווית הזו עדיין חדש בשבילי. לקיים דיאלוג, להיות מובן - זו הרגשה נהדרת".דיברת על המהפך שעברת כתולדה של נסיבות חיצוניות - העובדה ששמת לב שאתה עובד כמו מטורף, הרצון להוריד אינטנסיביות. אבל אין סיבות עמוקות לעניין הזה?  "אני אדם מאוד אינטואיטיבי, והאינטואיציה שלי מוליכה אותי כרגע מן המסחריות לאמנות נטו. מלבד זאת, היום יש לי כל הידע שצברתי, הניסיון וגם הזמן להקדיש את עצמי לפרויקטים שאני לחלוטין מאמין בהם. כשאתה בן 20 נראה כאילו החיים יימשכו לנצח, גיל 30 זאת תקופת מעבר, והיום אני כבר יודע שאין לי את כל הזמן שבעולם. חשוב לי לנצל את הזמן שלי למטרות הנכונות בשבילי"."יחסית לדימוי של דיוויד לה שאפל בציבור זו תערוכה מאוד לא טיפוסית", מסכימה האוצרת, נילי גורן "בפשטות, משום שהיא אינה כוללת עבודות מסחריות. קיבלתי עלי את משימת האוצרות לתערוכה מתוך כוונה לבודד יצירות שלו שיכולות להאיר את מקומו בעולם האמנותי. להפתעתי, נתגלה לי שגם כשהולכים אחורה בזמן אל תחילת הקריירה שלו, יש קו שמנחה אותו - בהחדרת סאבטקסט, בזווית שמראה פן חדש ובלתי צפוי, וביצירת רקע רחב כל כך לפרשנות שרק מזמין אותך לבוא כפרשן. בדרכו האינטואיטיבית והאסוציאטיבית הוא מחדיר אמירה אישית". אז מה היו תוצאות הפגישה בין הרצון של לה שאפל לקבל הכרה מצד הממסד האמנותי לבין המימוש, כפי שראתה אותו גורן בעיני רוחה? מי שרואה בלה שאפל לא יותר מצלם מסחרי, ייתכן שהתערוכה תוכיח את טענתו כי הפוסט מודרניזם מאפשר גם לאמן פופ להציג את יצירתו במוזיאון; אבל גם למפקפקים בשאלה "האם יצירות של צלם שרוב חייו עסק בצילום מסחרי ראויות להופיע לצד חללים המציגים את עבודותיהם של ראובן רובין ומרסל דושאן?" מומלץ להגיע ולבחון את התערוכה במו עיניהם, ולהיווכח כי כוחה אינו נובע מפרסומו הגלובלי של המציג, אלא מאיכות העבודות. החוויה המיידית שהיא משרה היא של קדרות - התצלומים חוזרים ועוסקים בנושאים מורבידיים כמו שקיעה ומוות, אסונות וקטסטרופות - ועליה נוסף במהלך הסיור בחלל רובד נוסף של הומור חד ומושחז המאפיין תמיד את עבודתו של לה שאפל. מובן שהפאר, הגודש והצבעוניות הרגילים אינם נעדרים גם הפעם. ודי להזכיר, בהקשר זה, את ההומאז' לפיאטה - תמונה שצוירה שוב ושוב על ידי גדולי הציירים ומתארת את מרים אמו של ישו מחזיקה בזרועותיה את בנה המת – שבו את תפקיד מרים ממלאת קורטני לאב, המחזיקה בזרועותיה את קורט קוביין שהתחבושות העוטפות את רגליו אינן מצליחות לעצור את הדימום הניגר מהן, וגופו מכוסה סימני מזרקים. לה שאפל התוודה כמה פעמים בראיונות עיתונאיים ש"לפעמים אני מאבד את זה. אני יכול לומר דברים איומים ולהתנהג ללא חמלה. אבל זה קורה פחות ופחות". ואולם, גורן טוענת ש"אמנם שמעתי סיפורים שהוא איש קשה או קריזיונר, אבל האמת שהעבודה איתו היתה הפוכה מכל שמועה שנאמרה עליו. שיתוף הפעולה איתו היה כן ותומך ונוצר קשר נעים מאוד. כשלמוזיאון לא היו די אמצעים לממן את כל מה ששאפנו אליו, החברה שלו נרתמה לעזרתנו". קורטני לאב בגן עדן - עבודה של לה שאפל מ-2006באופן כללי, אני יותר אוהב לה שאפל אינו מתמצא באמנות ישראלית, ושמות כמו עדי נס לא ממש מצלצלים לו מוכר. בין האמנים המועדפים עליו הוא מציין את "אנסל קיפר, נאן גולדין - העבודה שלה היא כמו מוזיקה בעיני. מייקל (ג'קסון) הוא האמן האהוב עלי בן זמננו. אבל כבר אמרתי את זה. אין צלם שאני מרגיש שהוא השראה עבורי או שאני מרגיש שאני מתכתב עם העבודה שלו. באתי מציור ולעולם הזה אני מחובר יותר. אני אוהב מאוד את אמנות הרנסנס, אני אוהב מאוד גם את פיקאסו, אבל אני לא חושב שהקשר שלי לאמנים האלה בא לידי ביטוי בעבודות שלי. באופן כללי אני יותר אוהב מאשר לא אוהב, זה קל יותר. לפעמים גם אמנות רעה, כזאת שאתה נתקל בה ביריד אמנות זול, יכולה לשמש השראה. חוץ מזה אני נושא איתי את ספרו של וולט וויטמן "Leaves of Grass" לכל מקום שאני הולך, מגיל 15. נראה לי שהכי חשוב לי לקרוא או לצפות במשהו אותנטי. אין לי זמן לחוסר כנות ולכל מה שמתיימר להיות אמיתי והוא בעצם יחסי ציבור". כשאני מבקשת לדעת למה הוא מתכוון, הוא מוסיף ש"גם אני בעצמי לא מנסה להמציא מחדש את מושא הצילום, אלא לחלץ ממנו דימוי איקוני שמראה מי הוא באמת, לא רק עכשיו, אלא גם בעוד 20 שנה. לאותנטיות הזו אני מצפה גם כשאני ניגש ליצירת אמנות כצופה". חשוב לו לתקן את האופן שבו תיארו אותו רוב אמצעי התקשורת, כאמן קונטרוברסיאלי שמאדיר מצד אחד את מושאי הצילום הזוהרים שלו, ומצד אחר מבקר אותם. כך כפי שכתב עליו "The Independent" לפני כמה חודשים: "לה שאפל נוקט הצהרות ברורות בעניין עושר, פרסום והקו הדק בין צריכה לזנות". הוא מתקומם: "אני לא מעביר ביקורת ולא מצהיר הצהרות", הוא מדגיש, "אני שואל שאלות, לא מבקר. לכן אני שואל גם את עצמי איך אני פותר את הפרדוקס בחיים שלי: רגל אחת במגזינים שהעיסוק העיקרי שלהם הוא איך שהדברים נראים, רגל שנייה במקום ששואל מה המשמעות של כל זה. מhן סכיזופרניה שמלווה אותי. ברור לי שהדקדנס עלול להיות הרסני; האימפריה הרומית היתה הדקדנס בהתגלמותו וכולנו יודעים איך זה נגמר. אני מחפש תמיד את האיזון, שואל מה המניעים שלי ואיך אני חי, מה אני עושה. התצלומים האלה הם ניסיון למצוא תשובות בשביל עצמי ולא להפוך את המושאים שלהם לאייקון".דיוויד לה שאפל - צילום פופ פוסטמודרני - כל הפרטים

כתבות שאולי פספסתם

*#