שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ליה פן | תצלום: גבריאל בהרליה
ליה פן | תצלום: גבריאל בהרליה

לפני כחודשיים, מרחק פאקט סיגריות מגיל 60, גידי גוב עבר לראשונה את הבדיקה הרפואית השגרתית שרצוי שכל גבר מגיל מסוים יעבור מדי שנה, כדי לוודא שכל המערכות תקינות ואין סכנה חלילה שעורקיו ייסתמו והוא ילקה בלבו. גוב, שעד אותו רגע היה משוכנע שהאנרגיות שהוא מוציא בהופעות והרמות הידיים באוויר הופכות אותו לאתלט אולימפי לפחות, הזדעזע לגלות שהוא בכושר אפסי, או במלותיו "הבנתי שאני כלומניק אדיר". בטופס שקיבל בתום הבדיקה התחוור לו שלמרות שהכל אצלו תקין, עליו להפסיק לשתות, לאכול פחות, לעשות כושר ולהפסיק לעשן. את זה, האמת, הוא ידע כבר קודם.

יום הולדתו ה-60 שחל שלשום ונחגג בקרב משפחתו וחוג מכריו המצומצם של בעל השמחה, תופס את גידי גוב במצב רוח נינוח. "למזלי, העבודה שאני עושה היא משמחת - ההופעות, הלהקה, החבר'ה. יש אנשים בני גילי שנמצאים היום במצוקת עבודה, לא רוצים לקחת אותם. למרבה המזל אני נמצא במצב אחר, לכן הגיל לא מציק לי, להיפך, זה דווקא נחמד לי".

דומה שהבדיקה הרפואית שעבר לא באמת טורדת את מנוחתו. הוא מתכנן לקנות הליכון כדי להיכנס לכושר, אך אם לשפוט לפי נטייתו לדחות דברים - נטייה שהולכת ומתבהרת ככל שמתקדמת השיחה - בהחלט ייתכן שזה יקרה רק לקראת חגיגות העשור הבא. "כשצעירים, החוויות מקסימות כי הן ראשוניות ואתה נורא שמח מעצם זה שאתה חי - אתה פוגש, מתחיל, מרגיש. אחרי זה בסביבות גיל 40 אתה מתחיל להירגע ואז פתאום אתה מגלה שאתה סבא ואתה בסטטוס אחר לגמרי", כך הוא מנסח את תחושותיו בסיכום שישה עשורים לחייו ומוסיף ש"זה גם גיל קצת מפנק, גיל שדרוגים כזה שאתה אומר ‘אוקיי, זה השלב שמותר לך' ואז אתה קונה לעצמך כל מיני שטויות, מתפנק פתאום על דברים אחרים וזה נחמד. מעבר לזה, אני יודע קצת יותר, טיפה, לא הרבה. לא מספיק בשביל ללמד מישהו איך לחיות".

גידי גוב. מסרב לרדוף אחרי הזנב של עצמו

הוא עדיין פעיל מקצועית, אך מקפיד למצוא יותר זמן לעצמו ולמשפחתו, הכוללת את אשתו המחזאית ענת גוב, בתו דניאל (שהביאה לעולם את נכדתו תמר), את יותם - ברמן ומוסיקאי, את רונה, ועוד שני כלבים תות ומותק. "במשך 20 שנה הייתי מופיע כל שישי בערב, הוא מספר, "היום אין מצב כזה". "שלל שיריו", אלבום האוסף המשולש שהוציא לפני כשנה וחצי, הגיע למעמד של אלבום זהב ובעקבותיו נולד מופע חדש בניהולה המוסיקלי של יהודית רביץ בשיתוף רונה קינן. גוב, שהתרגל בשנים האחרונות להופיע מול קהל שבוי בהופעות מוזמנות של ועדי עובדים, שמח לגלות שיש עוד אנשים שרוצים לראות אותו על הבמה, ומוכנים לשלם בשביל זה: "גיליתי שאנשים מוכנים לצאת מהבית וזה הפתיע אותי", אומר גוב. "הם באים ונהנים ושרים וזה נורא משמח".

מה יש לך להציע כפרפורמר בן 60?

"מה שיש לי להציע זה שאני שר בציבור, כי אני שר ויש ציבור והם שרים אתי. הם מכניסים חן חדש לשירים וזה נחמד נורא".

עד מתי תמשיך להופיע?

"כל עוד זה יהיה הגיוני. יש בכל זאת עניין של לעמוד על במה ושהגרון שלך יהיה בסדר. אני לא רואה עם זה בעיה בינתיים. לא יודע, כל עוד זה לא פתטי".

כשאתה רואה את יהודה פוליקר ושלמה ארצי ממלאים את קיסריה, זה לא עושה לך חשק?

"זה לא קשור לחשק אלא לעובדות בשטח, לגודל האמן. אני לא במקום הזה", הוא מתוודה, "אבל זה לא איזו מדליה, כל אחד עובד אחרת, בונה אחרת, מתנהל אחרת. אולי זה יקרה בשנה הבאה, אולי יהיה בילד אפ, מומנטום, אבל זה לא ברשימת המטלות שיש לי בפלאפון".

רשימת המטלות אליה גוב מתייחס (שכוללת כרגע איסוף קבלה על מחשב שרכש), חושפת התנהלות וסדר יום של אדם שמסרב לרדוף אחרי הזנב של עצמו ובעיקר רוצה שייתנו לו לחיות בשקט. "אתמול החלפתי ונטילטורים בתקרה. זאת היתה מטלה במשך שנה ועכשיו היא הסתיימה. יש שם מלא דברים שטותיים כמו ספרים שאני צריך לקנות ולא קונה".

הוא קם כל בוקר ב-8:30 בביתו שברמת השרון, ב-10 הוא כבר בפגישת עבודה, משם הוא ממשיך לקניות (בדרך כלל ירקות), ארוחת צהריים (בדרך כלל אנטריקוט), אחר כך שנת צהריים (לרוב נמנום על הספה בסלון) ובערב הופעה או בהייה בטלוויזיה (סרטי מכות, סרטים מצויירים, מדע בדיוני, ותוכניות טיולים ואוכל כמובן).

למרות תדמית הבטלן שדבקה בו בשנים האחרונות, שנדמה שגוב רק טרח לטפח בהתבטאויות שונות ברוח אריק איינשטיין על כך שהוא לא אוהב לצאת מהבית, ועל חיבתו העזה לקולפני ירקות למיניהם - הוא לא באמת מתכוון לצאת לפנסיה בקרוב.

לפני כחודש הוא שב ממסע בסין ואוזבקיסטאן לצורך צילומי תוכנית אוכל יחד עם ישראל אהרוני, שתשודר בערוץ 10 תחת השם ההולם "הנודל והכיסון בעקבות דרך המשי". "אהרוני הזמין אותי למסע הזה, שכולל גם את איטליה וטורקיה שנצלם בעוד חודש. זה מסע קולינרי בדרך המשי שהסתכם בינתיים בעיקר בסוגים שונים של אטריות וכיסונים. הייתי כבר בסין כשצילמנו שני פרקים לתוכנית ‘גידי גוב הולך לאכול', אבל אז היינו רק בבייג'ין ובשנחאי. הפעם נסענו למקומות נידחים לגמרי עם בתים מבוץ וקש. היה פגז. אני לא יכול להגיד שהתאהבתי בסין, כי היא ענקית, היא לא אינטימית כמו פאריס נגיד, אבל נדהמתי ממנה".

כמה אתה נהנה מאוכל?

"אני נהנה פחות לצערי. פעם הייתי אוכל המון ומהר ונשאר רזה. הכל עבר כמו כלום. היום אני אוכל רק מה שטוב ואם לא טוב אני לא אוכל. אני לא מדבר על גורמה, אלא על אוכל טעים. יש המון דברים שאתה לא נהנה מהם באותה תשוקה כמו פעם".

בראיון שנערך עמך לאחרונה, סיפרת שאשתך ענת כותבת בשבילך סדרה קומית חדשה. מה קורה עם זה?

"עלה רעיון של ענת לכתוב סדרה קומית, יחד עם עדנה מזי"א, על מנחה טלוויזיה. אבל זה קרס".

לארי סנדרס כזה?

"בערך. אני מאוד אוהב את לארי סנדרס. חיפשנו פתרונות לכל מיני בעיות שצצו. גארי שנדלינג מצא אותם - הוא הכניס לשם יחסים עם אשתו ועם הסייד-קיק שלו האנק - וזאת סדרה נהדרת. כשזה מרגיש נכון אז זה מרגיש נכון ואם אתה מתחיל להזיע ולחפש פטנטים צריך לוותר. כל אחד חזר לענייניו והן נטשו אותי. אגב, בלי שמץ של בעיה".

ומה בנוגע לאלבום חדש?

"אני אוסף חומרים. בינתיים יש לי חמישה-שישה שירים; שיר אחד מקסים של יהלי סובול, אחד של רונה קינן, עוד אחד של ערן ויץ שעובד אתי והשיר ‘אני אוהב אותך חזק' שהיה באוסף ‘נופלים', שכתב נדב הררי שנפל במלחמת יום כיפור ופוליקר הלחין. ההיכרות עם פוליקר המקסים חודשה באחרונה, והוא משמיע לי עוד שירים. אני מקווה שזה יניב דברים לאלבום החדש. זה ייקח זמן. אני חייב פשוט להיכנס למשמעת עצמית וכרגע אני בקניות, אז אני לא יכול. צריך לקנות מזרון, להעביר את הטלוויזיה מהסלון לחדר העבודה. כשזה ייגמר אני אפציע".

הבועה האשכנזית

הפרסונה הנונשלנטית הכובשת שלו, שגרמה לישראלים רבים להתאהב בו בשלב זה או אחר של הקריירה, נוטה להטיל צל על כך שגידי גוב היה שותף בלא מעט אבני דרך בתרבות הישראלית: הוא היה חבר בלהקת הנח"ל בימי הזוהר של הלהקות הצבאיות; הסולן של "כוורת"; כוכב סרטי "הלהקה" ו"דיזנגוף 99" שסימנו את פריחתו של הקולנוע הישראלי בשנות ה-70; כעת, כשיש שירי ילדים כמו "אין חגיגה בלי עוגה", אפשר רק להתרפק על פרויקט "הכבש ה-16" בהשתתפותו שגרם לילדים מאז ועד היום לשיר שירים שאינם פוגעים בהתפתחותם השכלית; הוא היה חלק מהאנסמבל המנצח של "זהו זהו"; הראשון שהוציא את תוכניות האוכל מהאולפן אל השטח עם תוכניתו "גידי גוב הולך לאכול"; ובנוסף, הנחה את הלייט-נייט העברי הראוי הראשון, "לילה גוב". לכל ההישגים המרשימים האלו, ניתן להוסיף כמובן את הלהקות "גזוז" ו"דודה", את שני אלבומי הסולו הראשונים והנפלאים שעשה יחד עם יוני רכטר "גידי גוב - תקליט ראשון" ו"40:06", את אלבום האולפן המצליח ביותר שלו מ-1991 "אין עוד יום" ואת השיר "שלל שרב" מתוך האלבום "דרך ארץ" מ-1987, שנהפך לאחד השירים הבולטים בקאנון הישראלי.

"הלהקה"

כמעט כל מה שעשית התקבל בחיבוק חם. אם היית מתחיל את הקריירה היום, בעידן של טלוויזיה רב-ערוצית ו"כוכב נולד", שהחליף את הלהקות הצבאיות כקרש הקפיצה, אתה חושב שהיית מצליח?

"היום זה מכונה הרבה יותר חזקה ומהירה ואלה עובדות החיים. אבל מעבר לזה זה שירים. מה זה משנה?".

זה קצת נאיבי להגיד את זה, לא? הטענה היא שהכל היום עובר דרך מנגנונים משומנים של יחסי ציבור. שהיום נדרשות איכויות אחרות - מרפקנות, כישורים פוליטיים - כדי להגיע לתודעת הקהל.

"גם אז היית צריכה לעבוד קשה כדי שיכירו אותך. לא כל מי שעלה ושר עשה מזה קריירה. היום יש מכונה אחרת שמטפלת בנושא אחר. ניקח לדוגמה את ‘כוכב נולד', שלוקחת את המוכשרים שמגיעים לתוכנית ועושה מהם כוכבים. כמובן נינט, מארינה, סקעת - האנשים האלה, המכונה לא תציל אותם מכלום אם אין להם מה להגיד. אז כן, יש מכונה של יחסי ציבור, אבל אתה צריך שיהיה לך מה להגיד. אני חושב שלא צריך ללקק לאף אחד בשביל להצליח, זה לא קיים הדבר הזה. גם סיפור המרפקים לא ממש נכון. יש אנשים יותר ערניים ששומעים נגיד על תפקיד בתיאטרון ואומרים ‘תיקח אותי, אני רוצה לעשות את זה' אבל זה לא עובר את גבול הטעם הטוב. למי תתחנף בדיוק? מה זה יעזור?".

ואתה חושב שהיית משתלב במכונה הזאת אם היית מתחיל עכשיו?

"אי אפשר להגיד. זה פשוט שונה. אני הייתי במצב אחר בדור אחר".

הוא אמר לא פעם שהוא מעדיף את ההווה על העבר וניסיונות לדלות ממנו פיקנטריה על ימי "כוורת" העליזים או על ההקלטות של האלבום "דרך ארץ", שלוו בשלל סיפורים על סכסוכים בינו לבין המפיק לואי להב, נתקלו ברובם בחומה בצורה אותה הוא נוהג לכנות "זיכרון גרוע". אולי זו ההשלמה שמגיעה עם הגיל, או סתם מצב רוח טוב שתקף אותו לקראת יום ההולדת, אבל הפעם הוא מסכים לשתף פעולה. לשאלה האם יש תחנות בקריירה שהוא מתחרט עליהם, הוא מודה ש"יש איזה סרט או שניים שלא הייתי צריך לעשות אותם, אבל זה גם לא משנה שעשיתי אותם. לא כיכבתי בהם, הייתי בצד כזה".

אחד מהם הוא "אשה זרה" של מיכל בת אדם. "זה סרט עם פאני ארדן על פסנתרנית שבעלה מקבל הלם קרב. קומדיה. אני לא זוכר אפילו מה הייתי שם, אולי חבר של בעלה", אומר גוב. "בסרט השני שיחקתי רופא של טייסים. קראו לזה ‘דרך הנשר' עם נורית גלרון ואלי דנקר. גם שם זה על טייס, אבל במקום הלם קרב הוא חוטף מחלה, ושלא כמו בסרטים אמריקאיים - הוא מת. אין תפנית מעניינת - הוא מרגיש לא טוב ומת. הוא לא חוזר כרוח רפאים, אין וופי גולדברג ואין פטריק סוויזי. לא. הוא מתחיל בריא, עובר למרגיש לא טוב ואז הוא מת. אבל זה עניין של טעם. אני לא ראיתי את ‘סיפור הפרברים' בשלמותו בחיים כי מישהו מת שם. יש גם איזה פסטיגל שהנחיתי עם אברי גלעד ואני מעדיף להדחיק אותו ולקוות שהוא לא יחזור בשום שידור מחזורי בערוץ 1".

זכורה לך הופעה טראומתית כלשהי?

"בטח. לפני כעשור הופעתי בתעשייה האווירית. היו שם משהו כמו אלפיים איש. לפני ההופעה שמו אותנו בחדר צדדי כי הם שידרו סרטונים על אמצעים טכנולוגיים חדשים ולא רצו שנשמע, והיו נאומים ועניינים ואז המנחה אמר ‘ועכשיו גידי גוב!'. עלינו לבמה וכל האלפיים קמו והלכו לשתות קפה. כולם".

והופעתם בכל זאת?

"כן, בשביל לקבל את הכסף, מול שני כבאים וארבעה שוטרים שישבו בשורה הראשונה בחיבוק ידיים".

ומה בנוגע ל"דרך ארץ"? אתה שלם עם העיבודים באלבום? לואי להב אמר בראיון ל"גלריה" שהיום הוא קצת מסתייג מחלק מהעיבודים.

"חוץ מכמה שירים שקצת יצאו מגדרם, רוב העיבודים יפים. קראתי בעיתונכם שלואי דיבר על השיר ‘פרח', שאשתו לשעבר צרויה להב, כתבה על מותה של בתם הצעירה שנהרגה בתאונת דרכים. הוא מספר שם שהיה לו כל כך קשה עם השיר הזה, שהוא נאלץ להתרחק ממנו ולכן עשה לו עיבוד קשוח וקצבי. במקור, יהודה פוליקר כתב משהו מאוד קסום ושקט, ברבות הימים הוא חזר לשיר את זה במנגינה הרגילה והשקטה וגם אני".

זה נכון שהעבודה האינטנסיבית עם לואי להב הרסה לך את הגרון?

"זה שטויות. רחל הוכמן, המורה שלי לפיתוח קול, אומרת שהגרון שלי במצב טוב מאי פעם. בתקופה שעבדנו על האלבום הייתי עושה פסטיגלים בבוקר ואז מגיע בערב להקלטות, אז הגרון נשחק. אבל הכל בסדר. באמת".

יש דברים שאתה מתחרט שלא עשית?

"יש חרטה אחת גדולה. בזמנו יעקב גלעד ויהודה פוליקר עבדו על האלבום ‘עיניים שלי' והיה שלב שהם אמרו לי ‘בוא תשיר את זה'. ואני, מאחר שלא היתה לי פרספקטיבה, חשבתי שאני לא מסוגל לשיר יווני. טעיתי. אמא שלי שמעה המון מוסיקה יוונית. היא נורא אהבה את זה. אז כן אהבתי, אבל איכשהו פחדתי מזה. זה היה טמטום. לא הבנתי והפנמתי כמה זה יפה".

ומה בנוגע ל"לילה גוב"? כשאתה רואה מנחים אמריקאים כמו דייויד לטרמן וג'יי לנו אין בך חרטה על זה שהפסקת את התוכנית ולא נהפכת אתה למוסד?

"לעתים זה עובר לי בראש, אבל אני יודע למה עזבתי והייתי עוזב שנה אחרי זה בכל מקרה. ארצות הברית מתגמלת אנשים כאלה בסכומים בלתי נתפשים. אמריקה בנויה לזה, יש 250 מיליון איש ואתה יכול למצוא את הנישה שלך. אבל אי אפשר לעשות את זה פה. הרגשתי שאני לא יכול יותר. בן אדם אחר היה לוקח אוויר, נרגע וחושב על זה. אני לא כזה, וזה לא טוב. אם אני רוצה משהו או לא רוצה משהו זה עובד עלי נורא חזק. זה היה קשה. אתה קם ביום ראשון והמוח שלך מלא במחשבות על להשיג את ההוא ולדבר עם הזה. אתה מחפש אייטמים ושירים וכבר שרת את כולם. ועל מונולוג של שבע דקות עובדים 15 כותבים. דיללתי את ההופעות כי איבדתי את הקשר להופעות, נסתם לי המוח. המגנון שלי לא עמד בזה. אבל לא נורא. היו לי שנתיים של שקט אחרי זה ומתוך זה יצאתי לחופש ואז באה תוכנית האוכל ובאו דברים אחרים שיכול להיות שלא היו קורים. זו גם היתה תוכנית נורא תל-אביבית, אבל זו חרטה מסוג אחר".

מאיזה סוג?

"אתה נכנס לתל-אביביות מסוימת ואתה אומר ‘אני אוהב את ג'יי לנו ותוכניות אירוח מאמריקה' - ואתה הולך בדרך מסוימת. חייתי בתוך הבועה שלי, בועת האשכנז. יש פה אנשים שיש להם עולם אחר, תרבות אחרת, גדלו על מוסיקה אחרת ואנחנו, האשכנזים, החלטנו מה טוב".

אז אתה מברך על התפוצצות המוסיקה המזרחית היום?

"לא מברך, זה עניין של טעם. אני חושב שזה עניין שיצא מגדרו. אנשים משלמים הרבה כסף לראות את הזמרים המזרחיים וזה גורם לקריסה של דברים אחרים שלא מגיעים לכאן מחו"ל, כי יש סכום מוגבל של כסף שאנשים יכולים להוציא. אין לי דעה לכאן או לכאן. אני לא אומר ‘אוי או אוי הם הגיעו גם להיכל התרבות'. זה כולה בית, זה לא היכל, זה לא בית כנסת. אני חושב שזה נחמד שיש את ההתפוצצות הזאת. שיהיה להם לבריאות".

הצעד הראשון שגוב עשה כדי לצאת מהבועה ההרמטית שלו, היה להקליט ב-2005 אלבום עם עמיר בניון ששמו "בקצה ההר", דבר שלא היה קורה לטענתו בגיל צעיר יותר. "לא הייתי מעלה על דעתי שאני אעשה תקליט עם עמיר בניון", הוא אומר. "פגשתי אותו והתאהבתי בו".

האלבום לא הצליח מסחרית, אך גוב עומד מאחוריו במאה אחוז. מעבר לכך, הוא לא פוסל את האפשרות לשוב ולעבוד עם בניון גם אחרי השיר שהוציא ביום הזיכרון האחרון, שבו תקף את השמאל הישראלי עם משפטים כמו "אחרי שלא הצליחו להרוג אותי מבחוץ/ אתה הורג אותי מבפנים" ו"אני רעב למענך/ אתה זולל וסובא/ גרוני יבש למענך/ אתה שותה שיכר".

"דיזנגוף 99"

גוב, שבמשך שנים היה בין נושאי הדגל של גוש השמאל, לא מתרגש. "יצא לו. הוא זועם. אני לא יכול לשפוט. אני חושב שכל אחד צריך להגיד מה שהוא רוצה. לא צריך להיות בון-טון של ‘אנחנו האשכנזים מקבלים את בניון רק אם הוא לא אומר דברים לא יפים'. יצא לו, הוא התפוצץ. זה לא הפריע לי. אני לא מוכן לתייג בן אדם. יש בעיה אחרת בעיני, של כל מיני חוזרים בתשובה - למעט שולי רנד שעשה אלבום נפלא - שכל הטקסטים נהפכים ל'אלוקיי, אלוקיי'. כשהתחיל כל השיגעון הזה של הפיוטים, חשבתי ‘חבר'ה, מה החלקתם על הראש?' כשבניון עשה את זה זה היה מהלב שלו, אבל האנשים האחרים - בחייאת, אנחנו באנו מהביטלס, מה קרה לכם?! פיוטים פיוטים פיוטים".

הוא מציין שמעולם לא מרד או התהולל, אלא נשאר, כהרגלו, בגבולות המוכר והנוח, והוא מצר על כך. "לצערי לא היתה לי אף פעם תקופה פרועה", הוא מספר. "אני חושב שיש משהו בפריקת עול אמיתי - לא משנה אם זה לנסוע להודו, לברוח מבית הספר או לעשות כתובת קעקע - זה רק טוב".

מה עם בחורות?

"ענת ואני הכרנו לפני הנישואים ולא התחתנו מיד, אבל לא היה לי את המושג הזה ‘הוללות'. לא הייתי המתהולל של תל אביב. לא הייתי אלכסנדר פן - הוא למשל הוא ריסק את הגבולות, הוא חי ככה וחי ככה ועשה יותר ממה שהוא רוצה וחווה אלכוהול וחווה שירה. אני מקנא באנשים כאלה. אני לא מבקר את עצמי, זה אני. אני בורגני וככה אני חי".

השנה יחגגו הוא ואשתו ענת 32 שנות נישואים, ונדמה שעם כל שנה שחולפת הם נעשים רק יותר ויותר דומים זה לזה. לשניהם משקפי ראייה דומים, אותה תספורת כסופה וקצוצה, אותה גזרה דקה ואותו סגנון לבוש זרוק. "אנחנו צריכים מעט מלים בשביל להביע משהו", הוא מספר על הקשר ביניהם. "לא שאנחנו לא מדברים, אנחנו מדברים הרבה, אבל אתה נטמע אחד בשני וזה מקסים. אתה נהיה קצת ענת והיא נהיית קצת גידי".

במה אתה נהיית ענת?

"אני קיבלתי קצת מהשלווה שלה, מהיכולת לבחון מצבים. אני די היסטרי. אם אני מנסה לעשות משהו ולא מצליח אני מתחיל להזיע. מלהשחיל חוט במחט אני יכול להיכנס להתקף. אני מתחיל להזיע ואני נורא נלחץ והיא מאוד שלווה".

במה היא נהייתה דומה לך? אחרי שתיקה של חצי דקה הוא עונה "במקום שתסבירי שהיתה שתיקה, תבקשי פשוט מהגרפיקה שישאירו חלק לבן. תראי, אני לא יודע, זה כל מיני דברים. חיבה לכל מיני דברים. טעמים, מוסיקה. ממני היא למדה שלא כל מה שפזוליני עושה הוא פגזי. במדע בדיוני לא הצלחתי להדביק אותה".

מי החברים שלך היום, חוץ מענת?

"אני משחק פוקר עם שישה חברים פעם שבועיים. זה שילוב של פוקר ואוכל וזה נחמד נורא. זה מועדון סודי, לכן אני לא יכול לחשוף את פרטיו. אני רק אציין שאין כניסה לבנות. מסגרות כמו פוקר מחזיקות חברים. אני לא יודע אם זה קשור לגיל או שהייתי ככה רוב שנותיי, אבל אין מעגל גדול. יש כמה דרך העבודה".

אתה לא מעוניין להסגיר אותם?

"יש בעיה עם המלה ‘אותם'".

אה, הייתי צריכה להגיד "אותו"?

"כן, זה כבר יותר מדויק. תראי, יש את דני סנדרסון שזה סיפור אחר. אנחנו מדברים משהו כמו שלוש פעמים בשבוע, אנחנו ממש כמו זוג נשוי, זה פשוט מגוחך".

ועם דני אתה נפגש בענייני עבודה או גם בעניינים אחרים?

"שם יש מועדון אחר עם הרכב אחר, מועדון ארוחת הערב".

ומה אתם עושים?

"אוכלים במסעדות טובות".

ושמה זה עם בנות?

"עם בנות".

לאורך כל השנים דיברת בפתיחות רבה על כך שאינך כותב, והיתה לך הנטייה להקטין את הישגיך לעומת סנדרסון וחבריך המוסיקאים האחרים. אתה עדיין מסתכל כך על הדברים?

"אם הייתי פרופ' עדה יונת, שמה שהיא המציאה כנראה ישנה את פני הרפואה המודרנית, כנראה שהייתי מאוד שמח. אבל אנחנו עוסקים פה בשירים ולא בהצלת חיים. אתה יכול לעשות למישהו טוב על הלב, לרפא איזה עצב, בהחלט. אז כן, אני לא כותב, אבל אני גם לא מקטין כלום. אני חושב שאני בסדר גמור. אני באמת נהנה, טוב לי. שמח מאוד מהעבודה שאני עושה, מלשיר, מהקהל שבא. זה הכי כיף לי בעולם".

יישות מטושטשת שחולמת אותיגידי גוב על גידי גוב ועל עוד כמה מושגי מפתח בחייו ליה פן

• אושר: "בבוקר יום הצילומים האחרון שלי ושל אהרוני בסין, מצאתי את עצמי יושב בין אוהלים סיניים כאלה על יד מעיין שנובע מההרים המושלגים שמקיפים אותך. היה שקט מוחלט והרים עם שלג מקיפים אותך ואתה יושב בטי-שירט ואתה לא מבין את זה. אתה בגן עדן. ברגעים כאלה פתאום נוחת עליך אושר. יש גם תחושה אחרת של אושר, כשהנכדה שלי מחבקת אותי, או כשאני עושה לה חביתה או שהיא קוראת לי 'סבא' פתאום במקום 'טטה', אבל זה אושר אחר".

• בית: "כאן ביתי. ביתי הוא מבצרי באופן מילולי. שם אני מרגיש הכי נוח. סדרתי אותו ככה שיהיו בו מים זורמים, חשמל, טלוויזיות, תנור והאנשים שאני אוהב. וזהו, אני לא צריך יותר מזה באופן כללי. אבל זאת לא הסתגרות, אנחנו יוצאים. הדבר השני שאני אוהב, אחרי הבית שלי, זה חדרים בבתי מלון, כי זה כמו בית זמני כזה".

• גידי גוב: "אה, זה ממש לא כלום. יישות מטושטשת בחיי שחולמת אותי. אני אומר את זה כי אני חולם המון בזמן האחרון. שאני שוכח את המפתחות של האוטו - לא חרדות אמיתיות אפילו".

• דני סנדרסון: "חבר. עברנו דרך ארוכה ביחד. אנחנו מכירים מהצבא וזה נורא משמח להכיר מישהו מהצבא ולהיות חבר שלו עכשיו, שזה המון שנים".

• הכבש ה-16: "עכשיו אני אתקע את הקלישאה הכי גדולה: ילדי גדלו על זה ונכדתי גדלה על זה. היא מזהה את הקול שלי מהתקליט. לא תיארנו לעצמנו שדורות יכירו את זה. זה דבר נפלא".

• זיכרון: "אין לי זיכרונות כל כך האמת. אני חושב שאני לא כל כך בנוי לזיכרונות, זה לא טוב לי. אני מעדיף הווה".

• טקסטים: "קשה נורא. הלוואי שהייתי כותב. לצערי, רוב האנשים שכתבו את הטקסטים בשירים שלי מתו - מאיר אריאל, עלי מוהר, אהוד מנור. זה לא גדל על העצים, זה קסמים".

• יהודה פוליקר: "אני מת עליו, אני כל כך אוהב אותו. איש מלא מוסיקה, הוא מצייר נפלא. אנחנו לא חברים, אבל עכשיו אנחנו בקשר והוא נתן לי לשמוע טקסטים. הוא מלא עשייה, הוא מנגן נורא יפה ויש לי זיכרונות טובים מהתקליט שעשיתי אתו וכשהופענו ביחד. זה מין קשר חביב להפליא".

• כסף: "אני לא אגיד לך 'אין לי כסף אין לי', אבל אני לא מצלצל לבנק ומברר מה קורה, הם מצלצלים לי כשנגמר. אני לא יודע לעשות כסף מכסף. במקרים היחידים שניסינו, הפסדנו. אנחנו נכנסים כשהבורסה בשיאה ופורשים כשהיא בשפל מוחלט. מין כישרון טבעי מולד. כסף זה נחמד, כי אפשר לקנות סוחט לימון ב-48 שקלים גם כשאתה לא צריך אותו מבלי להרגיש שאתה גוזל אוכל מהילדים שלך. אבל צריך לעבוד בשביל זה".

• לואי להב: "עם לואי עבדתי על האלבום 'דרך ארץ' כי רציתי שינוי בחיי. שמעתי עליו שהוא עבד עם ספרינגסטין, שהוא תובעני, שמעתי את הדברים שלו ואמרתי 'אני רוצה לואי להב' - כמו ממתק. זו היתה חוויה מטורפת לגמרי והיתה בינינו אש, כל הזמן אש. היה קשה. למדתי מלא דברים על מוסיקה, על מה שיר רוצה להיות בכלל. צריך להיות מיוחד, אמיתי, צריך להישמע מצוין, צריך לבלוט ברדיו מבין 100 אחרים. אתה לא יכול להיות סתם, אתה זה למדתי מלואי. היה מרגש מאוד לעבוד אתו, אף שלא נהיינו חברים טובים. אני נפגש אתו בחיבה רבה. הוא עשה משהו בכל מה שקשור לגישה למוסיקה בארץ. הוציא אותה החוצה - משהו מאוד לא ישראלי, שנהפך לישראלי".

• משאף: "היום זה משוכלל, אין כבר משאפים, אלא דיסקים. אני הרי אסתמטי. אז יש בזה שני חומרים מסוימים שמסדרים אותי, פעם בבוקר ופעם בערב".

• נישואים: "אני אוהב את זה. אנחנו שם הרבה זמן וזה מאוד מאוד נחמד. לא יודע אם זה מתאים לכל אחד, אין בזה תיאוריה חינוכית בסגנון 'שמע לי, אין לך מה לחפש בחוץ' אלא זה דבר נחמד, זה יפה".

• סטייקים: "נורא אוהב. מעדיף אנטריקוט בדרך כלל. גם צלעות לבנות חביבות עלי, ואם יש טלה אמיתי, גור, אז יש צלעות טלה ורודות כאלה שאתה אוכל בביס אחד, שזה אחד הקסמים הנפלאים בכדור הארץ".

• עלי מוהר: "נפרדנו לפני שנים, הוא הלך לענייניו. במותו הוא חסר לי הרבה יותר ממה שחשבתי. עבדנו ביחד בהרבה דברים, הוא כתב לי שירים וכתב ב'לילה גוב'. הוא היה איש שאהב אוכל. ענת שומרת ספרונים קטנים שהוא כתב בכתב ידו על מסע בפאריס או בהולנד, כתוב בפרטי פרטים. הוא היה איש כל כך נבון, בן אדם טוב ונדיב. צר לי".

• פוליטיקה: "אני חושב שיש היום בכנסת מעט מאוד אנשים שלבם כפיהם, והקומץ שישנו אין לו שום כוח. זה נגמר בקואליציות שלא קשורות כלום, כך שזה לא מעניין אותי. אני מעדיף ראש עיר טוב, כמו זה שיש לנו כרגע. הוא מסתובב עם האוטו שלו ורואה את השטח, את עמו הקטן".

• ציפורי לילה: "שידרתי את התוכנית במשך שנה ולא נהניתי. זה היה מאוחר בלילה ודיברתי עם חיילים. אני יותר גדול מהם, אין לנו שיחות מעניינות כל כך. גם סבלתי נורא מהשעה. היום עושים את זה הרבה יותר חינני - קרן פלס עושה את זה עם ארז טל וכאלה, קומבינות מעניינות".

• קונסנזוס: "אני לא חושב שיש כזה דבר באמת. יש אולי קונסנזוס רחב, אבל במדינה הזאת אין קונסנזוס על כלום. אני משער ששלמה ארצי קרוב לזה, כי מחבבים אותו מכל הכיוונים. שלמה ארצי, מהיכרותי אתו, הוא אדם שעובד קשה מאוד כדי שייצא לו תקליט טוב, והוא מופיע והוא מצוין והוא זמר נהדר. הקונצנזוס זה שלמה ארצי".

• שלום: "לצערי לא יהיה. זה מדכא אותי. אני אפילו לא מדבר על שלום כי זאת הפרזה עצומה, אלא סתם על שקט, שנפסיק לירות. ניסיון לחזור לחיים נורמליים. זה מעציב אותי שאין היגיון ואין ניסיון לאיזשהו מגע. 'שלום' זו מלה שלא קיימת בכלל חוץ מ'שלום שלום' וגם זה כבר נהפך ל'אהלן, מה עניינים'. השלום מאבד גם את ערכו השלומי".

• תמר: "נכדתי הקטנה. איזו שמחה גדולה, השם שלה נורא יפה בעיני והוא נבחר על ידי המשפחה בדיונים קדחתניים. היא ממיסה את הלב. היא רצה בחצר, מרימה פה, עושה שם. כל ילד עושה את זה כמובן, אבל ילדים יש בהם קסם, והיא שלי ומה לעשות - אני מאוד אוהב אותה".

הגדר אירוניה גידי גוב הוא זמר מעולה שמשקיף בריחוק על העסק המגוחך הזה של להיות זמר מצליחבן שלו

גידי גוב בן 60 ומגיע לו מזל טוב, לא פעם אחת, אלא פעמיים. סוף סוף יש התאמה בין גילו הכרונולוגי לבין גילו האמנותי. עד עכשיו היה פער בין שני הגילאים האלה, ומהפער הזה נבע הייחוד של גוב - לטוב, אבל גם לרע.

כשגוב היה בן 20, או 20 וקצת, הוא התנהג במובנים מסוימים כמו בן 40. העמידה הסטטית שלו על הבמה, העוויות הפנים הצוננות שלו, הטון היבש והמרוחק של שירתו - כל המאפיינים האלה, כפי שבאו לביטוי למשל בהופעה שלו בפסטיבל הזמר של 1973 עם "יעלה ויבוא", היו מנוגדים לחלוטין לגינונים הנלהבים והמנומסים, המצופים מיוצא להקה צבאית ששואף שהאומה תתאהב בו.

מצד שני, גוב לא בחר באופציה ההפוכה של זמר הרוק האנרגטי, שנהפכה לקבילה בתחילת שנות ה-70. הוא התמקם מיד במשבצת פרטית משלו, שהדגישה את האירוניה ואת המודעות העצמית - זמר מעולה שמשקיף בריחוק על כל העסק המגוחך הזה של להיות זמר מצליח; אמן שנמצא בקדמת הבמה, אבל קשה לדעת אם הוא באמת רוצה להיות שם. מה שלא הפריע לגוב להוציא שני אלבומי סולו נפלאים ("גידי גוב", הידוע יותר כ"אלבום עם הפרפרים", ו"40:06"), בנוסף לחלקו החשוב ב"כוורת", "גזוז" ו"דודה".

כשגוב היה בן 40, או 40 וקצת, הוא התנהג כמו בן 60. עכשיו היה ברור שהוא לא רוצה להיות שם. הוא אמנם הוציא אלבום מצליח מאוד ("דרך ארץ") ואחריו אלבום מצליח עוד יותר ("אין עוד יום"), אבל בראיונות שהוא נתן בתחילת שנות ה-90 הוא הודה שהעיסוק במוסיקה (הופעות, איסוף חומרים לאלבום וכל יתר דרישות המקצוע) כבר לא מלהיב אותו. התחשק אז להצדיע לו על הכנות שלו. איזה חיזיון נדיר: אמן שאומר שנמאס לו ביודעו שלמאזינים שלו, שמצפים ממנו לפעול מתוך רעב ותשוקה, לא יהיה נעים לשמוע את זה.

אבל עם כל ההערכה לכנות של גוב, אי אפשר היה שלא להצטער על כך שהעמדה המרוחקת והמודעת לעצמה, שייחדה אותו בתחילת הדרך, נהפכה בשלב מוקדם מדי מהצהרה מקורית למעצור יצירתי. ב-19 השנים האחרונות גוב הוציא אלבום אחד בלבד של חומר מקורי ("מאחורי ההר", 2005) והעדיף את אולפן הטלוויזיה על אולפן ההקלטות (או מוטב: פחות סבל באולפן הטלוויזיה מאשר באולפן ההקלטות). אילו היה מדובר בזמר פחות מובחר, מילא. אבל גוב, חרף הצרידות שקפצה עליו בסוף שנות ה-80, היה ועודנו זמר נפלא; מוסיקאי נהדר שלא כתב תו אחד מימיו. אם לא מחשיבים את אריק איינשטיין, אין שני לו בשירה נינוחה, ג'זית, נונשלנטית אך מדויקת להפליא ומוסיקלית עד אין קץ.

אז מדוע הוא מקליט כל כך מעט? ולמה בעצם הוא לא כתב אף פעם טקסטים, אף על פי שהוא אדם רהוט, חכם ומצחיק? האם הוא פשוט עצלן? אלה תהיות לגיטימיות, אבל הן נוטות להתפוגג כשגוב פותח את הפה ושר כמו שרק הוא יודע. וממילא בגיל 60 כבר אין טעם לשאול אדם מדוע הוא כפי שהוא ולא אחרת. ממילא בגיל 60 מותר לגוב לפעול, או לא לפעול, בקצב שמתאים לו. מצד שני, לנו מותר לקוות שבעתיד הקרוב תימצא הקונסטלציה הנכונה שתאפשר לו לשיר חומרים חדשים וטובים בליווי המוסיקלי הנכון. אולי דווקא בגיל שבו אפשר להתחיל להפסיק, גוב יפסיק להפסיק ויחזור להתחיל.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ