אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפריחה המאוחרת של מיקי גורביץ'

בגיל 57 קרה למיקי גורביץ' נס: נולדה לו בת. נעמה. והוא התאהב. המנהל האמנותי של החאן, מיוצרי התיאטרון הבולטים בארץ, מדבר על ההתנסות החדשה הזאת, על אושר ועל עצב - וגם על "גן הדובדבנים" שהוא מביים עתה ועל השאלה מתי מנהל אמנותי צריך לפנות את כיסאו

תגובות

כמה רגעים מרגשים היו במפגש הזה עם מיקי גורביץ', שהיה שונה מכל מפגש עמו עד כה. האחד, כשיצא ממכוניתו נושא על זרועו תינוקת יפה וחייכנית, התינוקת שלו, נעמה שמה. לרגע היה קשה לזהות את האיש שהבעת עצב תמידית על פניו. פניו זרחו והוא חייך חיוך גדול של אושר מהול בגאווה. המראה הזה של גורביץ', לרוב בגפו וכעת אוחז בבתו כבאוצר, עורר התרגשות.

ואחר כך, בבית שלו, ליד הפסנתר, כשנעמה על ברכיו והוא פורט על הקלידים ושר לה את שיר היקינטון, שוב הצטמרר העור. והיא הקטנה, רק בת שנה ותשעה חודשים, התמסרה למנגינה ולאביה ושרה אתו. הכלב המיניאטורי שלו, גוליבר שמו, התכרבל באותה עת על הספה, ספק נהנה ספק קינא.

ובחדר העבודה שלו, שצעצועי נעמה מפוזרים בו, מצביע גורביץ' על אחת התמונות התלויות על הקיר. הנה אמא שלו, שנעמה כה דומה לה. "אני חש התרגשות גדולה בזכות נעמה", הוא אומר. "כשאני חושב על נעמה לפעמים אני על סף בכי".

המחזאי והבמאי, המנהל האמנותי של תיאטרון החאן, היה לאב בגיל 57; סוג של נס שקרה מבחינתו. "לא החלטתי דבר", הוא נזכר כעת. "באה אלי בת דודי עם חברה, אמרה שרוצה לדבר אתי על משהו. נפגשנו בבית קפה, ובת דודי תמר אמרה שהיא מכירה איזו אשה, מטפלת אלטרנטיבית במקצועה, שמחפשת מישהו לילד משותף.

"היו תקופות שרציתי ילד, אבל בהחלט לא בתקופה הזאת. זה לא היה משהו שחשבתי עליו. אבל אמרתי, ‘בסדר. אני אשמח להיפגש'. נפגשנו איזה פעמיים בבית קפה. היא מצאה חן בעיני, היא נראתה לי וכו' - ובעיקרו של דבר אמרתי לה: ‘תראי, אני לא חושב שיש הרבה מה לדבר, כי אני בכלל לא יכול לדמיין את זה. ואני בטוח שכשיהיה ילד הכל ישתנה. אז אני אומר כן וזהו'. כשהיא שמעה ככה, היא הלכה לחפש מישהו אחר. היא חיפשה כמעט שנה, ואז להפתעתי חזרה אלי. ומפה הדברים התגלגלו".

כלומר, חתמתם על חוזה?

"יש חוזה של ‘משפחה חדשה' ואחרי זה גם הלכנו למעין טיפול ב'הורות אחרת' שנמשך חצי שנה או משהו כזה, שבמהלכו גם גיבשנו את ההסכם בינינו. מבחינתי, עשיתי את זה כאילו ממרחק מסוים ומתוך החלטה כמעט תיאורטית. בעצם הלכנו ל'הורות אחרת' אחרי שהיא, דניס שמה, כבר היתה בהריון, ואני חושש שאם היינו הולכים לפני כן יכול להיות שלא היינו מגיעים להריון".

למה, בעצם, המפגש שם הרתיע אותך?

"כי פתאום אתה מדבר על פרטים וכל מיני דברים אחרים. בכלל התייחסותי לכל הדבר היתה מבעד לכמה צעיפים. כששמעתי שדניס בהריון התרגשתי. אבל גם ההתרגשות הזאת עוד לא היתה זה. ליוויתי את ההריון, הלכתי אתה לאולטרסאונד ושם בישרו לנו שיש בת. עד אז כל הזמן דיברו אתי על ילד. לא התאכזבתי. אבל פתאום השתנה המצב.

"ואז הגיעה הלידה וכל הזמן קיבלתי דיווחים מחברה של דניס שהיתה שם. הייתי במתח, אבל עדיין זה היה מבעד לכמה צעיפים".

הצעיפים נשרו בבת אחת ברגע שגורביץ' הגיע לבית היולדות. "ותראי, כבר אמרתי לדניס ולכולם", הוא מספר, "שאהיה מוכן לקשור קשר עם התינוקת כשהיא תהיה בת שלוש, כשתתחיל לדבר. מעולם לא היה לי קשר עם תינוקות, אבל כשילד מתחיל לדבר אז אני יכול להתחיל להיות משמעותי בשבילו. אבל בשנייה שראיתי אותה - הייתי אבא שלה. ממש באותה השנייה כשהיא שכבה שם בעריסה ברוגע טוטאלי והסתכלה על העולם בעיניים הכחולות שלה, בלונדינית כזאת. בשנייה הזאת התאהבתי בה. ומאז זה רק מעמיק".

מיקי גורביץ'. המגע שלי עם החיים השתנה

נעמה וינדר גורביץ' נולדה בבית יולדות בנתניה ("כי דניס רצתה לידה טבעית, שלבסוף לא היתה") והשם נעמה נבחר לאחר משא ומתן בין האם לאב. כיום היא כבר מפטפטת, יודעת להביע את עצמה ולכבוש כל אחד בסביבתה.

כעת, בבית של אבא, נעמה צופה בקלטת של יהודית רביץ וברגע מסוים דורשת תשומת לב. גורביץ' מחתל אותה מול עיני הבוחנות. האבהות נראית כה טבעית לו והוא מודה שזה מפתיע גם אותו.

פתאום בגיל 57 נכנסת לחיים שלך ילדה שצריך לטפל בה ולגדל אותה, זו מהפכה, לא?

"זה שינוי גדול מאוד, אני לא בטוח שזו מהפכה. קודם כל, זה שינה את סדר היום שלי. אני לא עובד פחות, אבל יש לי פחות זמן לעצמי, פחות זמן חופשי. יש לי ימים שאני לא נח מהבוקר עד הערב. יש לי חזרה, אוכל משהו והולך לנעמה, לוקח אותה מבית אמא שלה עד 19:30-20:00 וממשיך בחזרה עד 23:00. לפעמים זה פעמיים בשבוע, ארבע פעמים בשבוע, וגם בימי שישי ושבת כשדניס לא נוסעת למשפחה שלה.

"מעבר לזה, אני חושב שכל ניסיון, בוודאי ניסיון בקנה מידה כזה, משנה אותך, מוסיף משהו לתחושת החיים שלך, להבנה שלך, למגע שלך עם החיים, לראייה שלך כאדם וכך הלאה. אני מניח שזה אולי יותר מהכל. אני בטוח שהמגע שלי עם החיים השתנה וישתנה עוד".

והכותרת הזאת של "להיות אבא", האם יש רגעים שאתה מצר על כך שלא עשית את זה קודם לכן?

"תראי, אני דוחה את המחשבה הזאת מעצמי כי אחרת זה יהיה לי קשה. אולי זה חבל, אבל ייתכן שלא הייתי יכול קודם לכן. אבל אני לא חווה את זה ככותרת בכלל. אני חווה את זה כקשר עם נעמה. אני מאושר ממנה, אני גאה בה, גאה שהיא הבת שלי, כי היא נראית לי מוצלחת וחכמה ויפה ויש לה הומור".

התעוררו משמעויות שלא היית ער להן לפני כן?

"זה עורר אצלי מאוד את תפישת הגיל שלי. נכון הוא שכאשר שני ההורים שלי נפטרו, זה היה שלב בתפישת הגיל שלי. אבל פתאום יש לי ילדה בת שנה ותשעה חודשים, ואני חושב עד איזה גיל אהיה אתה. מתי אפרד ממנה?

"מעבר לזה, המשמעות של להיות אבא היא גם לחזור ולהיות ילד. אני הולך עם נעמה לגן המשחקים, אני מתגלש אתה, מסתובב אתה בקרוסלה, אנחנו הולכים לסמטה אלמונית (בתל אביב, צ"ש) לראות את פסל האריה, הייתי הולך לשם עם אבא שלי; אני רואה את העולם דרך העיניים שלה, הדברים מתרחשים שוב בפעם הראשונה. תחושות חדשות, ריחות חדשים, החול בארגז החול, רגליים יחפות על דשא, ידיים משכשכות בבריכת הדגים.

"היה לי חלום שאמא שלי ונעמה יושבות פה. אמא שלי מבוגרת, כבר ממש זקנה, ונעמה בגילה, והן מסתכלות זו לזו בעיניים. כאילו מפגש. נעמה כל כך דומה לאמא שלי, ואמא שלי לא ראתה את נעמה, אני מצטער על כך. אבא שלי, אני לא יודע כמה זה היה מדבר אליו, אבל אולי כן".

ושאלה אישית, מה הסיבה בעצם שנעמה נולדה בדרך הזאת, הייחודית?

"אין לי בת זוג, אני לא נשוי, ולהביא ילד לעולם אף פעם לא היה באמת בראש מעייני, מלבד איזו תקופה שפתאום חשבתי על זה. אבל לא היה עם מי, ואז לא היה כל כך נהוג הדבר הזה. יותר עניין אותי להיות עם מישהי ולאו דווקא בשביל ילד, אלא בשם האהבה. בתקופה הזאת כשבת דודי תמר באה אלי עם הרעיון שלה - זה התאים. היום אני באמת חושב שזו לא כל כך בעיה להביא לעולם ילדים בדרך הזאת, כי יש כל כך הרבה.

מתוך "אהובת הדרקון" בבימוי של גורביץ' (תצלום: גדי דגון)

"באיזשהו אופן נעמה חיה כמו שאני חייתי, כי ההורים שלי נפרדו כשהייתי בן 3. ההבדל הוא רק שההורים שלי נורא רבו ביניהם ואני מקווה שלמדתי מכל האי-נעימות הזאת ונחסוך את זה לנעמה. אני גם מרגיש שזה יהיה כך ואני חושב ששנינו מחויבים לאושרה".

היית רוצה שנעמה תלך בעקבותיך לתחום התיאטרון?

"זה הדבר האחרון שאני מתעסק בו. אני רוצה שהיא תהיה מאושרת".

ואתה אדם מאושר?

"מאושר?!" הוא שואל ומשיב לאחר שתיקה ארוכה, "אני לא יכול להגיד את זה. אני לא יודע. תראי, אני באופן כללי מגדיר את עצמי כאדם מאושר. כן. אני חושב שיחסית להרבה אנשים אני חי חיים שאני בוחר לחיות וזה כבר לא מעט. אני חושב שנעמה הוסיפה לחיי עושר, בע' - עוד תוכן, עוד משמעות, עוד עומק, עוד מורכבות".

והכל הודות לרעיון שהגתה בת דודך.

"יש לי הכרת טובה עמוקה אליה. זאת בת דודה שלי וחברה נוספת שלי שכנראה דיברו ביניהן".

אוטו ליום ההולדת

הקשר של גורביץ' עם בתו העמיק את רגשותיו להוריו, שכבר מתו - אמו ב-2002 ואביו ב-2006. לשניהם נוכחות חזקה בחייו. הוא מבין אותם יותר כיום, וגם מבין שלא יכול היה להבין אותם לפני שהיה לאב בעצמו.

"בילדותי אבא שלי בא אלי יום יום", מספר גורביץ', "וכשאני בא אל נעמה אני רואה את עצמי בדמותו, עולה במדרגות הבית שגרתי בו עם אמא שלי ברחוב בן עמי בתל אביב. אני שומע את הדפיקה בדלת. אני זוכר אותי רץ אליו. אני זוכר איך הניף אותי בזרועותיו, והיום אני מבין את השמחה שלו. היום אני מבין יותר את האהבה שלו אלי. תיאטרון הבובות שבנה לי, פנס הקסם שהתקין לי, כל המשחקים ששיחקנו יחד, הכל נראה היום פחות מובן מאליו ואני חש הכרת טובה".

אמו, הילדה קסטן, היתה רקדנית. ורקדנית, אומר גורביץ', זה מקצוע טרגי כי בגיל צעיר יחסית מפסיקים לרקוד "והיא לימדה מחול עד שעברה איזה ניתוח במפרק הירך ואז כבר לא יכלה גם ללמד". אביו, אנטול גורביץ', היה צייר ומעצב תפאורה ותלבושות ויצר את תיאטרון הבובות הראשון בארץ. היה לו משרד גרפיקה שהוא עזב בגיל מבוגר למדי כי רצה להתרכז בציור. "איש אמיץ", אומר עליו בנו. את דרכו החל האב בלהקת המחול של גרטרוד קראוס, שם הכיר את הילדה קסטן. הוא היה הראשון שעודד את בנו מיכאל, מיקי, לעסוק בבימוי, והיה הראשון שהאמין בו. זאת בניגוד לאמו שלא התלהבה מהמקצוע "והעדיפה שאהיה אינסטלטור".

"שני הורי היו בעצם מעין פליטים", מוסיף גורביץ'. "המשפחה של אמא שלי ברחה מגרמניה ב-1933. והמשפחה של אבא שלי ברחה מרוסיה בזמן המהפכה לגרמניה וב-1934 עלתה לארץ ישראל".

לאביו יש עוד בן, מנישואיו השניים לשחקנית רבקה גור. "אני זוכר שאבא שלי שאל אותי מה אתה רוצה ליום-הולדת ואמרתי אוטו, בצחוק - וליום-הולדת הוא קנה לי אוטו. הוא הזמין אצל פחח, כזה עם דוושות, כי אז לא היה לקנות בחנויות כמו היום. זה לא היה קיים בכלל. לאף ילד לא היה אוטו. לי היה אוטו. וביום-הולדת אחר פתאום קיבלתי רכבת חשמלית שהוא הזמין מגרמניה. לא היה את זה בארץ וחשבתי על זה ממש לא מזמן. לא היה אז אינטרנט, אז הוא בירר קודם כל על בית חרושת או חברה שעושה רכבות, הוא כתב להם והם שלחו לו. פתאום אני מבין מה זה. הוא נורא אהב אותי. באמת.

מתוך "אותלו" בבימוי של גורביץ' (תצלום: גדי דגון)

"גם אמא שלי אהבה אותי. אתה חייתי. היא היתה בלהקת המחול של האופרה והיו לה גם ערבי יחיד, ולערבי היחיד האלה הייתי נוסע אתה. אני זוכר שזה היה מפחיד ומסעיר ואני עוד זוכר את הריח של מאחורי הקלעים. הצטרפתי אליה מגיל מאוד צעיר, חמש-שש. אני חושב שזה נכנס עמוק לעורקים שלי".

בין צ'כוב לבקט

השעה 23:00, גורביץ' סיים חזרה על "גן הדובדבנים". היום הארוך של חזרות בבוקר, שהייה עם נעמה ושוב חזרת ערב - הסתיים. גורביץ', המנהל האמנותי של החאן זה שמונה שנים, מתבלט בנוף התיאטרון בארץ כאמן יוצר בעל כתב יד וסגנון ייחודיים, המוביל את תיאטרונו להישגים אמנותיים בדרך חסרת פשרות. על "גן הדובדבנים" של צ'כוב שנכתב לפני יותר מ-100 שנה הוא אומר שהמחזה רלוונטי ואקטואלי לימינו עד כדי כך ש"בחזרות התחושה שלנו היא שהוא מדבר כמעט על מצבנו כאן היום, אפילו מהבחינה הפוליטית".

המחזה, שצפוי לעלות בסתיו, עוסק בחיסול תפארת העבר לטובתו של עידן חומרני. בעלת אחוזה העומדת בפני פשיטת רגל נאלצת למכור את גן הדובדבנים היפה שלה. את מקומו יתפוס נכס שיעזור לחלץ את האחוזה מחובותיה המעיקים. גורביץ' היה אמור לביים את המחזה כבר לפני תשע שנים בקאמרי, אבל אז נבחר למנהל האמנותי של החאן. "פעמיים ניסינו בחאן לעשות קו-פרודוקציה עם הקאמרי ומסיבות שונות זה לא יצא".

למה עברו שנים עד שהחלטת להעלות את המחזה בחאן ללא שותפים?

"עד לא מזמן לא חשבתי שאנחנו יכולים לעשות מחזה כזה, ואם היית שואלת אותי כשבאתי לחאן אם אנחנו מסוגלים לעשות את ‘אותלו' הייתי אומר זה מוגזם; ובכל זאת עשינו בחאן את ‘אותלו', וגם את ‘החיים הם חלום' - אלו מחזות קשים מאוד. ועכשיו הרגשתי שבעצם יש לנו ליהוק ל'גן הדובדבנים'. התפתחנו והגענו לבשלות. יש לנו שפה, יש לנו כלים, יש לנו יכולת לעשות מחזה כזה, ולא פחות טוב מתיאטרון אחר".

"גן הדובדבנים" שאב לתוכו את גורביץ': "כל יום שאני קם בבוקר והולך לחזרה אני נרגש מהמגע עם החומר הזה. מעולם לא עבדתי על מחזה שהוא כל כך מעודן ומורכב ושלם מבחינה הרמונית, מבחינת המרכיבים שלו ומבחינת הנושאים שלו, ושכל כך נוגע בחיים. כי זה מחזה שעוסק ביחסים בין בני אדם וגם במחזוריות של לידה ומוות, של דעיכה וחיים חדשים. ויש בו ממד פוליטי-אקטואלי-חברתי וגם ארכיטיפי".

את דמותה של בעלת האחוזה תגלם השחקנית לאורה ריבלין. ריבלין הופיעה בעבר בחאן (ב"השיבה למדבר" ב-2000 בבימויה של אופירה הניג), אך זוהי הפעם הראשונה שלה בחאן בניהולו של גורביץ'. "וזה נורא משמח אותי", הוא אומר, "כי בלאורה ריבלין הייתי מאוהב המון זמן, ככה מרחוק, ותמיד רציתי לעבוד אתה ומאוד שמחתי שהיא יכלה להתפנות לזה".

אילו קשיים מציב המחזה הזה?

"קשה לפצח את צ'כוב, וקשה לשחק אותו; אתה צריך להיות מצד אחד פשוט מאוד, כי המחזה הוא כה עדין שכל מאמץ קטן מיותר וכל תיאטרליות יתר זועקים ממנו, ומצד אחר מורכב וטעון מאוד בכל רגע. עם זאת, מעולם לא עבדתי על חומר כל כך יפה, כל כך קשה, כל כך מעודן וכל כך מרגש. ‘גן הדובדבנים' הוא המחזה האחרון של צ'כוב והוא כתב אותו על ערש דווי. אפשר לראות שבכל מחזה שלו - ‘הדוד וניה', ‘שלוש אחיות', ‘השחף' ו'גן הדובדבנים' - יש התקדמות בתפישה התיאטרלית ובמורכבות. יש במחזה מידה של הפשטה ותחושה, שלי לפחות, שאילו חי צ'כוב עוד 10 או 20 שנה הוא היה מתקרב לבקט במופשטות שלו, ובעיני הוא הרבה יותר עשיר מבקט. בכלל יש דמיון גדול מאוד בין בקט לצ'כוב. התחושה שלי היא שבקט הוא הפשטה של צ'כוב. ה'נלך, נלך' הזה ב'מחכים לגודו' של בקט, כשהם לא זזים כלל - קיים גם ב'שלוש אחיות' של צ'כוב שרוצות ‘למוסקבה, למוסקבה' אבל אף אחד לא זז. וגם ב'גן הדובדבנים' אף אחד לא זז".

זהו קשר תמטי, לא צורני.

"לא, לא צורני, הקשר הוא במידת ההפשטה. ולכן גם התפאורה בהצגה היא כמעט מופשטת. יש במחזה רגע שהם נמצאים בשדה ופתאום נשמע צליל כאילו איזה מיתר פקע בשמים. ולא ברור מה זה. מישהו אומר שאולי זה ינשוף, והמשרת במחזה אומר, ‘ככה זה היה בדיוק לפני האסון', אבל מהו האסון? יש אצל צ'כוב אהבה עמוקה לבני אדם עם איזה פיכחון צונן. זאת ראייה צוננת ומזוככת של המין אנושי. וחמלה אין סופית".

את החזרות על המחזה מקיים גורביץ', כמו תמיד, בתל אביב. עובדה זו מעוררת ביקורת נגדו ונגד החאן. "לא כל החזרות הן בתל אביב", מגיב גורביץ'. "למשל, כל חודש ספטמבר נקיים את החזרות על ‘גן הדובדבנים' בירושלים. מלבד זאת, ירושלים היא עיר שנוטשים אותה והיא בבעיה דמוגרפית לא מהיום. להקת שחקני החאן עובדת כבר הרבה שנים יחד, רואה בירושלים את הבית האמנותי שלה ובאולם תיאטרון החאן את אולם תיאטרון הבית שלה. אנחנו עושים הצגות שמותאמות לאולם של החאן ומופיעים בעיקר לקהל ירושלמי. בואי נגיד שהחאן הוא תיאטרון מאוד לא תל-אביבי".

האם אתה תומך בתנאי הסף שהעמיד הוועד המנהל של החאן, שלפיו מנכ"ל התיאטרון חייב להתגורר בירושלים?

"מנכ"ל צריך להופיע בבוקר במשרד, לעבוד עם אנשי הצוות שלו, עליו להיות בדיאלוג עם העירייה, עם כל מיני גופים ירושלמיים, לכן אני חושב שזה נכון שמנכ"ל של תיאטרון ירושלמי צריך להיות בירושלים. לא אכפת לי מאין הוא

*#