אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הכל אודות חווה" ו"קומפני": יש מה לחפש בדרום

הן אמנם לא מושלמות, אבל שתי ההצגות שחותמות את העונה המרשימה של תיאטרון באר שבע, "הכל אודות חוה" ו"קומפני", מציעות משב רוח מרענן ומענג להפליא

תגובות

לאור מצבו המדכדך של התיאטרון הישראלי, נעים מאוד לגלות שדווקא מדרום נפתחת הטובה: תיאטרון באר שבע מסיים עונה נהדרת שהציגה רפרטואר נועז יחסית, בוודאי בהשוואה למתרחש בתיאטראות התל אביביים הגדולים. מה הביא את השינוי הזה? אולי ההבנה שאפשר לפתות שחקנים מוכשרים לנטוש את סיר הבשר של גוש דן, ובלבד שמציעים להם תפקידים ראויים בהצגות המכבדות את יוצריהן ואת צופיהן; הצגות שנובעות לא מתוך צורך טכני למלא מכסה תעשייתית, שתבטיח את ייצורן של עוד ועוד הצגות מיותרות, אלא מתוך אהבה כנה לתיאטרון.הכל אודות חווה - כל הפרטיםקומפני - כל הפרטיםזה לא פשוט. מצד אחד, ברור שבבאר שבע עדיין זוכרים בבעתה את תקופת הניהול של גדי רול, שהעלה באמצע שנות ה־90 הצגות אוונגרדיות ומנוכרות שזכו לשבחי הביקורת אבל הציגו בפני אולמות ריקים. המנהלים הנוכחיים - המנכ"ל שמוליק יפרח ומנהל המחלקה האמנותית רפי ניב - נחושים בדעתם לשמור על ערוץ הידברות עם הקהל ולהעלות רפרטואר ידידותי למשתמש: הם יודעים מה קורה למי שמתעקש לדפוק את הראש בקיר. מצד אחר, במקום להנציח קו שגרתי, בנאלי, מובן מאליו, יפרח וניב מותחים בהדרגה את גבולות הרפרטואר. נכון שעל כל צעד גדול קדימה ("חיי גלילאו" של ברכט, המתוכנן לשנה הבאה) הולכים גם צעד קטן לאחור ("האסיר בקומה ה־14" של ניל סיימון, שכבר הועלה בבאר שבע ב־2003), אבל המציאות הרי מוכיחה שכדי לעדן את טעמו של הקהל, שהתרגל לפאסט פוד תיאטרוני נחות, יש להצטייד בהרבה אורך רוח וגם בנכונות להתגמש. וכך, התפריט המשודרג של התיאטרון נוטל את התמהיל הישראלי המוכר –  מתאבן קלאסי לפתיחה, רפרפת מהמחזאות העולמית לקינוח, ערמות משומנות של חומוס־צ'יפס־סלט כמנה עיקרית – ונותן לו טאץ' מתוחכם יותר. עיבוד בימתי לסרט קולנוע? כן, אבל לא "תנאים של חיבה" או "כשהארי פגש את סאלי", אלא דווקא הכל אודות חווה. מחזמר? בהחלט, אבל לא "שיער" או "קברט" אלא דווקא קומפני. בשני המקרים מדובר בעשייה תיאטרונית מסוגננת ומודעת לעצמה שמתפלשת בהנאה בזוהר המדומה של הוליווד וברודוויי, אולי כמשל לרגעי משבר שמהם אפשר להפליג הלאה, אל עבר השינוי שבאופק.חווה חקלאית ההצגה "הכל אודות חוה" מבוססת, כאמור, על סרט הקולנוע הנודע (1950) שביים ג'וזף מנקייביץ' על פי סיפור של מרי קאסוול אור. איה קפלן (שגם ביימה) וניר ארז הידקו את הדיאלוגים וגם שינו חלק מהשמות, אבל העיבוד עוקב בנאמנות אחר המקור. בטי דיוויס גילמה בסרט את מרגו, שחקנית תיאטרון מצליחה בת 40 ומשהו שמתחילה לחוש את עומק קמטיה וכובד שנותיה. ערב אחד, אחרי ההצגה, מגיעה לחדר ההלבשה שלה בחורה צעירה המציגה עצמה כאיב הרינגטון, מעריצה מושבעת. נרגשת מהחנופה הנלהבת, מרגו פורשת את חסותה על איב רק כדי לגלות שהמעריצה השאפתנית מבקשת לנשל את השחקנית המזדקנת מכל נכסיה – המאהב, התפקידים והתהילה. "הדקו את חגורות הבטיחות", מסננת דיוויס, "זה הולך להיות לילה סוער!".ההחלטה להעלות את הסרט כהצגה – כלומר, להשיב את העלילה הקולנועית אל זירת התיאטרון שאותה היא מתארת – היא לא פחות מהברקה. זה כבר נעשה בעבר ("Applause", גרסת מחזמר של הסרט, הועלתה בברודוויי ב־1970 בכיכובה של לורן בקול וגרפה שלל פרסי טוני), אבל לא בשנים האחרונות, שדווקא בהן, כידוע, התגברה מאוד הנטייה להפוך תסריטים למחזות. זאת ועוד: בניגוד ללהיטים מאוחרים יותר שעובדו לבמה (כמו "איש הגשם" או "בילי אליוט"), קשה לומר ש"הכל אודות חוה", על אף מעמדו כקאלט, צרוב היטב בתודעתם של הצופים. יותר משהיא מזכירה פגישה עם חבר קרוב, ההצגה מעלה על הדעת התוודעות מחודשת לדודה מיתולוגית שלא ראית שנים: חשבת שהיא מתה, אבל מתברר שהיא חיה, בועטת, שותה ומקללת.ההברקה השנייה נעוצה בליהוק. רמה מסינגר, ילידת 1968, היא בדיוק בת גילה של מרגו בסרט (וגם שלי. כבר כתבתי כאן בעבר על הזעזוע שתקף אותי כשהבנתי שהגעתי לשלב שבו שחקניות בנות דורי מגלמות ב"השחף" לא את נינה אלא את ארקדינה; "הכל אודות חוה" מסמלת שפל חדש). לכך גם אפשר להוסיף את הדמיון הפיזי של מסינגר לדיוויס ואת מעמדה המורכב בתיאטרון הישראלי, ככוכבת שלא תמיד זכתה בתפקידים ההולמים את כישרונה. אין פלא שמסינגר מסתערת בעונג וברעבתנות על התפקיד הפנטסטי הזה; היא מפליאה לאזן בין הוולגריות של הדמות ובין צדדיה הרכים.איזון נכון בין ולגריות לרוך. הכל אודות חווה (צילום: דניאל קמינסקי)גם יונית טובי, כּאיב הנכלולית, היא הברקונת. טובי, שכבר שיחקה את נינה ב"השחף" (לצד אביטל פסטרנק, בת מחזורה של מסינגר), זכתה בפרס התיאטרון בשנה שעברה על תפקידה כאדית פיאף, תפקיד שאותו גילמה מסינגר כעשור קודם לכן, אך בלי שזכתה להכרה דומה. הרכילות הזו מוסיפה רובד משעשע להתרחשות הבימתית, אבל צריך להודות שהופעתה של טובי מוגבלת. אולי זו קומתה הזערורית והופעתה המעט ילדותית, אבל טובי אינה מצליחה להפוך מנערה תמימה לאשה בשלה ומפתה. כשהיא פורצת בצחוק שטני, היא מזכירה יותר את הבובה צ'אקי מאשר את אן בקסטר, כוכבת הסרט המקורי.העיצוב מוצלח אך רחוק משלמות. התלבושות התקופתיות (מוני מדניק) טובות – רואים שבתיאטרון החליטו להשקיע – אבל התפאורה היעילה (יהודית אהרון) והתאורה הקורקטית (עמיר ברנר) אינן מנצלות את מלוא הפוטנציאל הטמון במעברים התכופים מקדמת הבמה אל מאחורי הקלעים (מעברים שדווקא זוכים לפיתוח נכון בעיבוד). אפילו המוזיקה (דורי פרנס) מסרבת ללכת עד הסוף, כלומר over the top, כפי שאפשר היה לצפות ממלודרמת אימה. אבל גם אם ההפקה מעט חיוורת ומרושלת, אין ספק שהתוצאה הסופית מענגת ביותר. האינטראקציה בין מסינגר וטובי משכנעת, וגם שאר השחקנים עושים עבודה מצוינת - אמיר קריאף ושירי גולן (המחזאי ואשתו), אלון אופיר (מבקר התיאטרון), ירון ברובינסקי (המאהב) ואורה מאירסון (המלבישה). יחד הצוות מצליח להפוך את התיאטרון שבתוך התיאטרון לאמירה פילוסופית כמעט על הקשר שבין מקור לשעתוק. קשה לומר שהרגשתי שאני יושב בברודוויי ב־1950, אבל כשמרגו קיטרה על איכותו של הקהל – "אני נותנת את הנשמה שלי בשביל עדר הפרות הפרובינציאלי הזה!" – דומה שבאר שבע (כמטאפורה, רוביק, כמטאפורה) מעולם לא היתה רחוקה יותר.קומפני מן בובי הרווק עומד לחגוג את יום הולדתו ה־35. חבריו, חמישה זוגות נשואים, מתקבצים כדי לערוך לו מסיבת הפתעה, אבל האירוע הופך חיש מהר – בדמיונו של בובי, לפחות – לחשבון נפש מפותל על אודות זוגיות, אהבה ומחויבות.המחזמר קומפני של סטיבן סונדהיים (פזמונים) וג'ורג' פירת (מחזה) הועלה ב־1970, ושנה אחר כך גרף שלל פרסי טוני – כן, בדיוק שנה אחרי "Applause". מבט בוחן חושף קווי דמיון מעניינים בין היצירות: שתיהן עוסקות בריטואלים אובססיביים של משחקי תפקידים  ושתיהן מתארות את המתח בין יחיד ובין הזוגות שסביבו. הביקורת האקדמית עסקה בהרחבה בסאבטקסט הקווירי של "הכל אודות חוה", ומובן ש"קומפני" מעורר שאלות דומות, הן ברמת העלילה (אז מהי, באמת, ה"בעיה" של בובי הרווק?) והן ברמה הביוגרפית (בובי כהשתקפות של סונדהיים).מובן שיש הבדלים עצומים. רק שנה אחת הפרידה בין שני טקסי הטוני, אך המעבר מניו יורק של מרגו אל ניו יורק של בובי נתפס כמהפכה, לא רק מבחינה תרבותית (משנות ה־50 האפרוריות לססגוניות של שלהי שנות ה־60) אלא גם מבחינה תיאטרונית: חף מהזוהר המצועצע של מסורת המיוזיקל האמריקאי, ללא עלילה קוהרנטית או רצף כרונולוגי, ועם פסקול מוזיקלי שמפתיע בנגיעות א־טונליות, "קומפני" עיצב מחדש את הז'אנר. נכונותם של אנשי באר שבע לרקוד סטפס בשדה המוקשים הזה מעוררת התפעלות.ההפקה עצמה, בבימויו של רפי ניב ובניהולו המוזיקלי המוקפד של שי בן־יעקב, היא ערב מהוקצע ועשוי היטב. פרט לכמה מעידות מזדמנות ("הוא תמיד עושה לי לבכות"), התרגום של דניאל אפרת מלוטש ורב המצאות; הכוריאוגרפיה (עוז מורג) מוצאת איזון נכון בין קטעי מיוזיקל סוחפים ובין העמדה סטטית ונוגה יותר; והדיקציה (הדרכה קולית של דוקי עצמון) טובה, גם אם לא מושלמת. ויש גם צוות נלהב של שחקנים־זמרים, שמתמודדים בכבוד עם המוזיקה התובענית: צק ברקמן הוא בובי סימפטי, משועשע ומטרוסקסואלי למדי. לצדו מתבלטות רונה פרומצ'נקו בתפקיד הדיילת המבולבלת אפריל וריקי גל בתפקיד החברה המזדקנת והמרירה ג'ואן (גל קצת מפריזה, בעיקר במשחק, אבל באמת שקשה להסיר ממנה את העיניים).ברור מדוע "קומפני" קורץ כל כך לאנשי תיאטרון: סונדהיים היה מאז ומעולם מחזאי של מחזאים. אבל אפשר גם להבין מדוע האולם, שמראש לא היה מלא, התרוקן עוד יותר לאחר ההפסקה ("אתם רק חושבים שיש הצגה", אמר מישהו לידי בעת שפילס דרכו החוצה, "אבל אין"). ואמנם, יש כאן לא מעט בעיות. חייבים להודות, למשל, שהדילמות, המצבים והטיפוסים לא עמדו במבחן הזמן. הזוג שעושה עניין מעישון גראס, ג'ואן שבזה לבעלה הרוקד דיסקו עם הצעירים, בובי בן ה־35 שחש שחבריו לוחצים עליו להתמסד – כל אלה הרי כבר חלפו מן העולם. עם זאת, אחרי אינספור פרקים של "חברים" ו"סקס והעיר הגדולה", קשה לנו להתרגש מהעיסוק בחומרים הללו, אפילו בתיאטרון (קו ישר מוביל מ"קומפני" ל"לילה לא שקט", המתאר אף הוא את מסעותיו של גבר בודד בין כמה זוגות; ולא, אני לא משווה בין סונדהיים לשלמה ארצי). וכך, באופן פרדוקסלי, "קומפני" הוא בעת ובעונה אחת אירוע משומש מדי ואוונגרדי מדי; גם ראינו את זה אלף פעם וגם קשה לנו להסתדר עם אוסף הווינייטות המקוטע הזה. הגרסה הישראלית, שמלבישה את השחקנים בבגדי קז'ואל עכשוויים (מוני מנדיק) על רקע תפאורה במרקם סיבית (רוני כרמל), מעמעמת את היסוד הסנובי־מעמדי והופכת את בובי וחבריו לקהילה סטודנטיאלית למראה, פחות "קומפני" ויותר "חבר'ה". מעריצי סונדהיים ודאי יטענו שהדילמות כאן אוניברסליות, אבל ייתכן שההפקה היתה ממריאה דווקא אילו מיקמו את העלילה ברגע ההיסטורי הקונקרטי, עתיר המכנסיים המתרחבים וכתמי הצבע הפסיכדליים.ולמרות כל זאת, זוהי הפקה חשובה, אולי אפילו פורצת דרך בדרכה הצנועה. מביך לשבת באולם ולראות מישהי מהקליבר של ריקי גל שרה בפני מושבים ריקים, אבל אני מניח שבבאר שבע מבינים שכמו בפלרטוט ניו יורקי טיפוסי, הצדדים צריכים להכיר זה את זה לפני שקופצים למיטה. מי שנשאר באולם, והיו לא מעט כאלה, הריע בהתלהבות לחברי הקומפני - על הכישרון, האומץ והלהט. אני מצטרף לתשואות.

הכל אודות חווה - כל הפרטיםקומפני - כל הפרטים

*#