אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קפה תמר: לשתות קפה לזכר המתים

עמוס לביא הלך ראשון ואחריו, תוך חודשים ספורים, נפטרו גיורא לשם, מנחם מזרחי ומנחם שיזף. עכשיו גדל בקפה תמר דור צעיר, שנותן כבוד לחבר’ה של פעם, ונחוש להתגבר על הקארמה הרעה

תגובות

דן ברונפלד מתגורר בירושלים ולומד בבצלאל אך מקפיד להגיע לקפה תמר פעמיים בשבוע. “לא יצרתי חברות עמוקה עם מישהו מהלקוחות”, מספר הצלם בן ה־25, “אבל אני עדיין נורא אוהב להיות שם. לשבת בצד ויותר להסתכל על האירוע מאשר להיות חלק ממנו”. ברונפלד, שכבר צילם בחמישה סטים שונים של במאי הקולנוע עמוס גיתאי, מעיד שהוא מסוקרן בעיקר ממישורי הזמן והממד שפועלים בקפה, כהגדרתו. “החלל הוא בעצם חלון זמן בתוך מרחב שאינו מוכן לעצור. הוא לוכד את הדמויות ומיישן אותן כחלק מהחלל עצמו. הן הופכות להיות חלק מהאובייקטים במקום. מגורם תלת ממדי חלק מאנשי הקפה הופכים לאיקונות דו ממדיות שתלויות על הקיר. עמוס לביא לדוגמא – דמות שמאוד מסמנת את המקום –  הפך לנייר דו ממדי על הקיר. נוצרת שם מיסטיות קולקטיבית. גם של קבוצת האנשים החיים וגם של קבוצת האנשים שאינם חיים וכולם מנהלים סביבם איזשהו שיח קפה”. הניתוח המעט אבסטרקטי של ברונפלד מתאר מציאות מוחשית עד כאב. בחודשים האחרונים איבד קפה תמר כמה מלקוחותיו הקבועים, ביניהם השחקן עמוס לביא, מו”ל השירה והמשורר גיורא לשם, והצייר מנחם מזרחי, שהצטרפו להסתלקותם בעת האחרונה של הצייר מאיר פיצ’חדזה, העיתונאי והעו”ד מנחם שיזף, ומפקד אקסודוס יוסי הראל. כמו כן, לקוחות קבועים נוספים כיורם קניוק, אורי ליפשיץ ויצחק קלפטר סבלו לאחרונה ממחלות שונות וצימצמו את נוכחותם שם. חלקם עדיין לא חזרו לקפה. הסופר דודו בוסי, מאנשי דור הביניים, תיאר לאחרונה את האווירה בקפה כ”וייב של מוות. לכן לא טוב לי לבוא לשם יותר”. דודו בוסי תיאר לאחרונה את האווירה בקפה כ"וייב של מוות". קפה תמר (צילום: דן ברונפלד)שרה שטרן, בעלת הבית האגדית בששת העשורים האחרונים, מודה ש”היה באמת קצת עצוב בזמן האחרון, בעיקר היה לי קשה עם מותו של עמוס, שהיה בן בית בקפה”, אבל משוכנעת שתמר נמצא לקראת רענון שורות ושיקום מהיר. “כבר הרבה דורות באו והלכו ותמר תמיד נשאר”. ערן סבאג, בן 35, מאנשי הדור הצעיר בקפה ומגיש תוכניות תרבות ותיק בגל”צ, טוען כי “תמר הוא ממש לא מקום מקאברי. זה לא בית קברות. להפך, יש פה מינון נכון בין חיים למוות. מצד אחד מתאבלים ומצד שני עדיין מסוגלים לראות חלק מהחברים שהלכו והדמויות שלהם כאן על הקירות”.

בלי עמוס

על חזית בית הקפה מוצבים שני דיוקנאות של לביא, בתחתית אחד מהם מוטבע הכיתוב “נשמה”. תצלום של גיורא לשם מוצב ליד עמדת המזנון. בסמוך לו יוסי הראל. המנוחים ה”טריים” מצטרפים לעשרות האיורים של דוש וזאב, גם הם של אנשים שישבו בתמר במשך עשרות בשנים. אולם זוהי לא פינת זיכרון מוזיאלית. גלריית הדמויות בתמר חיה ומתחדשת כל הזמן בפרצופים חדשים. מי שמשרטט אותם בשנים האחרונות הוא בעיקר יאיר פרץ, צייר ומטפל באמנות, שרשם את תווי פניהם של אשר צרפתי, השופט חנן אפרתי, הפרופ’ הרופא שלמה שיבולת, יוסי פולק, אברהם סלקטר ויוסי מלמן – חלקם אף רכשו את הציורים. פרץ, בסך הכל בן 33 ונציג דומיננטי של הדור הצעיר בתמר, טוען שלא מדובר ביומרה לעיבוי מפעל ההנצחה. "אין כאן בחירה מודעת לצייר לקוחות מבוגרים יותר”, הוא מציין, “אני מצייר גם אנשים צעירים. הכל פה מתערבב בקפה. אין שום פערים בין דוריים". פרץ, ידיד קרוב של לביא, אך גם של פיצ’חדזה ומזרחי, טוען כי “כוחו של קפה תמר בהמשכיות שלו. באווירה היומיומית, הלא מיוחדת והלא מתלהמת. מצד שני אי אפשר להתעלם מהאובדן שהיה כאן לאחרונה. אני זוכר שבהלוויה של מנחם (מזרחי) בא אלי ערן סבאג ואמר: ‘שמע, יאיר, אנחנו הצעירים צריכים לדאוג לשקם את הקפה עכשיו’. כן יש תחושה מסוימת של אחריות”."בניגוד למרבית בתי הקפה שמאופיינים מבחינת גיל, כאן כולם מעורבבים". עינת ויצמן (צילום: אורן זיו)סבאג, פרץ וברונפלד הם רק חלק מחבורת הצעירים שאמורה להכניס דם חדש לקפה, אלא שקשה להתייחס אליהם כחטיבה אחת, משום שלכל אחד מהם יש את שגרת תמר הפרטית שלו. גם השחקנית עינת ויצמן והעיתונאית והתסריטאית אביה בן דוד (שתיהן בנות 37), הבמאי רני בלייר (49), הצייר שחר גולן סריג (31), המשוררים יחזקאל נפשי (33) ומתי שמואלוף, (38) והצלם תומר גניהר (41) פוקדים את הקפה באופן קבוע, חלקם אפילו מדי יום. “צעירים מגיעים לקפה תמר אבל לא שולטים בו, ככה שהאופנה לא מתחלפת”, מסבירה בן דוד שיושבת שם מדי יום שישי עם יורם קניוק בן ה־81. לשולחן שלהם יכולים להצטרף בכל רגע נתון המשורר רוני סומק, והצעירים נפשי, גולן סריג וגניהר. "אני נהנה שצעירים קוראים אותי ואני בטח נהנה לשבת עם החברים הצעירים שלי בקפה תמר”, מציין קניוק, שטוען כי המקום מזכיר לו את קפה דה־מאגור ופלור הפריזאיים, היכן שישבו בזמנו סארטר וקוקטו, והיום הם “עדיין מוקד משיכה לצעירים אבל בעיקר לתיירים. כאן, לשמחתי הרבה, המקום נשאר יותר אותנטי. אני יושב בתמר מאז שנות ה־70, כשמערכת ‘דבר’ היתה צמודה לכאן. והשולחנות נותרו מאז אותם שולחנות. גם הכסאות, הקפה, הטוסט והחצי טוסט. שאלו פעם את ג’ו דימאג’יו, שחקן הבייסבול האגדי ובעלה הראשון של מרלין מונרו, איך היא מבשלת. אז הוא ענה: 'אתה לא מתחתן עם מרלין בגלל איך שהיא מבשלת’. אז גם לקפה תמר אתה לא מגיע בגלל איך ששרה מכינה קפה או מבשלת. אבל אתה כן מגיע בגלל האנשים והאווירה שהיא הצליחה ליצור כאן”. איבדה את הלפטופ בקפה תמר ומתנגדת לפיצוי. אביה בן דוד (צילום: ארנון נבות)

"שרה מתעקשת לקנות לי לפטופ" שרה היא כמובן שרה שטרן, הבעלים כבר קרוב לשישה עשורים. ההערכה והאהבה כלפיה עברו גם לדור ההמשך. “כלפי חוץ היא אולי נראית קשוחה וזועפת לעתים”, מסביר נפשי, "אך כשהגעתי לכאן לפני עשר שנים לפעמים לא היה לי גרוש על התחת. הייתי יושב כאן שעות והיא לא הייתה נותנת לי לשלם”. בן דוד, שלאחרונה איבדה את הלפטופ שלה בקפה מספרת כי "שרה מתעקשת לקנות לי חדש. לא הסכמתי בינתיים אבל היא כל הזמן מבקשת".ויצמן טוענת כי “קפה תמר הוא בראש ובראשונה שרה. היא יוצרת את המקום. העובדה שבגיל 86 היא עדיין מצליחה להתחבר לכל הצעירים רק מאפיינת את מה שקורה כאן. בניגוד למרבית בתי הקפה בעיר שהם מאוד מאופיינים מבחינת גיל, בתמר אין שום אפליה על הבסיס הזה. כולם מעורבבים. גיורא (לשם) שנפטר היה אחד החברים הטובים שלי בקפה ובכלל. תמיד יכולנו לשבת ולדבר. נהניתי מחברתו למרות ואולי כיוון שהוא היה בן 75". ויצמן היא לא היחידה שמצאה חסות אצל אחד מוותיקי תמר, שנפטר באחרונה. היוצר ומפיק הקולנוע אילן מוסקוביץ’ יושב בקפה מאז 1988 על בסיס קבוע, אבל מפאת גילו (45) אי אפשר לשייך אותו לגוורדיה המבוגרת. חברו הטוב היה הצייר מנחם מזרחי ז”ל. כיום מארגן מוסקוביץ’ תערוכה של ציורי מזרחי במוזיאון תל אביב. "הרבה מאוד יוזמות נולדות בקפה", הוא מציין, "את כל פגישות העבודה שלי אני עושה כאן. אני ורבים אחרים. אין לך מושג כמה סרטים וסדרות טלוויזיה נולדו כאן”.סבאג, כך מספרים רבים בקפה, היה חברו הטוב של עמוס לביא. "הם ישבו שעות מדי יום ביחד”, מעיד פרץ, "אין ספק שמותו של לביא השפיע על ערן. ולא רק עליו. עמוס היה פיסת נשמה ענקית שנקרעה מהקפה”. אוולין הגואל, בת זוגו לשעבר של לביא, אם בתו ולקוחה קבועה בתמר, מתארת את היחסים בין עמוס לשרה כ”יחסי אם ובן. יחסי אהוב ואהובה. חוץ מדבר אחד הכל היה ביחסים האלה”.יחזקאל נפשי גם טוען, ש”בלי עמוס המקום קצת אחר. היתה לו כזו כריזמה. אני זוכר שבקושי הכרנו וישבנו פעם אחת בחוץ וכל בחורה יפה שעברה בשינקין הוא אמר לה: ‘תכירי, זה חבר שלי יחזקאל. הוא משורר’. לא ייאמן איזו השפעה היתה לו על נשים ואנשים". ואילו שטרן מספרת, כי “מעמוס בכלל לא הייתי מבקשת שישלם. לא רק ממנו. יש לפעמים אנשים שלא יכולים ואני לא רוצה שישלמו. אבל אצל עמוס זה היה מסיבה אחרת. הוא היה כאן בן בית. אני זוכרת שיומיים לפני שהוא נפטר הוא פתאום הגיע עם הרכב שלו, נעמד בחוץ, וביקש אספרסו. הבאנו לו. ואז פתאום אני נכנסת ובלי לשים לב הוא נעלם. כנראה זו היתה הדרך שלו לומר שלום. הוא לא רצה שאנשים יידעו כמה שהוא חולה".יסמין לביא, בתו הבכורה בת ה־25 של עמוס, החלה לאחר מותו לפקוד אף היא את תמר – אולי הדוגמה הסמלית ביותר לחילופי הדורות, ולבטח זו שהכי מרגשת את חבריו שם. ברוב המקרים היא רק עוברת להגיד שלום לשרה, אך לפעמים מתעכבת לשבת במקום שהיה ביתו השני, ולעתים הראשון, של אביה. “ילדה מתוקה”, מחלצת מעצמה שטרן חיוך די נדיר, “אני שמחה לראות אותה כאן ומקווה שתמשיך לבוא כמה שיותר”."הרבה סרטים וסדרות טלוויזיה נולדו כאן". שטרן, הנכדה איילת נחמיאס ורבין והקולנוען אילן מוסקוביץ' (צילום: דן ברונפלד)אין מקומות כאלה באירופה בתמר אין חוקיות, הסדרי ישיבה או איזושהי תחלופה אופיינית בשעות הפעילות בין הוותיקים לחדשים. בכל רגע נתון אפשר לראות שם את ויצמן מתקתקת על המחשב, ולצידה את פולק וצרפתי שמדברים על תיאטרון. גם פוליטיקה כמובן מדברים בתמר. “אנחנו מקום שמאלני, אני מודה”, טוענת שטרן, “אבל מה אתה חושב, שאני מרחיקה כאן מישהו מהקפה בגלל הדעות הפוליטיות שלו? אחד האנשים שאני אוהבת זה איציק סודרי, הדובר לשעבר של ש”ס. עוד בחור צעיר ונשמה טובה שבא לתת לי ברכה מרבנים בגלל שלאחרונה אני קצת חולה".פליקס פפנהאגן הוא צעיר נוסף שהשתלב ממש באחרונה בנוף התמרי. הגרמני בן ה־30 יושב כאן קרוב לחודש. "כל יום, מאז שאני בתל אביב”, הוא אומר, “לא שמעתי על המקום הזה לפני כן, אבל עכשיו כשאני בעיר אני מעביר כאן שעות. אין מקומות כאלה באירופה. אולי לפני מאה שנה היו”. פפנהאגן נמצא בישראל כדי לחקור את הזיקה בין מוזיקת פופ לבין התקרבות לדת במוזיקה הישראלית  במסגרת  הדוקטורט שלו באוניברסיטת לייפציג. "למדתי עברית לפני עשר שנים ובשנים האחרונות אני מרצה על ‘אדם בן כלב’, הספר של יורם קניוק. פתאום אני רואה אותו כאן בגודל אמיתי בקפה תמר, מדבר עם כולם בלי להתנשא. לא ראיתי דבר כזה במקום אחר”. גם בן דוד אינה לוקחת כמובן מאליו את הדינמיקה שנוצרה בתמר, כולל הבין דורית. “זה דבר די מדהים במקום”, היא מציינת,”הצעירים הם אלה שמפגינים גמישות וצריכים להשתנות בהתאם לחלל וליושביו. אלו צעירים שיש להם סוג של יראת כבוד, מחזה נדיר במחוזותינו”.קורותיהם של ותיקי תמר (ואלה שז”ל) אמנם נכרכו בהילה של המקום, אלא שהדמות המרכזית שבצלמה מתנהל הקפה היא של שטרן, שמתלוננת רבות על בריאות רופפת. "אני בסדר, אבל יש לי כל מיני אלרגיות בגלל טיפולים לא נכונים של רופאים. אבל עדיין עומדת על הרגליים, עדיין עובדת”. ובכל זאת, נראה שחילופי הדורות הם בלתי נמנעים, כמו בגזרת האורחים כך גם בגזרת התפעול של המקום. באחרונה מסייעת לשטרן בתה מיכל ספנסר־סמית’, עורכת דין שחיה בלונדון 37 שנה, אך מאז שאמה נאלצה להפחית פעילות, ובעיקר מאז שבעל הבית של הבניין מאיים לסגור את הקפה, מגיעה לתל אביב לעתים תכופות. "אני עכשיו כאן רוב הזמן”, מספרת ספנסר־סמית’, “יש כאן בעל בית שכבר שנים רוצה לסגור. אבל אני עורכת דין ויש לנו גם לקוחות שלא יתנו לזה לקרות. אמא היא דיירת מוגנת. לפני שנה וחצי היא קיבלה את אות יקירת העיר תל אביב ואפילו רון חולדאי מגיע לכאן בימי שישי על אופניים. יש לקוחות שרוצים להתארגן ולהגדיר את תמר כאתר היסטורי מוגן שאי אפשר לסגור. בכל זאת הקפה כאן משנת 1941. אין דאגה, כל עוד אמא שלי בחיים קפה תמר ימשיך לפעול".המשוררים יחזקאל נפשי ומתי שמואלוף. קפה תמר (צילום: מתי שמואלוף)ועדיין, אנשים רבים מודאגים ממה שיקרה, ולא בטוחים שקפה תמר, בעל הקסם האנכרוניסטי, ביתם של אמנים ואנשי בוהמה שיושבים שעות בקפה ובקושי משלמים, יוכל להמשיך להתקיים גם אחרי לכתה של שרה. “אולי אני אנהל יום אחד את המקום”, אומרת הבת, שבתמר כולם קוראים לה “מיכ”, “למה לא? הרי המקום הזה הוא בית, לא רק של אמא שלי ושלי, אלא של הרבה מאוד אנשים. אין עוד מקום שיכול להכיל כל כך הרבה אנשים שונים. מבוגרים וצעירים. נורמלים ולא נורמלים. בעיקר לא נורמלים. אתה יודע מה אמא אומרת כבר שנים? שלכל מי שמשתחרר משלוותה או כל מוסד נפשי אחר נותנים פתק: ‘קפה תמר, פעם ביום’.קפה תמר שינקין 57 תל אביב

*#