שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

זאב אנגלמאיר: "לא נוח לי לקרוא לעצמי קומיקסאי"

על שפת הים, במנזר, מבעד לחלון הבית שלו בלילינבלום - זאב אנגלמאיר עזב מזמן את המקומונים, אבל ממשיך לאייר את תל אביב. ראיון חג על יהדות, כלבו שלום ואמנות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

"כשאני ניגש ליצור עבודה אני מרגיש כאילו אני חולב את המציאות, אני נכנס למצב של שוטטות ומנסה להוציא ממנה את כל מה שאני יכול. בגלל זה לא נוח לי לקרוא לעצמי קומיקסאי או מאייר, זה רק מגביל אותי". קומיקסאי, מאייר או הומוריסטן, זה באמת לא ממש משנה. בגיל 49, אחרי קריירה ארוכה בעיתונות ("כל העיר", "חדשות", "העיר", "עכבר העיר" והיום מאייר הבית של "ידיעות אחרונות"), אינספור ספרים והמון תערוכות, זאב אנגלמאיר ממשיך "לחלוב את המציאות" במרץ. אתמול (רביעי) נפתחה תערוכה נוספת שלו במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון, שם יציג מבחר מעבודותיו במסגרת סדרת "מסך ליוצר". זאת לצד התערוכה "צעצוע" בנמל תל אביב שרצה זה זמן מה, ושלה תרם אנגלמאיר כ־100 בובות גומי ורובוטים מאוספו הפרטי ואף צילם מתוכה סרטון שהוצג ביריד פצ'ה קוצ'ה האחרון. נוסף על כך, מוצגת בימים אלה במוזיאון שבבית העיצוב Rugine תערוכת "ונילה סקס", העוסקת בפטישים – מן הנושאים החביבים על אנגלמאיר. בשאר הזמן הוא עוסק גם בווידאו, באנימציה ובעיצוב חולצות, ונאלץ בצער לדחות את שאר העבודות בשל לו"ז מתפוצץ. "הציעו לי להכין לוגו לקופת חולים", הוא מדגים, "והסברתי להם שאלא אם הם רוצים אחות רחמנייה עם שדיים שופעים וביריות, אולי כדאי להם לבחור במישהו יותר קונבנציונלי". » זאב אנגלמאיר - היהודי הנודד - כל הפרטים» תערוכות מומלצות לפסחבין תל אביב לגמרא בשנים האחרונות נראה שאין מי שלא מכיר את נגיעת המכחול וכתב ידו הייחודיים של אנגלמאיר. אם התוודע אליו דרך העיתונות, או דרך חוברות קומיקס מיתולוגיות כמו "סירופ" ו"סטיות של פינגווינים". באמצעות ההומור המופרע, משחקי המילים, העיסוק האובססיבי בנושאים כגון סקס, הפרשות, אוכל ביזארי, שעשועונים ופרסים, תוך ציור דמויות עקמומיות ושובות לב על רקע קולאז'ים צבעוניים ופרועים, אפשר לזהות עבודה "אנגלמאירית" מקילומטרים. אולי בגלל זה מרשה אנגלמאיר לעצמו לחקור נושאים שטרם קיבלו במה מרכזית בתחום האיור. בתערוכה בחולון, ששמה "היהודי הנודד", מתייחס אנגלמאיר לסוגיות בגמרא, בתלמוד ובשיר השירים בדרכו עתירת הדמיון. תחת הכותרת "מיהו יהודי"? מוצג שם קולאז' של ארבעה איברי מין מדולדלים והצופה מוזמן לעיין בהם כדי למצוא את האיבר הנימול. זאת לצד הגדה מאוירת שבה נראה משה בתיבה בגרביוני רשת ונעלי עקב וברכה פותחת שמודה גם על המוציא את הוודקה, הטקילה, הסקס האוראלי, האנאלי והברוטלי. אפשר לזהות עבודה "אנגלמאירית" מקילומטרים. עבודות מתוך "היהודי הנודד"בין לילינבלום והקנבס בעבור אנגלמאיר, חילוני גמור שמתגורר בדרום העיר כבר כ־20 שנה, בהתחלה ביונה הנביא ועכשיו ברחוב לילינבלום, העיסוק בנושאי דת ויהדות נראה טבעי לחלוטין ואפילו מתכתב עם התל אביביות. "הסמל של התערוכה הוא של יהודי שסוחב גפילטע פיש ענקי במריצה וזאת היהדות שכולנו סוחבים איתנו אם אנחנו רוצים או לא רוצים", הוא מסביר, "יש משהו מאוד תל אביבי באיור הזה, כאילו לכל אחד יש את המריצה הענקית שלו, הוא לא מתעלם ממנה אבל סוחב אותה במין קלילות כזאת, אולי מחנה אותה רגע בבית קפה ובעיקרון הולך איתה בסבבה. כפי שאנחנו כאן בעיר מודעים לכך שיש כובד וקושי, אבל מרשים לעצמנו גם להתייחס אליהם בקלילות ובהומור".ובכלל, למרות שבשנים האחרונות מתפקד אנגלמאיר על תקן מאייר הבית של העיתון של המדינה, כשאנחנו מפשפשים במגוון מייצג מתוך אינסוף החומרים שלו, גם הוא מופתע לגלות את המקום המרכזי שתופסת תל אביב בעבודותיו. "אני מניח שזה באמת חלק משמעותי מהזהות שלי כמאייר", הוא מודה, "גם כשעשיתי לאחרונה עבודת וידאו לקיבוץ עין השופט ברור היה שזו עבודה של עירוני שרואה את הקיבוץ מהצד עם כל הציניות וסימני השאלה שכרוכים בכך". סוחבים את היהדות לכל מקום. עבודות מתוך "היהודי הנודד"יש דבר כזה סאטירה תל אביבית?"אני מניח שכן. אם הייתי צריך להגדיר מהי הייתי הולך על שילוב של ציניות עם איזו זיקה לעבר והרומנטיקה שכרוכה בכך. יש מודעות למה שהיה כאן פעם, למשל לבניינים שמהווים את העבר של העיר, וכל שינוי גורר תגובות ואמוציות מאוד חזקות. כמו כשהזיזו לאחרונה את הפסל של קדישמן ואנשים הגיבו לזה כאילו פגעו בפינת המשחקים הפרטית שלהם".

לקרוא ולא להאמין עיון בחומרים של אנגלמאיר מגלה איקונות תל אביביות שחוזרות על עצמן לאורך השנים. מקום של כבוד מוקנה למשל למגדל שלום, שעליו משקיף אנגלמאיר מחלון ביתו. "עבורי כלבו שלום הוא מעין משל תל אביבי", מסביר אנגלמאיר, "קצת כמו זקפה שירדה. אני זוכר שכשבנו אותו בזמנו הוא היה המגדל הגבוה ביותר במזרח התיכון. הגובה שלו היה בלתי נתפס. כשאמרו לי שבניו יורק יש בניינים גבוהים יותר ממש התאכזבתי. היה המון כעס עליו משום שבגללו הרסו את גימנסיה הרצליה ולכל ההקמה שלו נלוותה ההילה של 'אנחנו הישראלים כובשים ובונים את המבנה הפאלי ועצום הממדים הזה'. בשנים האחרונות הוא כאילו התנמך. היום אני מסתכל עליו בחיבה, כבר יש לו את הערך הנוסטלגי שלו והחן שלו, מה גם שמזמן מגדלים כמו עזריאלי עברו אותו בגובה ואפילו בניינים בסביבה שלו מסתירים אותו". את אחד האיורים השונים והמשונים שבהם מככב כלבו שלום הכין אנגלמאיר לשער כפול עבור "עכבר העיר" לרגל ראש השנה, ובו נראה קינג קונג מקפץ על גג המגדל. גם חוף הים התל אביבי מופיע ברבים מאיוריו: "גדלתי בקיראון וסבא וסבתא שלי, שגרו ברחוב גוש חלב ליד דיזנגוף, היו לוקחים אותי לים כמעט מדי שבוע", הוא מספר, "הים הוא חלק מאוד משמעותי ממני ולכן הרבה מהפנטזיות הפרועות שלי ושל הדמויות שלי קורות שם". בכלל, אנגלמאיר מתייחס לעיר כחלק בלתי נפרד מתהליך היצירה שלו: "אני מאמין שהאופי של היצירה הוא גם פועל יוצא של המקום שבו אני עובד", הוא אומר, "למשל, את אחד השערים האהובים עלי ל'עכבר', שבו מצויר דקל באמצע פעילות מעיים אינטנסיבית ולידו זבוב מזמזם 'בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד' – עבודה שאחריה התקשרו המון קוראים זועמים שאיימו לבטל את המנוי – ציירתי על מפית בבר המנזר. זו חלק מהשוטטות כאן, מחיי היומיום ומישיבה עם חברים, שאני משתדל לשמוע את דעתם ולקבל את התגובות שלהם לרעיונות המופרעים שעולים לי. חלק גדול מהיצירות הן תגובות למה שהולך בסביבה הקרובה שלי ולתופעות עירוניות". קודם משוטט, אחר כך מאייר. עבודות מתוך "היהודי הנודד"תופעה עירונית שאנגלמאיר הגיב אליה בזמנו היתה הפופולריות הגוברת של השימוש בוויאגרה."איירתי ל'עכבר' שער של גבר בחוף הים עם זקפה ענקית ובחורות שמסתכלות עליו בהערצה, והשער הזה כמובן נפסל". אלא שאנגלמאיר מגיב לעתים גם לנושאים קשים יותר, כמו הספרון שיצר לאחרונה שעוסק בגירוש העובדים הזרים וילדיהם, אשר קטעים ממנו מופיעים כאן משמאל: "זה ספרון שיצרתי לעצמי בלי מטרה מיוחדת, אחרי שקראתי כותרות באינטרנט ונחרדתי מהתוכן והניסוח הגזעני שלהן, שבאותה מידה אפשר לשייך אותם לתקופות ומשטרים אפלים. כל המלל בספרון הזה, משעשע ופרוע ככל שיהיה ועל רקע ציורים נאיביים, לקוח כולו מהעיתונות ומדברים שאמרו פוליטיקאים, למרות שכשקוראים את זה קשה להאמין".אתה מאמין שהתופעות החמורות שמסביב מביאות גם להסלמה בבוטות ובניסיון לזעזע, אצלך או בתחום האיור והקומיקס בכלל?"מאז ומתמיד קורים בסביבה שלנו דברים קשים לעיכול כך שאני לא יודע אם חלה החמרה בהקשר הזה. בסופו של דבר מאוד כיף ליצור בעיר הזאת. זה קהל שמתורגל וצורך אמנות ותרבות ולכן קל ומעניין לייצר איתו דו שיח ולהעלות נושאים שנתקלים לא פעם בהרמת גבה, ברגע שיוצאים מהטריטוריה התל אביבית, מצד מי שאינו ממיודעי השפה. מהבחינה הזו כביכול יש בתל אביבים משהו מאוד קול, אבל בעצם גם לא קול, במובן החיובי. אפשר להתעסק בחופשיות גם בנושאים כמו יהדות ולשער שהציניות וההומור יעברו ויובנו". אז הנטייה הסאטירית היא בעצם חלק מהאופי של העיר?"בסאטירה יש מראש אלמנט חסר רחמים. היא חייבת להיות חדה ונוקבת, קצת כמו סטירה, אחרת היא מאבדת את המהות שלה. תל אביב, גם אם זו תהיה קלישאה לומר, מוצאת מקום טוב בהגדרה הזו. כשאתה יושב על כמה בירות ומתווכח או צוחק על כל מה שמסביב זה תורם ליצירה. גם החבר'ה מכסית היו בעצם מגדולי הסאטיריקנים מבחינת הירידות ההדדיות והעוקצנות, שבאה בעצם מתוך המון רגש ואכפתיות. זו שוב המריצה הזאת, שאני לא זורק אותה כי אני לא יכול להתכחש לה, אז אני מוציא אותה לטיול וצוחק. ותמיד יש על מה".

זאב אנגלמאיר - היהודי הנודד - כל הפרטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ