אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"יש גם הומואים רעים": קובי ניב נגד גל אוחובסקי ואיתן פוקס

בספר חדש שמנתח את הסרט "ללכת על המים", טוען ניב שאוחובסקי ופוקס מציגים את כל הסטרייטים כמנוולים עם נכות רגשית ואת ההומואים כרגישים וטובי לב

תגובות

את השבוע האחרון העביר קובי ניב בברצלונה, נסע לשם במיוחד בשביל לצפות בקבוצה שלו מנצחת את סראגוסה 1:0, והמתין להתמודדות החשובה יותר מול ארסנל בשמינית גמר ליגת האלופות. כמו כל פריק של כדורגל שלא מהסס לעזוב הכל בשביל לתמוך בקבוצה שלו, גם עבור ניב כדורגל הוא לא רק משחק, אלא פילוסופיית חיים שלמה. "כדורגל הוא המטאפורה הטובה ביותר לחיים בעיני, מפני שבסופו של דבר מתנהל שם דיון, במובן של קרב. כשכל אחת מהקבוצות עושה את שלה באופן הטוב ביותר מול השנייה, כך זה יותר מענג. קרב אינטלקטואלי לא שונה מהבחינה הזאת. וגם אני במגרש שלי שש לפרובוקציות ולקרב, זה מה שמעניין אותי. כשיש ויכוח, אני טוען דבר אחד, מישהו אומר ההפך, אני חוזר הביתה וחושב על זה ומגיב שוב, אלה החיים בעיני. אם הכל מוסכם אז מתים, ככה אני רואה את זה". נגד ההגמוניה האנאלית העילה לראיון איתו הוא הקרב שניסה ליזום בספר החדש שהוציא "עבר שחור, עתיד ורוד" (הוצאת נ.ב ספרים), המנתח בפרוטרוט, סצנה אחרי סצנה, את סרטם של איתן פוקס וגל אוחובסקי "ללכת על המים", שיצא ב־2004. הרעיון: לטעון שצמד היוצרים מעמיד את ההומוסקסואליות כצורת חיים נכונה וראויה, אל מול אורח החיים הסטרייטי שהוא שגוי, לא משתלם וצופן הרס לגיבוריו. כותרת המשנה של הספר, "החזון ההומוסקסואלי של גל אוחובסקי ואיתן פוקס", ועטיפתו – ורוד בזוקה בוהק – אינן מותירות ספק לגבי כוונת המחבר להתנגח ביוצרים. בביקורת שכתב על הספר ב"מעריב" השווה מאיר שניצר את ניב לאותו מרטיר הרץ לפני המחנה, נשכב בעבורו על גדר התיל וחוטף בשביל כולם את היריות מהמוצב ממול. אלא שבינתיים הגיי מאפיה – שבדרך כלל לא מהססת להגן על עצמה ולפרק באגרסיביות וביעילות כל גילוי שעלול להתפרש כהומופובי – לא מגיבה. אוחובסקי ופוקס שומרים על שתיקה ממלכתית, שלא לומר התעלמות, וניב מודה שהוא מתוסכל. "זה שאוחובסקי ופוקס החליטו לא להגיב, באופן אנאלי ממש, זה לא משמח אותי. זה לא שיש לי רצון שיתקפו אותי באופן אישי, אבל כן יש לי רצון שתהיה שיחה והתדיינות. כשיש כביכול הסכמה, או שתיקה, אבל מאחוריה יש מחלוקת, אז מה שנמצא מאחוריה זה חומר שצריך לצאת, ובמוקדם או במאוחר עשוי להתפרץ".  מסרבים להגיב. איתן פוקס וגל אוחובסקי (צילום: תומר אפלבאום)במונחים של הקולנוע הישראלי, "ללכת על המים" נחשב לסיפור הצלחה. הסרט פתח את פסטיבל ברלין, שם זכה לביקורות מפרגנות והשתתף בפסטיבלים בינלאומיים נוספים תוך שהוא גורף כמות נאה של רווחים וזוכה לפופולריות גם באולמות בארץ. עלילתו מתארת את אייל (ליאור אשכנזי), סוכן מוסד מאצ'ו, בן לניצולי שואה, שעליו מוטלת המשימה להתיידד עם אקסל, צעיר גרמני הומו שסבו הוא פושע נאצי נמלט. בין סוכן המוסד לגרמני נרקמים יחסים אינטימיים, הנושאים אופי מטאפורי ליחסים הומוסקסואליים, ועל הדרך דן הסרט גם בנושאים טעונים כמו השואה והסכסוך הישראלי־פלסטיני. בספרו טוען ניב כי חזותו הליברלית של הסרט מסתירה תסריט רווי דעות קדומות ושגישתם של יוצריו היא הומופובית, לא פחות. "הסרט מתחפש בעיני למשהו שהוא לא וזה הרגיז אותי".איך זה בא לידי ביטוי?"במישור הגלוי, הסטרייטים בסרט מוצגים כנכים רגשית, רצחניים, סגורים ואטומים, וההומואים מוצגים כיפי נפש, אופטימיסטים ורגישים. זה אגב תקף גם לשאר הסרטים שלהם, כמו 'יוסי וג'אגר' ו'הבועה', שגם הם כאקסיומה מניחים שההומואים הם טובי לב וההטרואים הם חרא. אני לא חושב שזה שאני הטרו מגדיר אותי כחרא. אני לא פחות חם, טוב לב ורגיש, וגם אם אני לא כזה, זה לא נובע מהנטייה המינית שלי. אם יש להם דברים להגיד ספציפית על דמות אז שיגידו, אבל כהכללה זה נורא. זו גם הכללה שחילחלה לתוך הדור הצעיר וגם בגלל זה חשוב לדבר על זה".בגלל אוחובסקי ופוקס התפיסה שהומואים טובים וסטרייטים רעים הפכה למוסכמה? "לפחות בטריטוריה התל אביבית, אם לא בשאר הארץ. כאילו הם רגישים וטובי לב ואנחנו חארות. אני מכיר כאלו וגם כאלו ומרגיז אותי שהם מרשים לעצמם להציג כך את הדברים בסרט ואנשים מקבלים את זה כאילו זה בסדר". הטענה הזאת לא מתנגשת עם הטענה המרכזית שלך, שהסרט מציג שיפוט הומופובי? "במישור הסמוי של הסרט, כמו בסרטיהם האחרים, אוחובסקי ופוקס לעולם לא מרשים לגיבורים שלהם לממש את אהבתם. גם ב'יוסי וג'אגר' וגם ב'הבועה' ההומואים מתים - אם כעונש על נטייתם המינית ואם כדרך למנוע את מימוש אהבתם. ב'ללכת על המים' ליאור אשכנזי מתחתן עם אחותו של אקסל במהלך תסריטאי תמוה, ובכך מפנימים היוצרים את ההשקפה ההומופובית שהומוסקסואליות לא מסוגלת לייצר חיים והמשכיות אלא רק מוות, ולכן היא לא צריכה להתקיים". לא חושב שזה שאני הטרו מגדיר אותי כחרא. קובי ניב (צילום: אורן זיו)יש בספר לא מעט טענות וניסוחים שדווקא הם עלולים להיתפס כהומופוביים. למשל, בסרט אייל טס לפגוש את אקסל בברלין והם משוחחים על יחסים הומוסקסואליים. אתה טוען שהשיחה הזו מעמידה את כל ההוויה ההומואית "על שרירו של ישבן"."הדיאלוג עוסק כביכול במעשה המיני ההומואי, ודרך כך הסרט מסביר שזה כל השיח. אין נושאים כמו אהבה, קנאה, זוגיות הומוסקסואלית בחברה שהיא ברובה הטרוסקסואלית, למרות שכאן היתה הזדמנות פז להעלות אותם. אנשים שוכחים שכשהדמויות אומרות משהו הן לא מביאות אותו מהבית, מישהו יצר אותן והחליט שזה הפן היחידי של יחסים שהן ידברו עליו, שהוא המין. ולגבי הניסוח הזה וכל ניסוח אחר – היו לי דיונים מעמיקים עם העורכת שלי ועם צד שלישי וגם נתתי את הספר לסטודנטים לשעבר שלי, הומוסקסואלים מוצהרים, כדי שיחוו דעתם על הניסוחים. השתדלתי, ואני חושב שהצלחתי, שלא יהיו ביטויים פוגעניים". זה לא קצת פופוליסטי לבחור סרט שמעורב בו גל אוחובסקי? ברור שהתפלמסות עם מי שנמצא במיינסטרים התרבותי תעורר יותר תשומת לב מוויכוח עם במאי כמו שמי זרחין, למשל."אין לבחירה שלי קשר למעמדו של יוצר זה או אחר. אני מלמד את התסריט הזה שנים והוא עורר בי עניין. חשבתי שיש הרבה מה להגיד לגביו וזה התפתח לספר. העיסוק שלי ב'ללכת על המים' התחיל הרבה לפני שאוחובסקי התחיל לשפוט בכוכב נולד".אתה רואה את עצמך כבקיא באורחות החיים ובקודים של הקהילה באופן שמאפשר לך לנתח את הניואנסים הדקים שהסרט מציג לגביה?"אני לא נוצרי וכתבתי את הספר על 'החיים יפים' של רוברטו בניני, שהוא בעיני סרט תעמולה נוצרי, ולצורך כך ביצעתי מחקר מעמיק. כך גם לגבי הספר הזה. כשאתה כותב על נושא אסור להגיע אליו ממצב של בורות והשערות. גם נתתי טיוטה לאנשים שבקיאים יותר ממני כדי שיאירו את עיני לגבי נקודות שאולי לקיתי בהן". למה כל הסטרייטים רעים? ללכת על המים:בניתוח שלך את "ללכת על המים" זיהית דרישה "להירגע קצת" עם היחס הרגשי שלנו לשואה. שמתי לב שגם העיסוק שלך בשואה – במערכונים, מאמרים וספרים – הוא אינטנסיבי."התכוונת אובססיבי וניסית לומר בעדינות".נכון. אתה לא חושב שהעיסוק האובססיבי שלך בשואה מזין את הבהלה הזו באיזשהו מקום? "פעם הופעתי בכנס של אמנות לעם בקיבוץ עין חרוד על תקן הסאטיריקן לצד מיכה ברעם, יוסוף אבו־ורדה ואחרים. יוסוף הקריא קטעים בעברית ובערבית מתוך הצגה על האפרטהייד בדרום אפריקה שהוא השתתף בה. כשהוא התחיל להקריא בערבית אנשים התחילו לצעוק ונהיה בלגן. הייתי בהלם. השפה היא הרי זיכרון. אנחנו יושבים על אדמה שמטאפורית, ולא מטאפורית, קבורים בה ערבים ואנחנו אפילו לא רוצים שהם ידברו בשפה שלהם. אם לא משחררים את הזיכרון הכל יישאר מודחק עד שיתפרץ בכל מיני צורות, ראי אוסלו. אני אומר שהזיכרון צריך להיות על השולחן, כולו, וזאת עוד סיבה ש'ללכת על המים' כל כך הרגיז אותי".כי לשיטתך הסרט טוען שהשואה היא משהו ש"הישראלי צריך להתגבר עליו כדי לחיות בשלום עם הסביבה"."אני אומר שלגיטימי לדון על השימוש בזיכרון, אבל שכל אחד יזכור את שלו. אני לא דורש מהפלשתינים לשכוח את הנכבה והטענה ב'ללכת על המים' שזיכרון השואה מונע בעדנו לעשות שלום היא טענה הרסנית, שבנויה על הדרישה להדחיק ולהשכיח".

יותר מדי פאלוס לניב, 64, כבר שמור מקום בפרקים המתהווים של התרבות הישראלית. יחד עם ב. מיכאל, דודו גבע, אפרים סידון וחנוך מרמרי הוא היה שותף ליצירת המדור "zoo ארץ zoo" ב"העולם הזה" שהפך גם לספר, היה מכותבי "ניקוי ראש", כתב פרקים ל"זהו זה", ייסד  עם גבע את רצועות הקומיקס "אהלן וסהלן" ב"כל העיר" ואת "יוסף ואחיו" ב"העיר", הקים את "עכבר העיר" ועוד. פרט ל"עבר שחור, עתיד ורוד" ברזומה שלו יש ארבעה ספרים נוספים העוסקים בקולנוע: "איך לכתוב תסריט" (1994), "על מה הסרט הזה" (ניתוח של חמישה סרטים ישראליים ובהם "שחור" ו"החיים על פי אגפא", 1999), "החיים יפים אבל לא ליהודים" (ובו טען ש"החיים יפים" נגוע באנטישמיות והאשים את יוצרו רוברטו בניני בהכחשת השואה, 2000) ו"תסריטאות" (2004). הוא כתב את התסריט ל"שואה טובה", הדרמה שיצרה גרושתו אורנה בן דור (ראו מסגרת) והיה שותף לכתיבת התסריט של "מסע אלונקות", סרטו של ג'אד נאמן. בין לבין כתב גם מחזות וספרי ילדים, פירסם מאמרים וטורי דעה בעיתונות והיה מבקר התיאטרון של "גלובס". כיום הוא מרצה לתסריטאות באוניברסיטת תל אביב ומלמד גם במדרשת בית ברל, בלימודי ערב בבית אריאלה ובמקומות נוספים.חתום על פרקים בספר התרבות הישראלית. קובי ניב (צילום: דניאל צ'צ'יק)על הערך האסתטי של מה שייצר לאורך השנים אפשר להתווכח, אבל לזכותו ייאמר שתמיד היה שם להט, ממד רגשי חזק. בראיון בשנת 1986 אמר עליו דודו גבע כי "לקובי היתה בעירה ואגרסיה. הוא היה מוכן לשרוף את המדינה על יושביה מרוב זעם. והיה לו הומור אדיר, כזה של אדישים, של הילד המוזנח שיושב בשורה האחרונה ורואה הכל". ניב טוען שמאז דברים קצת השתנו. "הספר למשל אולי מונע מכעס, אבל לא כתוב בכעס. בזה השתניתי. אבל הכתיבה עדיין פרובוקטיבית כדי שייווצר דיאלוג. וחבל שאין כזה, כי העליתי נקודות מעניינות".גם הסטודנטים, שלפי סקרי ההוראה מדרגים אותך כמרצה אהוב, טוענים שאתה מאוד פרובוקטיבי, ומצביעים על שימוש תכוף בסמלים פאליים ובמיניות הנשית בניתוח שלך לסרטים. "אני מודה בזה. לא מזמן במשובים, לצד המחמאות החמות, היה סטודנט שכתב 'יותר מדי פאלוס'. אז אני מאוד פרוידיאני, וקצת שמרן, ואולי גם השימוש בפאלוס יש בו משום הפרובוקציה. הבחירה לנתח סרט לעומקו ולהגיד איפה שכולם אומרים דבר אחד שהוא בעצם ההפך, כשיש לי על מה להתבסס, זאת ההנאה שלי. אז אפשר להגיד שאני סתם מחרחר ריב, אבל אני לא רואה את זה ככה".במשך השנים נקלע ניב ללא מעט סכסוכים. רק בשנה האחרונה מצא את עצמו בעימות חזיתי עם שני מעסיקיו העיקריים – "גלובס" ואוניברסיטת תל אביב. שורש הסכסוך עם "גלובס" בטור שכתב ניב לעיתון שעסק ביחסו של העולם המערבי לישראל לנוכח פעילותה נגד הפלשתינים ושנפסל על ידי עורכת "גלובס הערב" לילך סיגן. סיגן גם פירסמה טור משלה ובו טענה שהטור של ניב לא עסק במדיה כפי שהיה אמור, אלא מביע ביקורת "בעלת דעה לאומנית". ניב הודיע כי יפסיק לכתוב מאמרים ב"גלובס" וסיגן, לטענתו, הגיבה בפיטוריו מתפקיד מבקר התיאטרון של העיתון. ניב לא נשאר חייב, ובזעמו פירסם את דעתו על סיגן בסטטוס עוקצני בפייסבוק שבו כינה אותה "כלבה".נקמה או פיטורים מוצדקים? לילך סיגן (צילום: טס שפלן)למה בפייסבוק בעצם?"זאת היתה סתם ריאקציה לא חכמה במיוחד כי דפקתי את עצמי כלכלית. מה שהיא עשתה לי זה מעשה נבלה – אם היתה מפרסמת את המאמר שלי ולצדו מאמר שבו היא מסבירה את עמדתה, אז זה היה לגיטימי והיה נוצר דיון. אבל היא גם מנעה את פרסום המאמר וגם פירסמה עלי מאמר שבו היא טוענת שאני פנאט. ואחר כך פיטרה אותי מתפקידי כמבקר תיאטרון, שזו גם נקמה מגעילה. אבל אני סתם חמום מוח, אני צריך ללמוד שכשיורקים עלי צריך להגיד 'אוקיי, זה גשם'".גם באוניברסיטה עורר ניב מהומה, כאשר בנובמבר האחרון פנה לתלמידיו בעבר ובהווה בבקשה שיחתמו על עצומת תמיכה בו, כנגד כוונת האוניברסיטה לקצץ כשליש ממשרתו – קיצוץ שהגיע לאחר שניב תבע את האוניברסיטה בבית הדין לעבודה על שכבר צימצמה משמעותית את התקן שלו. אתה מרגיש שנעשה לך עוול?"בוודאי, ולכן אני תובע ומקווה שאנצח. אבל האוניברסיטה היא גוף ממסדי ואין לי יחסים רגשיים איתה, אלא עם אנשים שלאורך השנים עשו לי בעיות".על אף שניב טוען ליחסים קורקטיים עם האוניברסיטה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמעמדו שם פחת באחרונה. בשנים 2000-2009 הוא שימש ראש מגמת התסריטאות בחוג לקולנוע, עד שהוחלף על ידי אסף ציפור. ניב הודף את הניסיון לרמוז על מתיחות בינו ובין ראש המגמה החדש. "נהפוך הוא, אני טיפחתי את אסף וכשפרשתי מתפקידי כראש מגמה, אחרי זמן מכובד פלוס, דאגתי היחידה היתה שמי שיחליף אותי הוא מישהו מבפנים שאותו אני מוקיר".האם לא היתה דרך לפתור את זה אחרת? איך הגעת למצב הזה?"אם יש שאלה שאני שואל את עצמי היא למה דווקא אני. אולי כי אני פרובוקטור, אולי כי אני אהוב, אולי כי אומרים  שאני לא יודע לקבל מרות, אני לא יודע. כך או כך, מדובר בשיקולים לא ענייניים וחבל".

לילך סיגן מדגישה שלא פיטרה את ניב, משום שהוא עבד בעיתון כפרילנס. לאחר הסכסוך ביניהם פשוט לא איפשרה לו לחזור לכתוב. "הסיפור שקובי ניב המציא מתייחס לתרחיש שבו טור שלו נפסל בשל שפה וניסוח ולא שום דבר אחר, ולפיכך באמת אינו ראוי לתגובה. אני מאחלת לו בהצלחה עם הספר החדש", מסרה בתגובה. גל אוחובסקי ואיתן פוקס סירבו להגיב לכתבה. מהאוניברסיטה  נמסר: "תנאי העסקתו של קובי ניב היו והינם בהתאם לכללים החלים על העסקת מורים זמניים. תביעתו תתברר בבית הדין".

*#