שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אני, אתה ואתא

מנהיגי היישוב התהדרו בבגדי החאקי האיכותיים שלו. הפועלים וחברי תנועות הנוער קנו בגדי עבודה פשוטים ועמידים מתוצרתו. אולם לפני 25 שנה נסגר המוסד שסימל את התחדשות העם בארצו ואת רוחו החלוצית. סיפורו של אתא, מפעל הטקסטיל הגדול בתולדות המדינה, שלא הצליח להשלים את המעבר מביגוד לאופנה

שחר אטואן | תצלומים: עמית ישראלי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שחר אטואן | תצלומים: עמית ישראלי

25 שנה לסגירת אתא

מעצבות בהשראת אתא

הכותרות שעשתה פרשת סגירתו של מפעל "אתא" ב-1985 היו רועמות. בתום מאבק עיקש שנמשך כשנתיים, עד לפירוקו של המפעל בצו בית המשפט המחוזי בחיפה, איש לא העלה על דעתו שמדינת ישראל, ש"אתא" ייצר בשבילה את מדיהם הלא רשמיים של מתיישביה הראשונים, תאפשר למפעל לגווע. אחרי הכל, זו לא היתה הפעם הראשונה שבה המפעל נקלע לקשיים כלכליים בשנים האחרונות. אבל הפעם נדמה היה כי גם ההפגנות קורעות הלב וגם חשיבותו ההיסטורית של המפעל לא יוכלו לשנות דבר. "אתא" נעלם מן המפה ואתו גם התמימות של דור החלוצים, מייסדי המדינה.

בסוף שנות ה-30 "אתא" היה מפעל הטקסטיל הגדול ביותר בארץ, לצד מפעלים כגון "משי-זקס" ו"לודז'יה". הוא נוסד על ידי משפחת מולר במפרץ חיפה ב-1934, ובימיו הראשונים פעל בשיתוף חברת סקודה הצ'כית שסייעה בתכנונו, בהקמתו ובהכשרת עובדיו (שמספרם גדל מ-20 לכ-400 בתוך חמש שנים).

תחילה יוצרו במפעל אריגי כותנה פשוטים בגוונים של לבן, כחול, חאקי ושחור: האחד נקרא "אתא" ושימש לייצור חולצות; השני, אריג דריל שכונה "צבא", יועד לייצור מכנסיים; והשלישי, אריג סאטן-כותנה ששמו "קצין". בהמשך החל המפעל לייצר גם בגדים. "בגדי אתא היו על טהרת הכחול-לבן, ונהפכו בתוך זמן קצר לסמל המסחרי של התחדשות העם בארצו", כתבה אילה רז בספרה "חליפות העתים" (הוצאת ידיעות אחרונות, 1996). "בגדי החאקי חוללו בארץ מהפכה חברתית וטשטשו את ההבדלים בין המעמדות. חאקי היה לא רק צבע, אלא גם תפישת עולם, הגורסת פשטות וחסכנות עם גאווה לאומית ונכונות לעמוד במבצעים צבאיים".

רוני בררדיד וסיכת ראש: "המחתרת"; נעליים: סרג'יו רוסי ל"אהבה לשנייה"; גופייה ומכנסיים: רוני בר

מלחמת העולם השנייה, שפרצה ב-1939, תרמה לצמיחת המפעל. אתא סיפקה מדים לכוחות הצבא הבריטי ששהו באותה עת בארץ, ובמקביל ייצאה ביגוד למזרח התיכון ואירופה. באותה עת נהפכו בגדי החאקי מתוצרת אתא, שנלבשו עד אז בעיקר על ידי בני נוער, ללבוש מקובל בקרב כלל הציבור, שביקש לבטא באמצעותם את השתייכותו המעמדית ואת עמידתו הגאה במאבק למען הקמת מדינת ישראל. מעתה, פועלים ועובדי צווארון כחול לבשו בגדי חאקי לא רק בשעות העבודה אלא גם בשעות הפנאי, ולמעשה כמעט בכל הזדמנות או מקום. "דוד בן גוריון העלה על נס את החלוציות וההשתתפות בהגשמה הציונית, והיווה מודל לרבים אחרים בהסתפקותו במועט ובלבושו הבסיסי-תפקודי: מכנסי חאקי וחולצה תואמת תוצרת אתא, המפעל שהלביש את כל לובשי הכחול, החאקי והרובשקות הרוסיות ובכללם חברי תנועות הנוער", כתבה נורית בת יער בספרה "שכרון עיצובים - אמנות האופנה בישראל 1948-2008" (הוצאת רסלינג, 2010).

יותר מכל מפעל אחר בישראל, אתא ייצג את התמורות שחלו בציבוריות הישראלית מאמצע שנות ה-30 ועד לסוף 1985. מאז הקמתו ב-1934 ועד לאמצע שנות ה-50 היה אתא לא רק מפעל הטקסטיל הגדול ביותר במדינה, אלא גם מפעל שסימל במידה רבה באמצעות תוצריו את התחדשות העם בארצו ואת רוחו החלוצית. "אתא בשבילנו, ילדי ונערי שנות ה-30 וה-40, היה קטע בלתי נפרד מתמונת ארץ ישראל של אותם ימים", כתב מנחם תלמי ב"מעריב", ב-1983. "אתא בשבילנו זה מכנסי חאקי שמקפלים אותם ‘שיבר', זה חולצות חאקי שמתנאים בהן בשבתות, זה בגדי עבודה גסים אך איתנים שעומדים מול כתמי שמן ורבבי סיד ולא מתבלים במהרה".

"שיין"עגילים: "המחתרת"; גופייה וחצאית: אליס ל"שיין"

בת יער מספרת כעת כי "כילדה, זכור לי שאת מכנסי ההתעמלות הכחולים עם הגומי שהידק אותם לירכיים קנינו בחנות תל-אביבית שהתמחתה בשיווק תוצרת אתא. וגם את החולצה הכחולה שלבשנו לפעולות בתנועת הנוער ואת מכנסי החאקי וה'כובע טמבל' מבד החאקי, שנקנו לצורך יציאה לטיולים ולמחנות-עבודה בקיבוצים, שאליהם יצאנו מטעם התנועה בחופשות הקיץ. משם גם הגיעו החולצות ומכנסי החאקי ששימשו אותנו בפעילויות הגדנ"ע בתיכון".

בעקבות שינויים בהרגלי הצריכה של הציבור הישראלי, שהחל לחפש מוצרים אופנתיים יותר ועממיים פחות, נקלע המפעל בסוף שנות ה-50 לקשיים כלכליים. הנס מולר, ממקימי המפעל ומי ששימש כמנהלו מ-1949, ביקש להיחלץ ממצוקה זו על ידי פיטורי ייעול והקפאת שכר, צעדים שהובילו לשביתה שנמשכה כשלושה חודשים והסבה נזקים כספיים כבדים למפעל. עם חידוש העבודה, התעורר הצורך להעלות את מחירי המוצרים בעשרה אחוזים כדי לכסות את נזקי השביתה. העלאת המחירים, והפופולריות הפוחתת של בגדי אתא בקרב הציבור, הרחיקו את הקונים מחנויות המפעל.

מנהלי אתא החליטו להתאים את מוצרי החברה לטעמו המשתנה של הלקוח הישראלי. הוקמה מחלקה מיוחדת לבגדי נשים (שנקראה "ספלנדיד מודל"), ובמקביל החל פיתוחם של סוגי אריגים חדשים. מולר קיווה שהמוצרים הללו יימכרו לצד מוצריה הקבועים והמוכרים של אתא, אולם הם התקשו לסחוף את השוק, בין השאר בגלל סירובו הנחרץ להיעזר בפרסום או בתצוגות אופנה לעידוד המכירות.

maison rougeתיק גב ומטפחת: "המחתרת"; חולצה מכופתרת, מכנסיים וחגורת עור: "maison rouge"

למולר, שנותר דבק ברעיון כי "סחורה טובה מדברת בעד עצמה", לא היה כל עניין להשתלב בתחום שבו האופנה משתנה תכופות, או להתחרות בתוצרתן של תופרות האופנה העלית בתל אביב.

"במחצית השנייה של שנות ה-60 המפעל ביקש להשתלב במרקם האופנתי המשתנה של התקופה, לפנות לקהל יעד מגוון מבעבר, והציע מבחר של חולצות, שמלות, ומכנסיים לנשים ולגברים בהתאם לקווי האופנה הבינלאומיים", נזכרת בת יער. "הוא העסיק מעצבי אופנה שונים, כמו למשל את ורדה רובינשטיין. ב-1967-1968 אפילו לולה בר, שהתמחתה בתפירה עילית של דגמים על פי גזרות שרכשה בפאריס מבתי אופנה כמו דיור וולנטינו, הוזמנה לייעץ למפעל ולהשיק קו אופנה בעיצובה".

"למעשה, מפעל אתא לא הצליח להשלים את המעבר מביגוד לאופנה", אומרת רז. "הוא לא היה בנוי לתחרות בשוק החופשי. בסוף שנות ה-60 הוא החל לעשות את המעבר לאופנה כשהבין שתקופת החלוציות בארץ תמה. קולקציות ההלבשה שייצר היו רחבות הרבה יותר, וקרובות יותר ברוחן לאופנה העולמית. המפעל גם החל להציג את תוצרתו בשבועות האופנה שהתקיימו אז בישראל". לדברי רז, שעבדה כמעצבת במפעל בין 1980 ל-1983, התנהלותו של המפעל הפכה למסורבלת. "העבודה במפעל לא דמתה להתנהלות של מותגי אופנה עכשוויים. פרק הזמן שחלף מן הרגע שהוחלט על דגם מסוים בסטודיו לעיצוב ועד שהוא הגיע לסוף שרשרת הייצור היה ארוך מדי. במוצרי בסיס הזמן אינו גורם משמעותי, אבל כשמדובר באופנה זהו מרכיב קריטי. התוצאה היתה איחור מתמיד של הרכבת".

עם מותו של מולר ב-1961 והעברת השליטה באתא לידי קבוצת טיבור רוזנבאום, החלו מנהליו החדשים של המפעל לאמץ שיטות שיווק עדכניות יותר. אבל אתא כבר איבד מכוחו והונו הסימבולי, והפך מנכס לאומי למפעל טקסטיל נוסף, אחד מיני רבים, שמנסה לשרוד במציאות המשתנה שלאחר תקופת הצנע, בצל המשבר שחוותה תעשיית האופנה המקומית באותה העת.

אף שמוצרי אתא יוצאו לבתי-כלבו בחו"ל וגם רות דיין מ"משכית" ייצרה את שמלותיה המודפסות מאריגי אתא, תוצרת המפעל קסמה בעיקר לקהל בוגר יחסית של נשים וגברים שהעריכו את האיכות של בדי הכותנה ואת מגוון המידות הרחב יחסית. בני הדור הצעיר, חובבי הטרנדים החמים, פנו לחפש את מבוקשם במקומות אחרים.

"המאבק העיקש והמתמשך להצלתו של המפעל היה לא רק בגלל האובדן של מקומות עבודה רבים, הרי היו מפעלים נוספים שסגרו את שעריהם באותה עת", מחדדת רז. "סגירתו של אתא הכאיבה לא רק לעובדי המפעל אלא גם לציבור הרחב, שעקב בדריכות אחר השתלשלות הפרשה בכלי התקשורת עד לסגירתו הטרגית בצו בית משפט ב-1985. זה היה אובדן של סמל לאומי מרכזי, שהיעלמותו מהנוף המקומי ציינה את סופו של פרק חשוב בתולדות המדינה הציונית. אתא היה הרבה מעל לבגדים ומעל לכלכלה. הוא היה סמל של מאבק לחירות".

חולצות לחלוצות

פנינו לשלוש מעצבות מקומיות - אלה אייזנברג מ"מזון רוז'", רוני בר ואליס דהן מ"שיין" - וביקשנו מהן לעצב מערכות לבוש ברוח בגדי מפעל אתא.

"למעשה, ככה היינו מתלבשים לקטיף התפוזים בקיבוץ - עם כובע וקיטבג ענקי על הגב", אומרת בר על מכנסי הכותנה הכחולים והגופייה הלבנה שעיצבה. אולם הפרטים הקטנים ששילבה בהם, כמו למשל הכתפיות המצטלבות של גופיית הסבא, שעשויה שתי שכבות של סריג ריבס דקיקי, או החתך המעוגל בחלקו האחורי של זוג המכנסיים שמחליף את תפר האמצע, מוסיפים להם ממד חדש. "באתא לא עשו את זה", היא אומרת. "הם התמקדו בייצור של בגדי בסיס לבישים בעיצוב פשוט".

"הרעיון היה ליצור משהו במראה נקי ומהוקצע, ויחד עם זאת פשוט ועממי", אומרת דהן. חולצת החאקי שעיצבה מתבססת על גזרתה של חולצת "ערבה" (חולצת כפתורים ללא שרוולים, ששימשה במקור חיילות בערבה), וכוללת מתפרים בחזה ורכיסת כפתורים בגב. "היא מצאה חן בעיני כל כך שאני מתכננת לשלב אותה בקולקציית הקיץ הנוכחית", היא אומרת. את החצאית, שעשויה אף היא מאריג כותנה פריך בגוון חאקי, היא יצרה בדיגום חופשי, מתבססת על מסורת קיפולי הנייר היפאנית. "כשעבדתי על זה הבנתי שיש בבגדים שלי משהו מהרוח של אתא", היא אומרת. "תמיד נמשכתי לפשטות של הבגדים, ולנוחות של בדי הכותנה הנושמים. לא הייתי צריכה ללכת רחוק מדי". כמוה, גם בר מתוודה על הקרבה שחשה לבגדי המפעל. "זה פחות או יותר הבגדים שאני מעצבת בדרך כלל ברוח בגדי הקיבוץ".

באופן מפתיע, גם אייזנברג, שבעבודתה השוטפת מתמקדת בעיצוב בגדי גברים בסגנון מחויט ורשמי, הוקסמה מבגדי העבודה הבסיסיים של אתא. "הנושא של בגדים שימושיים ובגדי עבודה קרוב מאוד ללבי", היא אומרת, ומוסיפה כי בקולקציית החורף הקרוב תתמקד כפי הנראה בבגדי עבודה. את חולצת כפתורים התכולה, שגזרתה מזכירה מעיל רוח (בצווארון, בכיס המוגדל וברצועות שאוספות את השרוולים המקופלים), ומכנסי החאקי הקצרים שעיצבה, היא מגדירה כ"בגדים שלא נועדו לגנדרנים". כילידת אוקראינה, היא אומרת, היא מתחברת אל המראה הזה, שמזכיר לה את השנים של אחרי המלחמה, אז היתה המלתחה פרקטית, נוחה ובמחירים עממיים. "באותה תקופה ברוסיה הוקמו התיישבויות חדשות ובני הנוער התגייסו לעבודה. הבגדים הללו היו סמל של תקופה, והיה בזה משהו מאוד אידיאליסטי ואוטופי".

שחר אטואן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ