שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

על עטיפת אלבומו החדש של גבריאל בלחסן יש תצלום מופלא, שכמעט מחייב את הוצאת הדיסק הזה בפורמט של אלבום ויניל. הסביבה כפרית (אולי מושב תלמי אליהו, שבו מתגורר בלחסן), מזג האוויר חורפי, ברקע יש ערפל כבד מאוד, ומתוך הערפל מגיחים שלושה: אדם (דמותו מואפלת לחלוטין, אבל הגוף הכבד והדובי רומז שזה בלחסן) ולצדו שני כלבים גדולים, שהולכים לפני אדונם ונראים כאילו הם דרוכים להגן עליו ולקרוע לגזרים את כל מי שיתקרב אליו.

האלבום החדש של בלחסן, "עתיד", שורץ כלבים. הכלב המרייר שמחזיק שניצל בפה בשיר הראשון, "אדמה חרבה"; הכלב בשיר האחרון, "כדורי הרגעה בדבש", שמרחרח רגל שדרכה על חרא של כלבה מיוחמת; "הכלב של ג'ורג' בוש ששונא את הכלב המכוער של אהרון הגבאי של בית הכנסת הספרדי בבת ים" (גם זה מתוך "כדורי הרגעה בדבש"). אבל למרות הנוכחות המסיבית של כלבים באלבום הנוכחי, שני הכלבים על העטיפה מטיסים את המחשבה אחורה בזמן, אל אלבומו הקודם של בלחסן, "בשדות". הצורה שבה בלחסן השתמש בדימוי של הכלב באלבום ההוא היתה עוצרת נשימה.

זה היה מהלך מדורג שהתחיל באחד השירים האחרונים באלבום, "עץ אגוז", שבו המצלמה השירית של בלחסן קלטה בין השאר "כלב עם עין פצועה (ש)ננשך בקרב איתנים בלילה של תלמי אליהו". אחר כך היא חזרה לצלם את נפשו הפצועה של בלחסן, אבל כעבור כמה דקות, בשיר שחתם את "בשדות", היא שבה אל הכלב הפצוע. וכך כתב אז בלחסן: "והכלב הזה שדעך לו לאט לאט תחת העץ / נישא על זרועות מוכתמות בדם / הן מניחות אותי על המיטה / בעדינות מכסות / ומכבות את האור".

טשטוש הגבולות בין הכלב הפצוע לבין בלחסן, ולמעשה הפיכתם לאחד ("הכלב... נישא על זרועות מוכתמות בדם, הן מניחות אותי". אותי!), וכן האפקט המפעים של תיאור הנשיאה, ההנחה, הכיסוי וכיבוי האור - כל אלה עשו את מה שרק אמנות גדולה יכולה לעשות: הם ריסקו את הלב לחתיכות, והם עשו זאת בעזרת חומר הנפץ החרישי והמושלם של כתיבה פיוטית ומדויקת. זאת היתה שירה צרופה.

האלבום החדש של בלחסן הוא יצירה חזקה מאוד, ובשיאה ממש מסעירה ומטלטלת, ולכן זה אולי לא הוגן לפתוח דווקא עם מה שאין בו. אבל מה לעשות שהזיכרון העז מהפיוט העדין של האלבום הקודם מתעורר בכל פעם שמביטים בעטיפה של "עתיד". לפיוט הזה אין כמעט זכר באלבום החדש. התנועה בין הקוטב המופשט והסמלי לבין הקוטב הקונקרטי, שאיפיינה את הטקסטים של "בשדות", אינה קיימת כאן. הכל קונקרטי עד זוב דם. אם "בשדות" נפתח במלים "מרחוק זהב קורא לי, מקרוב פלסטיק מקומט", האלבום החדש נפתח כך: "אני מדליק סיגריה בסיגריה בסיגריה בסיגריה בסיגריה". זה הבדל של שמים וארץ.

בלחסן. מסעיר ומטלטל (תצלום: נעם נתן)

למעשה, הטקסטים של "עתיד", שמתארים בכנות מדהימה את ההתמודדות של בלחסן עם מחלת הנפש שמאיימת למחוץ אותו ("10 שנות לימוד, פרופיל 21, בי-פולאר, 32 שנה של חיים שנראים כמו 400"), לא מאוד רחוקים מהדברים שבלחסן אומר למצלמה בסרט "גם כשעיני פקוחות", זוכה פסטיבל דוקאביב, ובעיקר את הדברים שהוא אומר בשעות הלילה המאוחרות כשהוא לא מצליח לישון. וידויים נואשים, הקאה של כל הלכלוך והכאב החוצה, משפטים קצוצים שלכודים בתוך התופת ולא מתיימרים להביט עליה מהצד ולתרגם אותה לביטוי אמנותי מופשט ופואטי.

אם המלים של בלחסן לא מסוגלות להיחלץ מתוך התופת, אולי המוסיקה תצליח? לא, גם זה לא קורה. בלחסן יכול להיות מלחין טוב מאוד וזמר מצוין. הקשיבו לו בשיר הנפלא "בשדות", מתוך האלבום הקודם, איך הוא מבקיע את שערי השמים כשהוא חמוש אך ורק בקול רב עוצמה ובגיטרה חשמלית עירומה מאפקטים. אבל זה היה באלבום הקודם, ובאלבום החדש בלחסן לא מתקרב לעוצמה הווקאלית ולדיוק המלודי של "בשדות". ספק אם הוא מנסה. הלחנים בסיסיים למדי, וההגשה היא חצי דיבור-חצי שירה, קצת כמו ספוקן-וורד. כשהיא מתקרבת יותר לקוטב של השירה והמלודיה, דווקא אז היא הכי פחות מרשימה. ב"גם כשעיני פקוחות" יש סצינה מרגשת מאוד שבה בלחסן שר בחתונה של אחיו את "ניצחת אתי הכל" של עמיר בניון. הוא לא מצליח לשיר כמו שצריך. ייתכן שהמחלה כיבתה את הלהבה שהיתה פעם בקולו השר.

אבל כשהוא מדבר, או צורח, הוא עדיין אריה. והיכולת שלו לייצר חשמל מהמפגש בין מלים לקצב נותרה מרשימה מאוד. והלהקה שמנגנת אתו (רון בונקר בגיטרה חשמלית, אריאל שרבקובסקי בבס ואוהד בולוטין בתופים) היא סיירת מובחרת של רוקנרול אגרסיבי. כך שאין אמנם פיוט ב"עתיד", ואין בו כמעט מלודיות, ואי אפשר להתעלם מחסרונם של שני המרכיבים החשובים האלה, אבל בלחסן והמוסיקאים שלו מפצים על המחסור הזה במחץ דחוס ומסיבי שלא נשמע באלבום ישראלי כבר הרבה מאוד זמן.

ואם בכל זאת האוזן מבקשת שחרור מההתבוססות של בלחסן בתוך הסבל הקונקרטי שלו, היא מקבלת את מבוקשה בשירים שבהם הוא חודר לתוך מציאות מקבילה, אפלה, מסויטת, גיהנומית. זה קורה, למשל, ב"השטן", שבו - על רקע מתקפת גיטרות מטאלית - בלחסן מתוודה על כל חטאיו הרבים, ואז אומר בביטחון שקט ומוזר שהוא לא מתחרט על דבר, אבל מיד מתקן את עצמו ומוסיף בזעקה משלהבת "חוץ מעל 99 נקודה פסיק מהכל". בתמונה הבאה הוא כבר שוכב בתוך קבר והשטן משתין לו לתוך הפה "את כל מה שאגר בשלפוחיתו המזוהמת שנים, בן אלף זונות". בלחסן עוד מספיק לצעוק עליו "Chien!", כלב בצרפתית. שוב פעם כלב.

וזאת רק ההקדמה הנינוחה והוורדרדה למה שמתרחש ברצועה שסוגרת את האלבום, "כדורי הרגעה בדבש" - 16 דקות כבירות בעוצמתן שמציגות את המציאות הישראלית כשאול עלי אדמות. זה לא קטע חדש: הוא הופיע לפני שמונה שנים באלבומו השני של בלחסן, "השנים היפות של גבריאל". על הנייר, הבחירה להכליל אותו גם באלבום החדש היתה מוזרה. כבר שמענו אותו, כבר הזדעזענו ממנו, כבר נשמטה לנו הלסת מהשפה הווירטואוזית של בלחסן ומהתנועה המסחררת שלו בין זירת אסון ישראלית אחת לאחרת. אלא ש"כדורי הרגעה בדבש" גרסת 2002, כך מתברר, הוא כאין וכאפס לעומת "כדורי הרגעה בדבש" גרסת 2010. סוף סוף נמצא ליווי מוסיקלי הולם, חורך, מצמית ודורס לנאום הזעם האדיר של בלחסן.

בדקה השביעית של הקטע הגיטרה של בונקר מצטטת מתוך "The End" של "הדורס", ותשע הדקות הנותרות הן שידור חי, מדמם ומפלצתי של הסוף עצמו, אפוקליפסה עכשיו, גרסת המשורר האוחז בגיטרה. הקטע המונומנטלי הזה, שבו מחלת הנפש היא קולקטיבית ולא פרטית, חושף מצד אחד את נקודות התורפה של השירים החדשים של בלחסן, שאינם יוצאים אל המרחב הציבורי או הסמלי, אבל באותו זמן ממחיש מדוע "עתיד", על אף פגמיו, הוא אלבום חזק וחשוב.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ