אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארבע הערות על מוסיקה ורדיו בישראל

הפה המשוחרר של לאון פלדמן, הזחיחות והניכור של עמרי רונן, ההיעלמות המצערת של אבנר גורלי, והרוק והצחוק של שי ודרור

תגובות

1. "רגע", תהה החצוצרן ספי ציזלינג לקראת סיום התוכנית, "לא באנו לכאן כדי להתראיין?" "עזוב אותך מראיון, ראיון זה אוברייטד", השיב השדרן לאון פלדמן. אז ראיון מסודר לא היה בשעה שבה התארחה להקת "האחים רמירז" בקול הקמפוס (106 אף-אם) ביום חמישי שעבר, אבל מי צריך ראיון מסודר כשלהקת בלוז-פאנק משובחת, חמושה בכלי הנגינה שלה, מתארחת באולפן של אחד ממגישי הרדיו הכי פרועים ויצירתיים ברדיו האלטרנטיבי הישראלי.

מאזיני התוכנית "נפולאון" יכלו להיחשף למוסיקה המצוינת של הרמירזים בביצועים חיים ומחוספסים, לשמוע קצת רקע הכרחי על שירי הבלוז הישנים שהלהקה מחדשת באי-פי החדש שלה (בין השאר, שיר של הגיטריסטית והזמרת העתיקה אליזבת קוטן, שכישרונה התגלה בזמן שעבדה כמנקה בבית משפחתו של הזמר פיט סיגר), וליהנות מהפה המשוחרר ומההגשה הדורי-בן-זאבית של פלדמן. לצערם הם לא יכלו לראות את פלדמן מקפץ ומפזז באולפן כאחרון המעריצים של הלהקה. זה היה מחזה מקסים.

פלדמן, בן 38, צוחק כשמכנים אותו "זקן שדרי האינדי בישראל". "אורלי יניב וקוטנר היו שם הרבה לפני", הוא אומר. אבל ב-13 השנים האחרונות, מאז שהחל לשדר בקביעות בקול הקמפוס, התוכניות של פלדמן הן השופר הכי עקבי, גם אם לא הכי מוכר, של המוסיקה העצמאית בישראל. עכשיו, אחרי גלות של שנתיים ברדיו תל אביב, שממנו פוטר בתחילת השנה (במהלך שבו פוטרו מהתחנה גם לירון תאני, שרון מולדאבי, דן תורן ושדרנים אחרים בעלי אג'נדה עצמאית), פלדמן חוזר לקול הקמפוס. "נפולאון" משודרת בכל יום חמישי מ-19:00 עד 21:00. בשביל מאות הלהקות הישראליות שלא עוברות את מחסום הפלייליסט, ובשביל הקהל שרוצה להקשיב להן, אלה חדשות נהדרות.

לאון פלדמן. "זקן שדרי האינדי בישראל" (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

פלדמן עלה לישראל כילד והוא מספר שהרדיו היה מכשיר החיברות שלו. "למדתי עברית מהרדיו, למדתי אנגלית מהרדיו, למדתי מוסיקה מהרדיו. זה לא סתם שאני חרמן מיקרופון", הוא אומר. ב-1997, אחרי שלמד משחק ושימש מלצר מזמר במסעדה (המומחיות שלו היתה "קריפ" של "רדיוהד"), הוא שמע שבבית הספר לתקשורת של המכללה למינהל הוקמה תחנת רדיו עצמאית, ומיהר להירשם ללימודים. התוכנית הראשונה שלו בקול הקמפוס נקראה "תדר חזרות", אחר כך השתנה השם ל"מה פה לאון", ומאז 1999 נקראת התוכנית "נפולאון".

זה היה הרבה לפני עידן המייספייס, ופלדמן היה צריך לעבוד קשה כדי למצוא את להקות האינדי הטובות. הוא חרש את מועדוני ההופעות, וכשראה הופעה מוצלחת היה פונה ללהקה ומציע לה להתארח אצלו באולפן. ברוב המקרים חברי הלהקות לא ידעו מיהו. "קול הקמפוס" נקלטה אז רק באזור תל ברוך. פלדמן מספר על תוכנית שבה הציע דיסקים בחינם לכל מי שיתקשר לאולפן. אף אחד לא התקשר.

אבל הלהט וההתמדה של פלדמן השתלמו, וכשקול הקמפוס הרחיבה את טווח הקליטה שלה "נפולאון" נהפכה לבית של האינדי הישראלי ברדיו. כולם היו אצל פלדמן באולפן, ממאיר אריאל ועד להקת הפאנק הכי מחורעת. ב-2008, כשפלדמן פרש מקול הקמפוס, מיטב האמנים העצמאיים באו לחלוק לו כבוד. "ג'ירפות" אפילו כתבו לכבודו את השיר "נפולאון".

השנתיים ברדיו תל אביב היו די מוצלחות, אף על פי שברדיו מסחרי פלדמן לא יכול היה ליהנות מהחופש שהיה לו בקול הקמפוס (יותר מכל חרה לו שהלהקות שאירח לא יכלו לנגן באולפן בגיטרות חשמליות). אחרי הפיטורים מרדיו תל אביב הוא ניסה את מזלו ברשת ג', אבל פינות האינדי שלו נדחקו בין חיים משה למאיה בוסקילה ואיבדו את משמעותן. בחודשים האחרונים יש לו פינת אינדי ישראלי בתוכנית "הקצה" בגלגלצ, והוא מאושר לחזור ולהתחרמן עם המיקרופון של קול הקמפוס באולפנים החדשים והמרשימים של התחנה בראשון לציון.

אבל פלדמן הוא לא רק שדרן. הוא אקטיביסט אינדי בלתי נלאה. בשנתיים האחרונות, בנוסף לתוכניות הרדיו שלו, הוא מקיים ערב חודשי באוזן בר בתל אביב, שנקרא "לכלוך באוזן". בכל ערב מנגנות כמה להקות, בכפוף לנושא מסוים (בערב הקרוב, שייקרא "וילדע חייעס" ויתקיים ב-20 בחודש, ינגנו להקות עם שמות של חיות), "וכמה שיותר מזוהם ומטונף, יותר טוב", אומר פלדמן. "שירים על טמפונים, פוסטרים של תחת - הכל הולך. כשלמדתי משחק אצל אמיר אוריין הוא דיבר כל הזמן על קואליציה ואופוזיציה וטען שהאופוזיציה תמיד מזינה את הקואליציה. אז אנחנו האופוזיציה והתפקיד שלנו זה להטריד את הסדר הקיים, להיות קצת הילד הרע".

2. בניגוד לדעה המקובלת, הסיבה העיקרית לא להקשיב לגלגלצ בשנים האחרונות היא לא המוסיקה אלא הקריינים של התחנה. טון דיבור בלתי נסבל - ציני ובעיקר זחוח - נהפך משום מה לברירת המחדל של השדרנים הצעירים. אולי הרושם הזה נובע מהעובדה שהכוכב הבלתי מעורער של התחנה בשנים האחרונות, עמרי רונן, ייצג את טרנד ההגשה הזה בצורה כל כך נפסדת. כך או כך, רונן עזב לאחרונה את התחנה הצבאית לטובת רדיו תל אביב, מה שאומר שאפשר לחזור ולנסות להקשיב לגלגלצ.

הסגנון של רונן, אם אפשר לקרוא לזה סגנון, הוא להוציא את המשפטים מהפה בצורה מתפתלת ומתחכמת, כך שהדברים אף פעם לא נאמרים ישר ונקי. אף פעם. אפילו הדברים הפשוטים ביותר - דיווח תנועה או הערה אינפורמטיבית על שיר - מוגשים בצורה מלאכותית וזחוחה. הרושם שנוצר הוא של זיוף אחד גדול. האיש שקולו בוקע מהרדיו לא מתכוון למלה אחת שהוא אומר.

אפשר אולי להבין ממה זה נובע. במשך שנים, אם להסתכן בניחוש די סביר, רונן נאלץ להשמיע מוסיקה שהוא לא אוהב במקרה הטוב ושונא במקרה הרע. מאחר שהנוסחה עבדה ואת המוסיקה אי אפשר היה לשנות, ייתכן שהדרך היחידה של השדר להתמודד עם הסיטואציה היתה ליצור מרחק בינו לבין הסחורה שהוא מכר לקהל המאזינים. וכך דבק בו הטון המנוכר והמזויף עד שנהפך לטבע שני. זאת כמובן רק השערה, וזה לא חשוב אם יש לה בסיס או לא. מה שחשוב הוא שזה הסיפור שהמאזין סיפר לעצמו, על רונן ועל גלגלצ.

עכשיו רונן משדר ברדיו תל אביב (וגם משמש העורך המוסיקלי הראשי של התחנה). הטון נשאר אותו טון, הזחיחות אותה זחיחות, הניכור אותו ניכור. ואיך אפשר אחרת כששיר השבוע של התוכנית שלו בשבוע שעבר היה "לא מוותר", הלהיט החדש והכה ירוד של עידן יניב?

3. שינויים גם בגזרת 88 אף-אם. תחילה לחדשות הטובות: גל אפלרויט המצוין, שאיבד את תוכניתו ברעידת האדמה שפקדה את 88 לפני יותר משנה, חזר לשדר לאחרונה, אם כי במשבצת שידור נידחת (יום שישי לפנות ערב). בתוכנית האחרונה שלו הוא השמיע בין השאר את הביצוע המרטיט, המופלא, השמימי של נינה סימון ל"Isn't it a pity" של ג'ורג' הריסון. טוב שהוא חזר.

אבל החדשות הטובות האלה מתגמדות לעומת החדשות הרעות: אבנר גורלי, ששידר תוכנית יומית לפני הצהריים, הפסיק לשדר. גורלי שידר את התוכנית שלו במשך כמעט עשר שנים, ולטעמי זאת היתה התוכנית הכי טובה ב-88, ואחת מתוכניות המוסיקה הטובות ברדיו הישראלי. כוחו של גורלי היה טמון במידה רבה בהבנה שלו שבמוסיקה של השנים האחרונות אין עוד משמעות להפרדה המקובלת בין רוקנרול, פופ, מוסיקה שחורה ומוסיקה אלקטרונית. המוסיקה של היום היא כל הדברים האלה ביחד: גרוב, ביט, סינתסייזר ודיסטורשן. וזאת המוסיקה שגורלי אהב להשמיע, לצד קלאסיקות ישנות ולא שחוקות.

לא עוד. ב-88 החליטו להוריד את התוכנית של גורלי, ועכשיו החציצה בין רוק לפופ, שגורלי ניסה לטשטש ובצדק, מקבלת משנה תוקף והופכת את התחנה לאנכרוניסטית. באחת בצהריים עופר נחשון משדר את הלהיטים הלוהטים (וגם, כמובן, את השיר של אזרבייג'אן לאירוויזיון) ואחריו נכנס לאולפן בן רד ומשדר רוק ישן שאבד עליו כלח. קשה להאמין שיש בישראל מאזין אחד שמסוגל להקשיב לשתי התוכניות האלה ברצף. אולי גנור בעצמו.

אגב, באחת התוכניות האחרונות שגנור שידר הוא השמיע את "I feel love" של דונה סאמר ויצא מגדרו כדי להלל את ההפקה פורצת הדרך של ג'ורג'יו מורודר. חבל שהוא לא מבין שהשדר היחיד ב-88 שהשמיע מוסיקה עכשווית שינקה מהחידושים של מורודר היה אבנר גורלי.

4. אף אחד לא מקשיב לתוכנית של שי ודרור (7:00 עד 9:00, 103 אף-אם) בגלל המוסיקה. או שאולי כן? פינת שיר הרוק, שפותחת בכל יום בשמונה את השעה השנייה בתוכניתם של שני הלצים, מתגלה כהאזנת חובה מענגת בשביל אנשים שאוהבים לקבל בראש על הבוקר.

זה לא רק הרוק, אלא השילוב בינו לבין הצחוק. נגיד, שי ודרור מדברים על מלחמת רון חולדאי בחרדים ודרור מציע תוכנית מבריקה לצמצום הילודה אצל החרדים: הרחבת הנידה לשלושה וחצי שבועות בחודש תחת הסיסמה "תורחב הנידה או שלא נדע". ואז, בעודך גועה מצחוק, אתה שומע כלא מאמין את אוזי אוסבורן ו"בלק סאבאת" שרים את "פרנואיד". ב-8 וחמישה בבוקר!

או שדרור שואל את שי אם הוא קנה כרטיסים לאלביס קוסטלו בקיסריה ושי משיב שהוא אוהב את קוסטלו אבל הרגל שלו לא תדרוך יותר בקיסריה. למה, שואל דרור. בגלל קובי פרץ, משיב שי. מה זאת אומרת, מקשה דרור. קובי פרץ זיהם את קיסריה לנצח, משיב שי. האבן שממנה בנוי האמפי ספגה את המוסיקה של פרץ ולכן היא מזוהמת לנצח. מה פה לא מובן? ואז, בעודך גועה מצחוק, אתה שומע את "דף לפארד" נותנים בראש עם "Let's get rocked". בשמונה ועשרה בבוקר! אם שי ודרור היו מריצים כמה בדיחות על המתופף בעל היד האחת של הלהקה זה היה מושלם, אבל גם ככה זאת הדרך הרדיופונית כי טובה לפתוח את היום.

רשת ב' - 28.5%

גלגלצ - 27.9%

גלי צה"ל - 25.7%

רשת ג' - 12.5%

רדיו ללא הפסקה - 9.3%

נתוני סקר TGI מתייחסים למחצית השנייה של 2009

*#