אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שרון אייל: הצעד שלה

שרון אייל נעה קדימה: הערב עולה יצירתה החדשה, "ביל", השלישית שלה ככוריאוגרפית בלהקת בת שבע, והיא אינה שוללת אפשרות שבעתיד תפרוש כנפיים ותקים להקה משלה. בינתיים היא חולמת ליצור גם קולנוע ומצהירה שהגיל רק מיטיב עם גופה ויצירתה

תגובות

"שאלת אותי בפגישה הקודמת שלנו אם היופי שלי עוזר לי", שרון אייל נועצת בי מבט תכול מהוסס בעודה מתיישבת על הספה במסעדה תל-אביבית. כמה דקות לפני כן ביקרה בעיריית תל אביב, חיכתה לתורה, ומשזה הגיע, הפקידה היחידה במשמרת יצאה להפסקה והשאירה אותה לבדה בחדר ההמתנה. "אז בתשובה לשאלתך, לא. היופי שלי לא עוזר לי בחיים".

גם כך אייל, בת 38, מודה ביופיה רק כשדוחקים אותה אל הקיר. תגובתה המקורית, כמה ימים קודם לכן, היתה: "אני לא מרגישה כזאת יפה, אז השאלה יכולה להשתנות. אני מרגישה שדברים אחרים אצלי קצת יותר חזקים מזה".

למעשה, הכל חזק אצל שרון אייל: היא רגישה להכמיר, כנה להסעיר, יפהפייה להרתיח. גם אישיותה הבימתית, ובוודאי סגנונה הכוריאוגרפי, מתאפיינים בווליום גבוה. "ביל", יצירתה החדשה ללהקת המחול בת שבע, שבכורתה תהיה הערב במרכז סוזן דלל בתל אביב, היא המשך טבעי של יצירתה הקודמת, "מקרובה קביסה", שעליה היו המבקרים תמימי דעים בעניין אחד - העוצמה, אלא מה.

"ביל" קרויה על שם תנועה שאייל המציאה, המדמה צעידה (אייל מתרוממת ממקום מושבה, מבצעת את התנועה ושואלת: "את תוכלי לכתוב את זה?"). כמו יצירותיה הקודמות, היא מתאפיינת באווירה יצרית, פראית, קדומה, כמעט שבטית - ובה בעת אפלולית-מודרנית בנוסח תרבות המועדונים. היצירה, אומרת הכוריאוגרפית, "כאילו מתחילה במשהו יפה ומתוק ומזמין, והולכת ומסתבכת מבחינת המורכבות, גם הפיסית וגם הרגשית שלה. אני גם צוחקת על עצמי בעבודה הזאת, ואני ממש מבסוטה מזה".

יש בה משהו תיאטרלי, שמספר סיפור, יותר מאשר בעבודות קודמות שלך.

"כן, גם אני מרגישה את זה. אני חושבת שיש סיפור מהבחינה הדרמטית, יש הרבה סיפורים, לא רק אחד, אבל הם לא תיאטרליים, אני פחות מתחברת לתיאטרון. העבודה מאפשרת להתחבר לרגשות, נראה לי שזה הדבר שמזכיר תיאטרון וסיפור".

היו לך השראות ספציפיות ליצירה הזאת?

"אני אוהבת מאוד וידיאו ארט, ובעיקר את האמן ביל ויולה. בכלל, אני אוהבת מאוד תלת ממד ואת התחושה הדיגיטלית הזאת, הצורניות שיכולה לקרות בווידיאו. וכשאת מנסה להעביר את זה לחיות ולבשר, זה מעניין מאוד. זה כיוון אחר והשראה גדולה.

"מקור השראה נוסף הוא האמן הספרדי סנטיאגו סיירה. הוא מדהים. אין לו סטודיו, הוא בא למקומות ויוצר בהם. הוא גם פוליטי. למשל, הוא לקח הומלס, הכניס אותו לקופסה במוזיאון, נתן לו אוכל ושתייה, וזו היתה התערוכה. בהזדמנות אחרת הוא לקח חבורה של אנשים מזדיינים על שטיחים, שם מראות ועשה מין סדרה של לבנים עם לבנים, שחורים עם שחורים, שחורות עם שחורים. הכרתי אותו דרך חברה טובה, שגם היא היתה השראה לעבודה הזאת, האמנית מיכל הלפמן. אלה דברים שעושים לי טוויסט בראש".

מתוך החזרות ל"ביל" (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

על "ביל" עבדה אייל במשך שלושה חודשים, לא ברצף, עם 21 רקדני בת שבע. בתחילת החודש שעבר יצאו מחצית מרקדני הלהקה לסיור ביפאן, שהתארך בגלל התפרצות הר הגעש באיסלנד. בסופו של דבר, לאחר כמה ימי עיכוב, שבו חברי הלהקה לארץ בדרך פתלתולה - מיפאן לתאילנד ומשם לירדן ולישראל. עם זאת, לדבריה, "משהו בעבודה הזאת לא קשור לזמן שבו התחלתי אותה, כי יש בה המשכיות, איזשהו תהליך שאני עוברת. כשהתחלתי אותה חשבתי על כמה עבודות קצרות, כמו סיפורים קצרים, ובמשך העבודה הרגשתי נכון לעשות עבודת מסע, שמה שחזק בה הוא תחושת הנוף. אבל יש בה גם סיטואציות דומיננטיות שמתחלפות קצת, כמעין מניפולציה".

אנטיתזה לבלרינה המוקפדת

שרון אייל נולדה בירושלים בשנת 1971 והתחילה לרקוד כשהיתה בת ארבע, "בחוג ריתמיקה כזה של ילדים". בת 11 התקבלה ל"הורה אפרוחים", אז בהנהגתה של ברכה דודאי המנוחה. היא למדה בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית עד סוף כיתה י', אז עזבה את מערכת החינוך הממוסדת והתמסרה לשיעורים באולפן בת דור בתל אביב.

בד בבד החלה לדגמן (למשל בפרסומות ל"נשיקולדה" ול"סיידר הגליל") וקנתה לה מוניטין של נערת זוהר ירושלמית. עד מהרה הכתירו אותה המקומונים למלכת חיי לילה, וכאשר גזזה את מחלפותיה, הקדיש להן גדי טאוב הספד בטורו ב"עיתון תל אביב". על התקופה הזאת, כמו על חייה האישיים, אייל מסרבת לדבר בראיונות הספורים שהעניקה לתקשורת מאז דרך כוכבה.

הרומן שלה עם בת שבע החל לפני 20 שנה בדיוק, אז צפו בה שלי שיר ודוד דביר, מנהליה הקודמים של הלהקה, בעת שיעור בבת דור. שבועות ספורים לאחר מכן מונה אוהד נהרין למנהל האמנותי, והשאר רשום בדברי ימי הלהקה: היא שאגה מאחורי הקלעים כדי לשחרר מתחים, הוא נשבה בקסמיה של האנטיתזה לבלרינה השברירית והמוקפדת. השניים היו לצמד מקצועי, מזוהים זה עם זה כמו מץ אק ואנה לגונה, יירי קיליאן וסבין קופפרברג.

"ברתולינה". כוחה של אייל בקטעי מחול קבוצתיים (תצלום: מוטי קמחי)

"שרון היא אחת הנשים, הרקדניות והאמניות הייחודיות ביותר שהזדמן לי לעבוד אתן", אומר נהרין. "מהתבוננות בה ב-20 השנים האחרונות, הן כרקדנית והן ככוריאוגרפית, תמיד נהניתי ושאבתי השראה מהדרך שבה היא ממזגת בין המחשבות שלה, הפנטסיות שלה, המיומנויות שלה, המיניות שלה, השיגעון שלה ואהבתה לריקוד - כולם יחד".

בעוד שכוריאוגרפים ראו בה מוזה, רקדנים שעבדו לצדה מספרים על חוש תזמון מופלא ועל כישורי אימפרוביזציה יוצאים מן הכלל. יחזקאל לזרוב, למשל, סיפר לשבועון הירושלמי "כל העיר", בכתבה על אייל בסוף שנות ה-90, כיצד נהגה, תוך כדי דואט ב"אנאפאזה", להוריד לו את הכובע במפתיע, ולפעמים את המכנסיים.

אייל, שהחלה ליצור קטעי סולו לעצמה עוד בימי לימודיה בתיכון, התפתחה ככוריאוגרפית במסגרות השונות של בת שבע: תחילה בפרויקט "רקדני בת שבע יוצרים", אחר כך למען האנסמבל (ההרכב הצעיר של הלהקה) ולבסוף ללהקה הבוגרת. יצירתה הראשונה ללהקה כולה, "ברתולינה" (2006), הוצגה בבכורה בינלאומית בפסטיבל מונפלייה היוקרתי. כיצד הרגישה? "אני כל כך מתרגשת לפני פרמיירה, שגם אם יגיעו לפה שלושה אנשים זה ירגש אותי בטירוף", היא אומרת. "זה היה חזק, אבל זה כמו שתשאלי אותי איך זה היה ללדת בארץ בהשוואה לללדת בנורווגיה - בכל מקום זה חזק".

וכך, אייל, שמסרבת לדבר על חייה האישיים, מעלה מפעם לפעם נושאים אישיים ביוזמתה. זה, כך נראה, בדיוק העניין אצלה - האישי והמקצועי מתערבבים זה בזה, וההבחנה ביניהם נעשית מלאכותית ומיותרת.

היא מתגוררת בתל אביב עם שני ילדיה - נועה, בת שמונה וחצי, וצ'רלי, בן שנה וארבעה חודשים - ועם שותפה לחיים וליצירה בחמש השנים האחרונות, גיא בכר, מוסיקאי, מפיק מסיבות ואוצר אירועי אמנות מחתרתיים. את צ'רלי ילדה אייל בנורווגיה, בעת תהליך היצירה של "Killer Pig" (2009) ללהקת המחול "קארט בלאנש". היא אמורה לחזור לשם כדי ליצור עבודה נוספת בחודשים הקרובים. ב-2011 תהיה בכורה ליצירה חדשה שלה עם להקת המחול "האברד סטריט דאנס" במסגרת ערב שתחלוק עם נהרין בשיקגו, וכן בכורה נוספת ליצירה שתיצור ללהקת המחול של אולדנבורג, גרמניה.

ההכרה הממסדית בכישרונה כיוצרת לא איחרה לבוא - אייל היא זוכת פרס מפעל הפיס על שם לנדאו לאמנויות הבמה (2009), פרס שרת החינוך, התרבות והספורט ליוצרים צעירים במחול (2004) ואמנית נבחרת של הקרן למצוינות בתרבות מאז שנת 2008. היא נאמנה לצוות האמנותי שמלווה אותה - בכר, הדי-ג'יי אורי ליכטיק ומעצב התאורה אבי יונה בואנו, הידוע בכינויו במבי. "זה צוות שאני חותמת עליו, הוא כל כך אורגני מבחינתי".

אייל עזבה את בת שבע ב-1998 ונסעה לאירופה, שם, בין היתר, השתתפה בפרויקט של הכוריאוגרף הפיני טרו סארינן. מקץ שנה וחצי בניכר חזרה לחיקה של הלהקה שהיתה לה בית. ב-2003, בעקבות פרישתו של אוהד נהרין, מונתה למנהלת אמנותית עמיתה של בת שבע יחד עם הרקדן היפאני יושיפומי אינאו. כעבור שנה וחצי חזר נהרין לתפקידו, וב-2005 מונתה אייל לכוריאוגרפית הבית של הלהקה.

כוחה ככוריאוגרפית הוא בקטעים קבוצתיים. ובה בעת, רקדנים שעבדו עמה על קטעי סולו מספרים על חוויה מרגשת עם אשה חמה ונדיבה, שיוצרת מהבטן. על "מקרובה קביסה" כתבה רות אשל, מבקרת המחול של "הארץ", לפני כשנתיים: "בפתיחת המחול שוטפת מוסיקה חזקה את הבמה, כגל ענק שמתוכו בוקע, כמו ממקום אחר, גוש של 16 רקדנים. הבמה שאליה הגיעו שטופה אור לבן אכזר, מרצד וצורב גם בעיני הקהל. נוצר מתח בין המקום המנוכר לתנועה החושנית והפראית, בין עומס התנועות ומורכבותן לבין הניקיון והגילוף של כל תנועה".

לעבוד עם מיסטר גאגא

איך את מסכמת את 20 השנים הראשונות שלך בבת שבע?

"20 שנה ראשונות, אהה (מחייכת). אני חושבת שחבל לסכם. טוב לי. יש לי המקום שלי והחופש ליצור. מעבר לכך, אני מעריצה מושבעת של גאגא (שפת התנועה שיצר נהרין, ר"ד), והיה לי מזל להיות בתהליך הזה מההתחלה. גאגא בעיני הוא אחד הדברים המופלאים בעולם, חומר השראה לעבודות שלי. אני קוראת לזה גאגא אבל מבחינתי זה מימוש פוטנציאל אישי, וזה היופי בדבר, שאתה מצליח לשכלל משהו בעצמך".

עד כמה את עושה שימוש בגאגא ביצירתך?

"קשה לי להגיד. זה כמו שתשאלי אותי כמה מרחתי מזה וכמה מההוא בתוך הלחם. אני יכולה להגיד שהגאגא חזקה מאוד אצלי, שבלט לא עשיתי כבר המון שנים, וגם כשרקדתי בלט זה היה אחרת, בצורה שלי. אז ההשפעה היא מהכל ביחד".

את עדיין צופה כיום בקטעי וידיאו של נטליה מקרובה, הפרימה בלרינה שאמרת בעבר שאת מעריצה?

"פחות. בתור ילדה הייתי אוהדת מושבעת שלה, היו לי כל הקלטות והייתי צופה בהן כל הזמן. כן, הערצתי אותה. היום אני רואה את זה ואני מעריכה מאוד, אבל אני מיד רוצה לעשות עוד משהו על זה. אני מתה על זה, זה קלאסי, כמו לשמוע מוסיקה טובה".

על עבודתה שלה היא אומרת: "יש לי הניגודים האלה - ישנו המקום האצילי שאני חשה שאני יוצרת מתוכו ובתוך רגע אני מתהפכת לאיזו חיית פרא". אשר לעבודה עם נהרין: "השפה חופשית, אני מתייעצת אתו והוא מתייעץ אתי, היתה תקופה שעשיתי בגדים לעבודות שלו. זה ערוץ חופשי מאוד".

שרון אייל. "ישנו המקום האצילי שאני יוצרת מתוכו ובתוך רגע אני מתהפכת לחיית פרא" (תצלום: גבריאל בהרליה)

רקדנים בלהקה מספרים כי לאייל יש חופש אמנותי מוחלט וכי נהרין בא בדרך כלל לצפות ביצירותיה לראשונה בפרמיירה. "זה נכון", היא אומרת. "אני משתפת אותו ברעיונות שלי, אבל אני מרגישה שכל כך סומכים עלי. אני חושבת שלא הייתי יכולה לעבוד אחרת, בגלל הפראיות בראש שלי. וזה מדהים, החופש הזה. רק אומרים לי ‘לכי עם זה, עם כל מה שאת רוצה'. גם הרקדנים. לפעמים יש לי רעיונות הזויים, אלוהים ישמור, אבל אני בעד לנסות הכל, תמיד, כל אופציה, כל דבר שאולי יכול לקרות ממנו משהו. אני יכולה לבוא אחרי יום שחלמתי חלום ולהגיד לרקדנים: תקשיבו, אני רוצה שתתעופפו פה באוויר. אבל זה יוצא מעניין בסוף".

בשונה מיוצרים אחרים, שמעניקים לרקדניהם מרחב יצירתי בכוריאוגרפיות שלהם ולעתים אף קרדיט של רקדנים-יוצרים, אייל באה לסטודיו עם הרעיונות שלה ומעבירה אותם לחומרי הגלם האנושיים שעמם היא עובדת. "הדרך שבה אני עובדת היא לבנות על הרקדנים את החומרים", היא מסבירה. "כלומר, החומרים באים ממני, אבל אני מאוד משתמשת ברקדן לידי. אני חושבת שברגע שיש לו את הדבר אז יש לו החופש ליצור המון עולמות שלו, ואני חושבת שב'ביל' יש רגעים קטנים שהם סוג של רעיונות של רקדנים, יותר מאשר בעבודות אחרות שלי".

אייל חתומה על חוזה בלעדיות עם בת שבע בתחומי ישראל. "בארץ אני לא יוצרת ללהקות אחרות", היא אומרת. "תמיד אפשר לבוא ולדבר אם יש משהו יוצא דופן שאני רוצה לעשות, אבל ככלל אני כוריאוגרפית הבית של בת שבע. היה לי חשוב חופש ליצור בעולם, כי אני רוצה להתפתח ולגדול, וחלק מהיצירה וממה שאני מאמינה בו זה לשנות. אני חושבת שבמדינות אחרות יש אוויר אחר, אנשים אחרים, אנרגיות אחרות. אנחנו יוצרים, וחוויות הן הדבר הכי חזק שמשפיע עלינו".

האם את עובדת מספיק? מעט מדי? האם את גם יוצרת למגירה?

"ככלל אני לא מספיקה כלום: אני רוצה ליצור יותר, לרקוד יותר, להיות אמא יותר, להיות בת זוג יותר, הכל יותר, הרבה יותר. אבל זה לא שאני במגירה, כי אני כל הזמן יוצרת".

איך את חשה עם העובדה שהיצירות שלך בארץ מועלות פחות מהיצירות של נהרין?

"אני לא רוצה להשוות אותי לאוהד. אוהד זה אוהד, וצריך לקרות לו מה שקורה לו, אז ההשוואה מיותרת. אני כמובן אשמח ש'מקרובה קביסה' ו'ברתולינה' יועלו כמה שיותר, אלה דברים ברורים מאליהם".

האם חוויית הניהול האמנותי השאירה אצלך טעם של עוד?

"לא הייתי ממש מנהלת אמנותית, זה היה משהו ליד".

האם את רואה את עצמך מקימה להקה משלך בעתיד, עם רקדנים משלך?

"זה עובר לי בראש, ברור. אני לא חיה בשאנטי, אני עושה דברים כדי להתקדם. אבל הדברים יקרו בזמן שלהם, וזה לא מעסיק אותי כרגע".

אמרת פעם שלא היית מסתדרת עם רקדנית כמוך. למה הכוונה?

"נראה לי שאת זה צריך לשאול את אוהד. אני חושבת שהייתי קשה מאוד. היתה תקופה שהייתי מאוד צעירה ומאוד פרועה ולא ברורה. בעשר השנים האחרונות זה לא כך. כרקדנית בוגרת זה היה אחר לגמרי. גם כשאתה יוצר ואתה מבין מה זה להיות מול האנשים, זה נותן לך פרופורציה אחרת".

מה את זוכרת מהימים הראשונים שלך בבת שבע?

"אני זוכרת שאוהד בא ועשה את ‘קיר'. היה לי שם סולו בשם ‘אושר', והתביישתי לעשות אותו ליד אנשים, אז הוא ביקש מכולם לצאת כדי שאני אוכל לעשות את זה".

והיום, את עדיין מתביישת?

"פחות ופחות".

לפגישה הראשונה היא מגיעה צרודה. ככה זה תמיד לפני פרמיירה, היא אומרת ומזמינה תה צמחים. והבכורה הזאת ייחודית - לראשונה בקריירה שלה בלהקת בת שבע אייל לא תרקוד ביצירה של עצמה ("כרגע לא", היא אומרת בדרכה המסתורית והלא-מתחייבת, "אבל אולי עוד אפתיע"). היא לא רוקדת בלהקה כבר שנתיים. למעשה, גם ב"מקרובה קביסה" לא היתה אמורה לרקוד, אולם נקראה לדגל בזמן החזרות בגלל פציעה של אחד הרקדנים.

"אני לא מרגישה מעבר", היא אומרת, "אני מרגישה שזה אותו הדבר. אני מרגישה שהכוריאוגרפיה היא ריקוד. נכון, כרגע אני לא מופיעה פיסית, אבל אני רוקדת כל היום. וכן, יש לי איזשהו ערוץ מחודד יותר לגבי היצירה. התהליך נהיה יותר ויותר טוב".

יש הרבה כוריאוגרפים שקשה להם לרקוד ביצירות שלהם, כי זה אישי וחשוף מדי בשבילם.

"אני נהנית מזה מאוד, זה הכי כיף בעולם. זה כמו לשים את נעלי הבית שלך, נוח. אבל הקהל רואה את מי שאני הכי חזק כשהוא רואה את העבודה שלי, זה לא כזה משנה אם אני ארקוד או לא. זה מבחינתי יותר חושפני, יותר מהכל".

אז החיים האישיים שלך מיתרגמים ליצירות שלך?

"זה מכלול של הדברים שחוויתי, תחושות שלי, מה שאני רואה ומה שאראה".

אמרת פעם בראיון ש"מה שחשוב זה להרגיש"; ולהבין זה חשוב? שהצופים ייצאו עם איזושהי תובנה?

"אני פחות מתחברת ל'חשוב שמישהו ייצא עם...'. חשוב שיישבו וירגישו הנאה, הפתעה, יחוו את החוויה - אתה לא צריך לדבר על משהו כדי להרגיש שחווית אותו. אני כן אוהבת שמשהו נפתח אצל אנשים, שהם צוחקים, בוכים, שמחים, או רוצים ללכת לרקוד אחרי ההופעה".

מה לדעתך צריך שיהיה אצל רקדן טוב?

"רקדן טוב זה משהו קצת כימי; זה משהו שאתה מרגיש לבן אדם. גם אם הוא לא הכי הכי מוכשר. מעבר לזה ישנם כל הדברים הרגילים, מוסיקליות, קואורדינציה; הן חשובות מאוד, זה הכלי שלנו, אבל יש רקדנים לא מוסיקליים שהם נפלאים. מה שהכי חשוב זו הטוטאליות".

את כוריאוגרפית אשה בתחום שרוב העוסקים בו הם גברים. למה לדעתך זה כך?

"אני גם שואלת את עצמי. זה מעניין. אולי צריך בשביל זה ביצים, להיות כוריאוגרף. אני לא יודעת. זו עבודה קשה נורא. אין לי תשובה. אני אחשוב על זה, כבר התחלתי".

את הולכת למופעי מחול?

"מעט מאוד. אני חייבת להודות שאם יהיה סרט טוב או מוסיקה שאני ממש אוהבת, אני קודם כל אלך לזה. אני אוהבת ריקוד, אני אוהבת תנועה, אני אוהבת גוף, אני אוהבת את החיות של זה, אבל זה לא מספיק מוחשי לי. אני אוהבת לחשוב, ושזה יזיז לי משהו בלב".

מה החלום המקצועי הכי גדול שלך?

"יש לי המון חלומות, אבל מה שאני רוצה מאוד לעשות זה קולנוע. אני מעריצה את טים ברטון, לארס פון טריר שהוא לגמרי כוריאוגרף בעיני, האחים כהן, כל הגדולים האלה".

יש איזה רגע בהיסטוריה של המחול שהיית רוצה להחיות?

"הייתי שמחה לראות את בלנשין, הוא עשה כזה מהפך".

האם יש לך חששות שקשורים בגיל ובגוף? יש דברים שאת כבר לא יכולה לעשות כמו פעם?

"נראה לי שהגוף שלי רק הולך ומשתכלל. גם הגוף וגם הראש. אני יודעת ויכולה היום הרבה יותר".

בשנה הקרובה את אמורה לנסוע לנורווגיה, לגרמניה ולארצות הברית. איך משלבים בין קריירה חובקת עולם למשפחה עם שני ילדים?

"קודם כל לא דיברתי עדיין על הדבר הכי חשוב בחיים שלי, שזה בן הזוג שלי, שנראה לי שבלעדיו לא הייתי עושה מה שאני עושה. אני יכולה לבכות כשאני מדברת עליו כי אני מתה עליו (דמעות עולות בעיניה, ר"ד), זה מרגש אותי, הוא מדהים. הרבה בזכותו אני מצליחה לשלב, כי אנחנו עושים הכל ביחד. הוא שותף ליצירה, והוא עושה המון בעבודה הזאת. אני מקשיבה לו ואני שמחה שיש מישהו שאני יכולה לתת לו גם את הקושי שלי. נגיד כרזת המופע - זה רעיון שלו, התלבושות הן רעיון שלו, אנחנו עובדים לגמרי ביחד וזה עוזר לי מאוד. זה מוריד ממני אחריות כבדה, אנחנו ביחד. בקטע המשפחתי זו עזרה מדהימה, ויש לו גם אמא שעוזרת לנו מאוד, וגם ההורים שלי עוזרים לנו מאוד".

תוכלי לספר לי איך הכרת את גיא בכר, בן זוגך?

"אני ממש מעדיפה שלא".

למה בעצם הרתיעה הזאת מלדבר על החיים האישיים?

"כי אני אוהבת את הפרטיות שלי, את האינטימיות של הבית ושל המשפחה, זה חשוב לי. אותי לא כל כך מעניין לקרוא על אנשים ועל החיים שלהם, מעניין אותי מה הם עושים ומה הם יוצרים, ואני מרגישה שאף אחד לא באמת צריך לדעת מה קורה בחיי האישיים. זה פרטי ואינטימי".

*#