אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אכזריות אפרורית של קיום סתמי

כמו הגיבורים בספריו גם אנדריי קורקוב היה צריך להתאמץ מאוד כדי שישימו לב אליו. אבל הסופר האוקראיני, שמשתתף בפסטיבל הסופרים במשכנות שאננים, מספר כי תמיד שמר על אופטימיות. בסוף זה השתלם

תגובות

במאמר שפורסם ב"גרדיאן" התייחסו אל הסופר האוקראיני אנדריי קורקוב כאל אדם בעל כוחות נבואיים. כל זאת בשל ספרו "The President's Last Love", שראה אור בשנת 2004 ומספר על נשיא שמורעל באופן מסתורי. שישה חודשים לאחר שפורסם הספר, הורעל ויקטור יושנקו, נשיאה של אוקראינה. שני גנרלים אוקראינים שקורקוב פגש לאחר מכן העלו בפניו את הסברה שלפיה הספר שלו העניק השראה למחסלים.

כאשר הוא נדרש לנבואה על המצב בישראל אומר קורקוב: "אין לי נבואה לעת עתה. יש קונפליקטים וסיטואציות שעלולים להיות קבועים ונותנים לפוליטיקאים עיסוק תמידי. אני מרגיש שהסיטואציה בישראל היא אחת מאלה, אבל כדי להבין את זה יותר טוב ולנסות לנבא משהו, אדם צריך לדעת הרבה על המדינה ועל ההיסטוריה שלה".

קורקוב מתארח כעת בפסטיבל הסופרים הבינלאומי השני במשכנות שאננים וישתתף בשני אירועים. באחד מהם (היום ב-19:00) הוא ישוחח עם אתגר קרת, שגם הוא כמו קורקוב יודע דבר או שניים על הומור שחור ועל אבסורד, ובשני (היום ב-21:00) יהיה אחד הדוברים בפאנל שעניינו מוות והומור בהשראה רוסית. מלבד קורקוב ישתתפו בפאנל לודמילה אוליצקאיה, מיכאל גרובמן ואלונה קמחי.

בשיחה עמו, שהתקיימה בטלפון לפני בואו לארץ, הוא מספר שהוא נוסע לפסטיבלי סופרים כמה פעמים בשנה וזוהי הפעם הראשונה שיבקר בישראל. "אני שמח שנפלה בחיקי ההזדמנות הזאת מפני שאני לא אוהב לנסוע כתייר. אני נוסע אחרי הספרים שלי, כאילו בודק איך הם מרגישים במדינות שונות".

קורקוב, יליד 1961, סופר, סטיריקן, תסריטאי ועיתונאי, מגדיר את עצמו סופר אוקראיני אף שהוא כותב ברוסית. הוא דובר 11 שפות, ספריו תורגמו ל-25 שפות. הם זכו להצלחה גדולה באירופה אבל כמעט לא היו מוכרים ברוסיה עד לאחרונה. לא מעט סרטי קולנוע התבססו על הספרים שכתב. ב-1997 היה מועמד לפרס התסריטאי האירופי בפסטיבל ברלין על תסריט שכתב על פי ספרו "חברו של המנוח". קורקוב הוא גם חבר האקדמיה האירופית לקולנוע וכותב באופן קבוע מאמרים ל"גרדיאן", "ניו סטייטסמן", "די ולט" ולעיתונים אחרים.

בעברית ראו אור שניים מספריו של קורקוב. אחד מהם הוא "המוות והפינגווין" (הוצאת כנרת, מרוסית: פיודור מקרוב), סאטירה על החיים באוקראינה. גיבור הספר כותב לפרנסתו הספדים לעיתון מכובד, אלא שההספדים שהוא כותב הם על אנשים שעדיין חיים, כדי שכאשר ימותו יוכלו ההספדים להתפרסם במהרה. אם לא די בכך, הרי שכאשר נסגר גן החיות העירוני בגלל קיצוץ בתקציב הוא מאמץ לעצמו פינגווין.

בספר השני שראה אור בעברית, "חברו של המנוח" (הוצאת כנרת, מרוסית: דינה מרקון), מתאר קורקוב את קייב, עיר אפוקליפטית, בתקופה הפוסט סובייטית ובה גיבור מנוכר לחייו מוצא פתרון לאפסיות קיומו, ומחליט כי אם לא הצליח לחיות חיים ראויים, לכל הפחות ימות מוות דרמטי. הוא מחליט להיות קורבן לרצח מתוכנן היטב ומזמין התנקשות בחייו.

האנשים השקופים

הגיבורים של קורקוב הם תמיד אנטי גיבורים, אפורים, מנוכרים, וחיים בסביבה שלא רואה אותם, מין אכזריות אפרורית של קיום סתמי, חסר פשר. גיבורים שאפילו בסביבה שיש בה רוצחים שכירים למכביר מתקשים לארגן לעצמם רצח.

לצד שני הרומנים שלו שתורגמו, בימים אלה רואה אור בהוצאת כנרת קובץ סיפורים של קורקוב "מנקודת מבטו של העשב" (מרוסית: דינה מרקון) וגם בו מתאר קורקוב טיפוסים אפורים, חסרי ייחוד, שקופים: "היא היתה שקטה ולא בולטת, ואולי דווקא בגלל זה כל כך מצאה חן בעיני ויקטור. אליו בלאו הכי איש מעולם לא שם לב, וכאשר הלך אתה - לא הביט איש גם בשניהם, כאילו לא היו בכלל. היתה בזה מעין ערובה לביטחונם. כך, בכל אופן, היה נדמה לוויקטור. אבל התחושה הזאת התרופפה אחרי מותה" (מתוך הסיפור "אין צורך לפחד מגבהים").

דרכו של קורקוב בספרות לא היתה קלה ולא מהירה. הוא העיד בעבר שקיבל 500 תשובות שליליות ממו"לים ברחבי העולם ושלח אלפי כתבי יד. בברית המועצות לא היה הרבה סיכוי לסופר מסוגו וקורקוב ניסה לפרוץ החוצה, אבל גם למערב נדרש לא מעט זמן לגלות אותו. האם התייאש אי פעם? "מעולם לא הייתי פסימי ומעולם לא הייתי בייאוש", הוא אומר, "הייתי מוכן להתעלמות של המו"לים הסובייטים עד מותי, אבל ברית המועצות מתה מוקדם מהצפוי וזה לקח רק 18 שנים עד שנהפכתי לסופר מקצועי".

הוא מגדיר את אוקראינה מקום משוגע, ולמרות זאת מעולם לא חשב לעזוב. הוא חי בקייב עם אשתו האנגלייה ושלושת ילדיהם. מבחינתו מקום משוגע זה דבר חיובי: "משוגע זה לא דבר רע, משוגע זה אומר לא רגיל, מעניין, לא צפוי. זה המקום הכי טוב לסופר להיות בו".

עד לשנים האחרונות ספריו, שזכו להצלחה גדולה באירופה, כמעט לא היו מוכרים ברוסיה עצמה. "היו לי קצת בעיות בעבר. הספרים שלי הורדו מהמדפים בכל חנויות הספרים הרוסיות בשנים 2004-2005, אבל מאז 2006 הם חזרו לחנויות".

קורקוב כותב על החיים בחברה הפוסט סובייטית, חברה שחיה במשך שנים תחת משטר נוקשה ועתה התפרקה לכדי כאוס נטול חוקים שבו אפשריים הדברים האבסורדים ביותר. הוא אומר שהשינוי הדרמטי שהחברה הזאת עברה הפך את החיים ליותר מעניינים, "הרבה פחות מאורגנים וגם הרבה יותר מושחתים. יש חופש פוליטי אבל יכול להיות שהוא יהיה מוגבל בעתיד. אין יותר מפלגות אידיאולוגיות, יש רק מפלגות ‘תאגידיות' עם אינטרסים כלכליים, אבל באותו זמן התרבות והספרות פורחות".

על ההסתגלות של חברה לחוקים החדשים, לכאוס החדש, הוא אומר שהצעירים מסתגלים במהירות. "המבוגרים סובלים מפני שהם רגילים לחיים אחרים ולערכים אחרים. הדור החדש של אוקראינה לא יודע בדרך כלל על החיים בברית המועצות וגם לא רוצה לדעת, אבל הם יודעים הרבה על החיים באירופה ובארצות הברית. יש חוקים, כמובן, אבל אנשים רבים מתעלמים מהם, ממש כמו שהחוקים עצמם מתעלמים מאנשים רבים. זה הסימן לדמוקרטיה". 

*#