אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קרול ברנט מצדיעה לטלוויזיה של פעם

הקומיקאית קרול ברנט, מלכת הטלוויזיה האמריקאית בשנות ה-70, מוציאה ספר זיכרונות ומזפזפת אל הטלוויזיה של פעם

תגובות

באמצע שנות ה-60, אחרי שנחלה הצלחה גדולה בפינה בתוכנית של גארי מור, פנתה הקומיקאית קרול ברנט לבכירי רשת סי-בי-אס וביקשה לממש סעיף בחוזה שלה, שלפיו היו אמורות לעלות 30 תוכניות משלה. הסעיף הזה נוסח בחוזה בעצם כדי לרצות אותה, והבכירים שכחו ממנו דקה אחרי שחתמו עליו. אבל היא התעקשה. בספר הזיכרונות החדש שלה, ששמו "This Time Together: Laughter and Reflection" (הוצאת הרמוני בוקס), היא מספרת שחזרו ואמרו לה: "האמת, תוכנית של שעה היא לא הדרך בשבילך. תוכניות בידור הן לרוב בהנחיה של גברים כמו ג'קי גליסון, סיד סיזר, ג'ק בני, מילטון ברל ועכשיו דין מרטין... זה באמת לא עסק בשביל בחורה. התוכנית של דיינה שור היתה בעיקר מוסיקה".

ואכן, תחום הבידור הטלוויזיוני בסוף שנות ה-60 בארצות הברית היה - ובמקרים רבים עודנו (ג'יי לנו, קונאן אובריאן, דייוויד לטרמן, ג'ון סטיוארט, סטיבן קולבר) - מועדון סגור של גברים. עם זאת, קרול ברנט מימשה את הסעיף בחוזה, 30 התוכניות נהיו ל-280, ו"המופע של קרול ברנט" שודר בהצלחה במשך 11 שנה בטלוויזיה האמריקאית וזכה ב-25 פרסי אמי.

הספר החדש נכתב בעקבות סבב הופעות של ברנט ברחבי המדינה, ששמו "צחוק והתבוננות: שיחה עם קרול והקהל". הערבים האלה כוללים שאלות מהקהל, בדומה לאלה שהועלו בתוכנית עצמה, היא מסבירה בהקדמה לספר. היא נשבעת שמעולם לא היו אלה שאלות מוזמנות או אורחים שתולים. התשובות לשאלות השכיחות ביותר שעלו בסיור הזה התקבצו לספר (לפניו כבר פירסמה ברנט אוטוביוגרפיה בשנות ה-80, "One More Time"). הספר החדש נפתח בציטוט נוגע ללב מפיה של בתה, קרי לואיז המילטון, שמתה מסרטן הריאות ב-2002, בת 38. הספר, שכולו רוח מבודחת, מסתיים בסיפורה, והוא מובא באיפוק.

ברנט, שנולדה בטקסס וגדלה בלוס אנג'לס, מספרת בתחילה על הוריה האלכוהוליסטים - "אבא שיכור עם מזג טוב" ואמא ש"החלה לשתות כוסית או שתיים כשהייתי באוניברסיטה" (ברנט למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת יו-סי-אל-אי) אבל עוד קודם לכן לא תיפקדה כראוי. סבתה של ברנט היא שגידלה אותה ואת אחותה כריס, שאחר כך עברה לגור עם ברנט בניו יורק. הסבתא הזאת זכתה למחווה בכל תוכנית: בתום שיר הסיום נהגה ברנט להיפרד מהצופים ולמשוך באוזנה, סימן לסבתא שצופה בבית.

את דרכה בעסקי השעשועים החלה כסדרנית בקולנוע, "בימים שלא היו לוחות זמנים לסרטים. הם הוקרנו ברצף. היה נהוג להיכנס באמצע סרט ולראות אותו, כולל יומני הקולנוע המקדימים, עד למקום שבו נכנסת". היא סולקה ממקום עבודה זה כאשר ניסתה לשכנע שני אנשים שלא להיכנס לסרט של היצ'קוק לקראת הסוף, אלא לחכות עשר דקות, כי אם ייכנסו עכשיו זה יקלקל להם את המתח. הגבר אמר לה, "עזבי, כואבות לאשתי הרגליים", והיא בשלה: "זה היצ'קוק". כך גרם לה הבמאי הדגול להפסיד את פרנסתה הראשונית, היא מספרת. היום הכוכב שעל מדרכת הוליווד של הקומיקאית בת ה-76 נמצא בדיוק לפני הכניסה לקולנוע ההוא. צדק פואטי.

משם עברה לניו יורק. היא רצתה להשתלב בברודוויי. בתחילה גרה בדירה עם עוד ארבע צעירות, שניסו גם הן לפלס את דרכן לבמה. ברנט הבינה שכדי להתבלט צריך שמלה בצבע עז. מאחר שלא היה לה כסף, קנתה יחד עם הארבע האחרות שמלה אחת בבלומינגדיילס (ב-25 דולר) וכל אחת לבשה אותה לאודישן שלה.

היה כיף

החלום שלה היה להופיע במחזמר בבימויו של ג'ורג' אבוט והוא התגשם: היא השתתפה ב"היה היה פעם מזרן" (גרסה ל"נסיכה על העדשה"). במקביל קיבלה פינה קבועה בתוכנית האירוח של גארי מור (שעליו היא מרעיפה שבחים אין-ספור וטוענת שהסיבה שהוא נשכח על אף הצלחתו האדירה היא כנראה שהתוכנית צולמה בשחור-לבן). שם גם הכירה את בעלה השני, ג'ו המילטון, שהיה המפיק של תוכניתה ואבי שלוש בנותיה (על בעלה הראשון היא מדברת קצרות ועל השלישי, הנוכחי, הצעיר ממנה בשנים רבות, בפרק בסוף). מור היה המורה הרוחני שלה, בתוכניתו זכתה באמי הראשון שלה. "לא היה כזה דבר אגו גדול בכל הקשור לאיש הזה. העבודה אתו לימדה אותי המון", היא כותבת. "וגם היה לי מאוד כיף אתו".

ברנט (משמאל) עם שר בתוכנית "The Sonny & Cher Comedy Hour" , 1972

הספר מלא אנקדוטות על העבודה פעם, על כוכבים שעבדה אתם - על אף היותה כוכבת בפני עצמה, היא עדיין מוכת סנוורים מכוכבים הוליוודיים גדולים ממנה - וסתם סיפורים משעשעים. למשל: כשהיתה בכלבו היוקרתי ברגדורף גודמן וביקשה לקנות גרבונים, זיהתה אותה המוכרת וביקשה חתימה. היא העניקה לה ולכל אחד מילדיה חתימה עם הקדשה, ואז, כשביקשה לשלם בהמחאה, ביקשה המוכרת תעודת זהות. זו לא היתה באמתחתה, היא כותבת, וחוץ מזה, כרגע חתמה לאשה חמש חתימות בשמה. המוכרת הסבירה שזאת המדיניות של החנות וקראה לאחראית עליה. זו הסכימה לוותר על התעודה אם ברנט תשכנע אותה בקריאת הטרזן המפורסמת שנהגה לעשות בתוכנית. כך, גרבונים בידה, באמצע חנות הכלבו המהודרת, כשהצילומים לתוכניתה עומדים להתחיל בעוד דקות ספורות, פצחה ביללה. המוכרות השתכנעו.

היא מספרת על השחקנים הקבועים בתוכנית - הארווי קורמן, ויקי לורנס, טים קונווי והקריין לייל וגונר - וכן על מעצב התלבושות האגדי בוב מקי ("שיצירותיו המרהיבות מוצגות היום במוזיאון הסמיסתוניאן", היא כותבת). עולם הטלוויזיה של אז מצטייר כתמים ופשוט, כנראה בגלל האופן שבו היא מספרת על אודותיו, כי הרי גם בשנות ה-70 עסקי השעשועים היו סבוכים וממולחים. למשל, את השחקנית ויקי לורנס היא מצאה לאחר שזו כתבה לה מכתב וצירפה תמונה. במכתב היה כתוב כי היא תלמידה בתיכון שכבר יש לה הישגים בתחום הדרמה, "וכולם אומרים שאני מזכירה להם אותך", מספרת ברנט; התמונה הוכיחה זאת - היא דמתה לברנט בימי התיכון שלה. ברנט התקשרה אליה, לורנס היתה בטוחה שזאת חברה שלה שעובדת עליה בטלפון - "שלום מרשיה", אמרה, וברנט הבטיחה לה שזאת לא החברה. כך זה החל.

אגב, להיות דומה לברנט פיסית, לפחות לפי עדותה, לא היה דבר כה נחשק. היא אמנם היתה חטובה תמיד (גם היום) ומלאה חיוניות, אבל היו לה פנים של מצחיקנית. באחת התוכניות הופיעה בשמלה שכל גבה חשוף. "אוהבים את השמלה שלי?" קרצה לקהל, שהשיב לה בחיוב. "אבל לבשתי אותה הפוך היום", פלירטטה. ההשתובבות הזאת שלה הותירה עלי, בילדותי, רושם. תוכניתה היתה חביבה על ילדים ומבוגרים כאחת. בצפייה בחלקים ממנה היום ביוטיוב, כוחה הקומי הסלפסטיק ניכר, כך גם קטעי השירה עם אורחות כמו שר, הדיווה שחלקה הנחיה של תוכנית מצליחה אחרת, "The Sonny & Cher Comedy Hour", בערך באותה תקופה, וג'ולי אנדרוז (חברה קרובה שלה שמוקדשים לה פרקים בספר).

גם ההומור העצמי שלה בולט. פעם, היא מספרת בספר, מישהו כתב עליה כי היא "כמעט יפהפייה" והיא על כך הגיבה שזה "כמעט היה נחמד מצדו". במקום אחר בספר היא מספרת כי נולדה ללא סנטר, "אולי בגלל זה נהפכתי לשחקנית קומית". בניתוח פלסטי שעשתה תוך כדי הצילומים של הסרט "אנני" של ג'ון יוסטון גידלה לעצמה סנטר קטן (שבזכותו התקשר אליה מרלון ברנדו שרצה כזה גם - לגיסתו, לדבריו). הניתוח הפלסטי הזה לא היה היחיד שעברה, היא אחת השחקניות הבוגרות היחידות שעברו ניתוחים רבים ומדברות על כך.

הנימה שלה בספר היא רק מפרגנת וכמעט שאינה ביקורתית. את העבודה בטלוויזיה היא מתארת רק באהבה (גם את יחסיה עם בעלה השני ג'ו המילטון, מפיק הסדרה, שממנו נפרדה בשנות ה-80 ושמת בשנות ה-90): "היינו אחת התוכניות היעילות והמאורגנות בטלוויזיה. לפחות זה היה השם שיצא לנו. הפקנו מיני מחזמר בנוסח ברודוויי בכל שבוע ועדיין היה לנו זמן לחזור הביתה לארוחת ערב עם הילדות, חוץ מבימי שישי, כשהקלטנו את התוכנית".

בתוך הסיפורים שלה לא יימצאו הכפשות, אף שבין השורות ברור כי כדי להיות אשה מצליחה בטלוויזיה של השנים האלה היה צריך לספוג ולסבול לא מעט. בפרק המוקדש ללוסיל בול הג'ינג'ית הנהדרת, ברנט מספרת שלבול יצא שם של מרושעת בתעשייה. "בימים ההם לא שמעו על כך שאשה תנהל את התוכנית שלה ‘כמו גבר'", היא כותבת. "כל הגדולים - סיזר, ברל, גליסון וכו' - יכלו להגיד מה שהתחשק להם, והשם שלהם לא התלכלך בגלל זה. הם היו קשוחים וזה מה שציפו מהם, אבל אשה קשוחה? היה שם לנשים מהסוג הזה והוא לא היה מחמיא".

קרול ברנט עם צוות תוכניתה "המופע של קרול ברנט". מחווה לסבתא בתום כל תוכנית

יש לה סיפורים קטנים על אגדות כמו ריי צ'ארלס: בתה בת הארבע רצתה להתחתן אתו ואף הציגה אותו כבעלה; לורנס אוליבייה סיפר כי התפקיד השנוא עליו היה היתקליף ב"אנקת גבהים". אשר לוולטר מתאו, היא הרגישה כי הוא מתנשא עליה כאשר שאל אותה "למה כל מה שיש בטלוויזיה הוא חרא".

"אני יכולה לשאול אותך משהו", היא משחזרת את השיחה שבאה בעקבות השאלה המתריסה, "כמה סרטים אתה עושה בשנה? שניים? שלושה?" הוא אישר שזאת הכמות. "וכולם סרטים שנחשבים מעולים? או שמא כמה מהם יכולים ליפול לקטגוריה של ‘חרא'?" ביקשה לדעת, והוא השיב: "חלקם ממש טובים וחלקם חרא". "וכמה זמן לוקח לך לצלם סרט? עשרה שבועות? 12 שבועות?" שוב אישר. "אז תחשוב על זה ככה. לך לוקח עשרה עד 12 שבועות לייצר חתיכת חרא, ולי לוקח רק חמישה ימים".

כיום ברנט היא אחת הכוכבות הספורות מבנות דורה שעדיין מופיעות בתוכניות טלוויזיה. באחרונה השתתפה בתפקיד אורח בסדרה "חוק וסדר" ואף היתה מועמדת לפרס אמי על הופעתה.

לעומת עבודתה בטלוויזיה, את עבודתה הקולנועית - והיא השתתפה מעט גם בסרטים - היא מתארת ככישלון. היא ממש התחננה להשתתף בסרט של בילי ויילדר "כותרת ראשית" עם מתאו ועם ג'ק למון. "אמרתי שאני מוכנה לעשות את זה בחינם אם ההפקה תתרום את הכסף שנועד לי לצדקה. לקחו אותי". באמצע העבודה על הסרט פנה אליה הבמאי האגדי ואמר לה: "את אולי לא השחקנית הכי טובה שאי פעם ביימתי, אבל את בהחלט הכי זולה".

היא קוטלת את הופעתה בסרט: "כמו שחקנית בהצגת בית ספר צרחתי את השורות שלי. שום ניואנס, שום עדינות. אף על פי שהשתתפתי בכמה סרטים קודם לכן, עדיין היתה לי המנטליות של המסך הקטן". במקומות אחרים בספר היא מדברת על הגבול הזה, שבימיה כמעט שלא עברו אותו - שחקני קולנוע נועדו למסך הגדול, ושחקני הטלוויזיה נותרו בזה הקטן.

לקראת סוף הספר היא חושפת תפישה פארה-רוחנית על גבול האקסצנטרית. אפשר לסלוח עליה בשל האסון הכבד שנפל עליה עם מות בתה (שאותו היא מציגה דרך ההספד עליה מ"הניו יורק טיימס" שמתאר את פועלה של הבת כשחקנית ומזכיר את ההתמכרות שלה לסמים שעמה נאבקה במשך שנים), וגם כי זאת היא - אשה צבעונית ומצחיקה, חמה ומשעשעת ומובילה בתחומה.

הספר הוא הצדעה לטלוויזיה של פעם, והוא מסתיים בקינה על הזן הזה שפס מן העולם. "אי אפשר לשחזר בטלוויזיה כעת את מה שהיה לנו בשנות ה-60 וה-70... בימים אלה ישנה התערבות גדולה מדי של הרשת, ותוכניות שאינן מצליחות בשבועיים הראשונים שלהן מבוטלות לפני שהספיקו למצוא לעצמן קהל". הקומיקאית, שבראיונות לרגל יציאת הספר מספרת על אהדתה לקומיקאיות בנות ימינו כמו טינה פיי, איימי פולר ואלן דג'נרס, מביעה שמחה בספר כי "הזמן שלה" היה בתקופה אחרת.

*#