שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אביגדור אריכא ז"ל - הראיון האחרון

שנה לפני מותו, העניק הצייר אביגדור אריכא ראיון נרחב מביתו שבפריז. שיחה עם האמן הישראלי החשוב ביותר בעולם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליסה פרץ | פאריס

"ברשותך, נשב ונתבונן בה יחדיו", מבקש אביגדור אריכא ומזדרז להתיישב לצדי על ספה. צפוף לנו על ספת הפוטון הלבנה הזאת. מידותיה זעירות למדי - אורכה ורוחבה מסתכמים אולי במטר על מטר - וכעת היא ניצבת אל מול כן ציור שעליו מונחת תמונה.

» אביגדור אריכא הלך לעולמו» יקיר פרס בצלאל» עם אריכא ברחובות פאריס» אביגדור אריכא - לכל הכתבות

דקות לפני כן, המולה ממלאת את המקום. אריכא מתעקש שנתבונן בתמונה ספציפית ממאות יצירותיו, אך אינו מוצא אותה בסטודיו. הוא מסיק שהיא ודאי צפונה איפשהו בעליית הגג וכבר עושה את דרכו בגרם המדרגות העשוי עץ המחבר בינה לבין הסטודיו. נקישות צעדיו המדודים אך הנחושים, יחד עם הרעש שמפיק חיפושו הקדחתני אחר התמונה המבוקשת, קולות שליפתה וגרירתה מערימת התמונות הסדורות זו לצד זו וחילוצה מעטיפת הניילון, בתנועה חדה ונחרצת, מהדהדים בחלל. פתאום שקט נופל בעליית הגג האפלולית והוא נעשה מטריד יותר כשלא נגלות לעין עקבותיו של אריכא, לפחות לא מהמקום שבו אני עומדת, על שפת המדרגות.

כעמוד עשן הנגלה מתוך החשכה, גוף דק וארוך שאליו מחובר ראש אליפטי עטור נזר שיבה מתרומם לו אט אט מבין העבודות. איזה אימאג' נפלא: עליית גג פאריסאית טיפוסית, ערב רב של תמונות הניצבות בטור מאוזן, אריכא עומד בתווך ומניף אל על את יצירתו, ציור שמן של נוף הרי יהודה. "מצאתי אותה", הוא ממהר להרגיע, "חכי למטה, אני תיכף בא".

ביתו של אריכא שוכן בטבורו של סקוור דה פור רויאל הממוקם ברובע החמישי היוקרתי. זהו רחוב קטן, המונה 20 בניינים בקושי, ומה שהופך אותו לטריטוריה אקסקלוסיווית במיוחד במרחב שבו הוא נטוע - על הפרופיל של דייריו (בורגנות מבוססת היטב), הערך ההיסטורי של בנייניו, שוויים הנדל"ני וטיבם האדריכלי - הוא חזותו. זהו רחוב ללא מוצא, שהכניסה אליו עוברת דרך שער ברזל כבד ומפורזל כשל טירה עתיקה. אך אין בכל אלה לטעת בלב המבקר תחושות ניכור, בלבול או רתיעה. ההיפך הוא הנכון: ממדיו של הרחוב, בידודו והשקט השורה עליו מבססים את התחושה שמונחת לפניך פיסת גן עדן. דומני שאריכא חש כך בדיוק כשהחליט לקבוע כאן את מעונו לפני שנים רבות. אחרי ככלות הכל, אמנותו, השואבת את כוחה מהתבוננות ודיוק, לא היתה יכולה להתקיים במקום פחות חרישי וסטרילי מזה.

חגיגות לא יהיו כאן

אני מבקרת את אריכא בזמן מתוח למדי. ארבעה ימים לאחר פגישתנו הוא עתיד להיכנס אל חדר הניתוח, שאותו הוא פוקד חדשות לבקרים בשנים האחרונות בשל מחלה. מראהו לא מסגיר שבעיות בריאות מורכבות טורדות את גופו. לעומת זאת, האופן שבו הוא פותח את הדלת מעיד כי זה זמן רב לא הזמין איש לבוא אל בית המידות שלו, המשמש גם אטלייה.

היא נפתחת בכבדות ומאחוריה מתגלה אריכא, דומה לא דומה לדיוקנאותיו העצמיים: גבוה, רזה, שערו מקורזל וסמור - בעבר בגוון פפריקה והיום שיבה בוהקת. במרכז פניו המחודדות קבועות עיניים תכולות, עירניות ושופעות חום ולפרקים דרוכות ומודדות. מעליהן תלויים כענני אביב גבינים לבנים צמריריים הנוסכים בהבעתו דוק של חוכמה עתיקה. לבושו, בוהמייני ואלגנטי בעת ובעונה אחת: וסט שחור, מכנסיים שחורים, כתונת כפתורים סגולה שאת קצוות שרווליה סוגרים חפתים זהובים.

אריכא אינו ממהר להכניס את האורח אל חדר העבודה שלו. תחילה הוא מזמין אותו לסייר במבואה, בחדר האורחים ובמסדרון המוביל אל המטבח ולהתבונן ביצירות שעל הקירות. תלויות שם עבודות רבות של אריכא עצמו, בין השאר דיוקנאות של המשורר ט' כרמי, של סמואל בקט, שהיה ידידו בנפש ושל אשתו אן, המודל הקבוע שלו.

קתרין דנב, 1990

היום, 28 באפריל, אריכא בן 80. חתן השמחה, מצדו, מסרב להתרגש מכך שהגיע לגבורות וכך הוא גם מצפה שסביבתו תתייחס לנקודת הציון הזאת. חגיגות, כמו שהבנתם, לא יהיו כאן. "מעולם לא הייתי איש רעים להתרועע, בנותי אלבה ונגה לא חיות כאן. והחברים? "נו, רובם כבר אינם", הוא הודף בלאות כל ניסיון לגרום לו לשקול בחיוב את האופציה. ואף על פי כן, לראשונה זה שנים רבות הוא ניאות להעניק ראיון לעיתון ישראלי (הוא מקפיד למעט בראיונות לעיתונות הבינלאומית בכלל ולעיתונות הישראלית בפרט). נוכח גילו ומצב בריאותו, דומה כי בהסכמה שלו להתראיין, ועוד בצורה כה אינטימית ומשוחררת, מובלעת ידיעת הסוף, ההכרה כי מכאן ואילך הדרך הולכת ומתקצרת.

הטוב בדורו

אריכא יכול להביט מעבר לכתפו ולהיאנח בסיפוק. אלו היו 60 שנות קריירה מרופדות בכל הישג ותואר אפשרי. בחוגי האמנות המקומיים ומחוצה להם הוא מוכתר כאמן החשוב, הבולט והמצליח ביותר שיצא מישראל, אחד המאסטרים הטובים בעולם במאה האחרונה, שעבודתו מוזכרת בתולדות האמנות לצד קארוואג'ו, גוסטב קורבה, פיט מונדריאן, דייגו ולסקז, אל גרקו, אדגר דגה, פרנסיסקו דה גויה ורפאל.

כבר בשנת 1957 כתב עליו מבקר האמנות המחמיר ד"ר חיים גמזו ב"הארץ" כי "הוא אחד הכישרונות הצעירים המזהירים שלנו. כוחו - לפי שעה - ברישום, ובשטח זה הוא כיום הרשם המקורי ביותר באמנות הישראלית. אדם צעיר הוא שכל עתידו לפניו, אולם מה שהוציא לפועל יכול להיחשב כהישג רב ערך". ב-1974, אחרי שראה את רישומיו בסניף הבריטי של גלריית "מרלבורו", קבע רוברט יוז, מבקר האמנות רב ההשפעה של "טיים מגזין", שהוא "הרשם הטוב ביותר בדור הזה, אולי הטוב ביותר שהופיע באירופה מאז מותו של ג'אקומטי". 14 שנה אחרי, איפיין האוצר ותיאורטיקן האמנות הצרפתי ז'אן-פייר קוזין את אמנותו כ"צירוף בלתי ניתק של רגישות ותרבות. היא מוצאת עצמה פרושה ומבודדת ממה שמיוצר כיום, מוקפת שפע תפלצויות עצובות, תחליפים מגוחכים חובבניים".

יצירותיו של אריכא נכללות באוספי המוזיאונים הגדולים בעולם, בהם הסטדליק באמסטרדם, מוזיאון אופיצי בפירנצה, הטייט בלונדון, המטרופוליטן בניו יורק, הלובר ומרכז פומפידו בפאריס. בשוק האמנות עבודותיו מבוקשות תמיד ומחיריהן מאמירים ל-100 אלף דולר ואף יותר. מספר תערוכות היחיד שלו עומד על כ-70 - והן הוצגו בבירות האמנות, מפאריס דרך ניו יורק ועד לונדון וציריך. כמות התערוכות הקבוצתיות שנטל בהן חלק דומה. בישראל זכה לכמה תערוכות יחיד מוזיאליות: הראשונה הוצגה במוזיאון ישראל בשנת 1966 (ציורים ורישומים, אוצר: יונה פישר), השנייה במוזיאון תל אביב (ציורים, אוצר: מארק שפס) בשנת 1973. בגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר באוניברסיטת תל אביב הוצגה תערוכת הדפסים שלו בשנת 1986 (אוצר: מרדכי עומר). ואולם, הרטרוספקטיווה המקיפה ביותר של עבודתו הוצגה בישראל בשנת 1998, כששני המוזיאונים הגדולים, מוזיאון תל ואביב ומוזיאון ישראל, חברו בשיתוף פעולה נדיר. בתל אביב הוצגו רישומים מ-50 שנות עבודה, ובמוזיאון ישראל, ציורים נבחרים מהשנים 1953 עד 1997. האוצרים, עומר בתל אביב ופישר בירושלים, קיבצו יותר מ-300 יצירות מגלריות, מוזיאונים ואוספים פרטיים מרחבי העולם.

במקביל לציור, בתחילת שנות ה-70 החל אריכא בקריירה משנית כהיסטוריון ומבקר אמנות. בתחום זה קנה לו שם בעולם האמנות בזכות טעמו העילי, ידענותו המופלגת, המאמרים הרבים על תולדות האמנות שפירסם והתערוכות שאצר במוזיאונים דוגמת הלובר, מוזיאון ישראל, מוזיאון פריק בניו יורק והמוזיאון לאמנויות יפות ביוסטון. נוסף על כך, עשרות ספרים נכתבו עליו, הוא מיוצג על ידי גלריית מרלבורו היוקרתית (אמן ישראלי נוסף הנמנה עם אמני הגלריה הוא ישראל הרשברג), הגיש סרטי טלוויזיה על אמנות, בהם סרט על ולסקז בבי-בי-סי, התמנה לפרופסור לשם כבוד באקדמיה הלאומית לאמנות של סין וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

"שולחן זכוכית בספרייה", 2004

בין הפורטרטים הידועים ביותר שלו, דיוקנה של אליזבת, המלכה האם, הכלול באוסף של הגלריה הסקוטית הלאומית לדיוקנאות באדינבורו וזה של קתרין דנב. לא נרשמה התלהבות מצדו מהקרחון הצרפתי. "דנב היא אמנם אשה יפהפייה ונהדרת", הוא אומר, "אבל היא רחוקה מרחק שנות אור ממני. נו, את יודעת, היא לא אוהבת מוסיקה. היא היתה אמורה לשבת בשביל צייר אחר שהיא לא ידעה מיהו על מנת שיעשה לה פורטרט בהזמנת משרד התרבות הצרפתי, אבל היא סירבה. היא רצתה שרק אני אצייר אותה".

קל יותר לצייר נשים יפות?

"כשאני מצייר אנשים, אני רואה את הפגמים שלהם ונתלה עליהם, זה כמו זיזים בהר. אתה זה היה קשה מאוד, כי אין בה פגם, כלום. זה היה כמו לטפס על קיר חלק. רשמתי אותה שלוש פעמים, ואז, כשהיא התיישבה לציור השמן, בילגנתי לה את השיער. את האיפור הכבד, לעומת זאת, לא הצלחתי לשכנע אותה להוריד מהפנים. היא סירבה בתוקף וככה יצא הציור, עם האיפור הזה".

היא אהבה את הפורטרט שלה?

"אינני זוכר, זה היה לפני 19 שנה. אני לא יכול לרשום כל אחד, חייבת להיות משיכה הדדית. מה מושך בדיוק? אילו הייתי יודע, לא הייתי מצייר. זו הרגשה מבפנים, שאתה חייב לרשום את מי או את מה שניצב מולך ויהי מה. עם גברת דנב לא היתה אינטימיות".

בשיחה עם מרדכי עומר בפתח קטלוג התערוכה שלו במוזיאון תל אביב ב-98' אמר אריכא: "הרישום שלי נעשה בעצם כמו סנאפ-שוט. זה מהיר ביותר, עניין של דקות... כשאני רואה אשה יפה, אני רוצה לרשום אותה. אז אני רושם. כיוון שאינני יכול ללטף אותה, אני מלטף אותה במכחול. ואני בטוח שדירר חשב כך על הנשים שהוא צייר".

אלגנטיות בלתי מתפשרת

הסטודיו של אריכא הוא חדר גדול המחולק לשלושה חללים. כאמור ישנה עליית הגג המחוברת לקומה התחתונה באמצעות גרם מדרגות. תחתיו ניצבת דלת כפולה הנפתחת לחדר קטן שכתליו מחופים בצפיפות בספרים וברישומים ממוסגרים, בין השאר של ג'אקומטי ואנגר. חדר הספרים הזה הוא סביבת העבודה של אריכא האינטלקטואל. כאן הוא צובר את החומרים - טיוטות, ספרי עיון נדירים בחלקם, פרסומים, קטלוגים, מאמרי עיתונות - לפעילות הענפה שלו כאוצר, מרצה, היסטוריון, מבקר אמנות ויוצר של סרטי טלוויזיה תיעודיים על אמנות.

"עירומה יושבת מול מראה", 1985

אריכא הנציח את החדר הזה בכמה תמונות, לרבות הספה האדומה העומדת במרכזו. "השנה היא בת 100", יצביע עליה ויאמר בחיוך. באחת התמונות מצוירת הספה במלוא הדרה הארגמני כשעליה מוטל באגביות עיתון. כשמסתכלים שוב בתמונה, אי אפשר לטעות בלוגו: זהו עיתון "הארץ". מדובר ברגע נדיר בציוריו של אריכא, שבו ההוויה הישראלית מסתננת אל עולמם העל-זמני והעל-מקומי ומתמזגת בהם באופן הטבעי ביותר.

סמוך לחדר זה, לבו של הסטודיו. גם בו יש ספרייה, קטנה יותר, מכבש צריבה, כלי צריבה, שולחן שעליו מונח מחשב נייד (ממעל קבוע אחד הרישומים של דנב), שולחן שרטוט, כמה כיסאות וכמובן ספת הפוטון הלבנה הקטנה ההיא. ואולם, לאור הנוכחות הבולטת ביותר בחדר, דווקא מפני שהוא רך ומעודן כל כך. העובדה שהוא בוקע מחלון גבוה, מקושת, הפונה לכיוון צפון, גורמת לו להתפזר באופן אחיד על פני החלל. קשה להעלות על הדעת שאריכא - אמן שהאור הוא יסוד עבודתו ויותר מכך, שאינו מתיר להציג את יצירותיו במקומות שאין בהם אור טבעי - היה מתמקם בחדר עבודה אחר, כזה שאין בו חלון שלא היה מפיץ בדיוק, אבל בדיוק את האור הזה.

                                    "דיוקן עצמי מאחורי בד-ציור", 1978

אור אחר בוהק מציור נוף הרי יהודה שאריכא התאמץ להוריד קודם לכן מעליית הגג. אנחנו מתבוננים בו כעת יחד. שדה טרשים ובמרכזו קיר סלעים שעליו מטפסת צמחיית פרא. בשנת 75' הנציח את המקום בליתוגרפיה שחור-לבן, חמש שנים לאחר מכן חזר אליו וצייר אותו בשמן. "אתה בטח מתגעגע לנוף", אני מנסה לברר אתו את פשר התעקשותו להראות לי דווקא את הציור הזה. אריכא מושך בכתפיו באדישות. הוא מוכן להודות רק שהוא מעורר בו התרגשות. "אני נמשך אל הנוף בהרי יהודה, הוא מדבר אלי עמוקות. יש בו היסטוריה שלי, יש בו התרבות שלי, התנ"ך. הנוף בפאריס אינו מרגש אותי, כי ההיסטוריה של הנוף הזה אינה שלי".

במשך כמה זמן ציירת אותו?

"זה היה בשעות אחר הצהריים. ציירתי אותו מהר, אולי בתוך 20 רגע, מכיוון שהאור משתנה כל חצי שעה. קשה עד כמעט בלתי אפשרי לצייר בירושלים. עוצמת האור בה כפולה מזו בארצות השפלה, למשל. בגלל הקרינה דלת ההשתברות, האור נוטה להיות אדום. קרני האור צונחות כמעט ישירות ולא מאפשרות ראיית גוונים מדויקת. לפיכך אני מתרגם את מה שאני רואה על הפלטה. אני מצייר ותוך כדי מנסה לזכור מהו הגוון האמיתי שאני רואה מולי. בישראל זו עבודה קשה, התגוששות מתמדת עם הטבע".

יש בך רצון לחזור אל הנוף הזה?

"לא מתגעגעים אל משהו שלא רואים, אין דבר כזה. ראייה זה דבר מיידי. וגם אם הייתי רוצה, אני כבר לא מסוגל. זהו, זה הסוף".

פורטרטים בגיל תשע

סיפור חייו של אריכא מתחיל ברומניה, בעיר צ'רנוביץ שבבוקובינה. בימים עברו נקבעה כפרובינציה המזרחית ביותר באימפריה האוסטרו-הונגרית. בין ילידי צ'רנוביץ הידועים גם המשורר פאול צלאן והסופר אהרן אפלפלד. אריכא נולד למשפחה זעיר-בורגנית. אביו, חיים קרל דלוגאץ', שעבד כמנהל חשבונות בשירות המדינה, היה איש רוח: הוא דיבר לטינית וגרמנית על בוריין ונהה בלהט אחר מוסיקה, אמנות וספרות יפה. הוא גם שטיפח את הנטיות האמנותיות של בנו: עוד לפני שמלאו לזה שש, צירף אותו אליו לסיורים במוזיאוני בוקרשט וקרא באוזניו את כתבי קונפוציוס.

אריכא מספר כי בגיל ארבע הוציא תחת ידיו את הציור הראשון. מה צייר? פרה, אבל אולי זיכרונו מתעתע בו. כשהיה בן תשע החל לצייר פורטרטים, בעיקר של בני משפחתו. "אינני יכול לומר שהרגשתי בגיל כה צעיר שזה הייעוד שלי", הוא מבקש להבהיר, "אבל בהחלט הייתי בתוך זה, כל כולי, כבר אז. אבי, בחושיו החדים, הבין זאת ועשה הכל כדי לעודד אותי. באותו הזמן הוא גם גילה לי את ההיסטוריה, כשחזר יום אחד הביתה ובידיו כרכי 'תולדות העולם'".

"נוף הרי יהודה", 1980

ביולי 41', לאחר כניסת הגרמנים לצ'רנוביץ, הוגלתה המשפחה למחנה הריכוז טרנסניסטריה במערב אוקראינה. בחורף 1942 הוצעדו בני המשפחה, יחד עם מאות יהודים, אל מחנה אחר בסביבות הכפר לוצ'ינץ'. בעת הצעידה הוכה אביו של אריכא מכות רצח בידי החיילים הרומנים שהופקדו על ההולכים. בשארית כוחותיו הספיק להטיל את בנו, בתו ואשתו אל תוך שוחה צדדית ולהצטרף אליהם. במנוסתם נתקלו תחילה באיכר שניסה לרצוח אותם בסכין. אחריו פגשו בזקן שהכניס אותם אל ביתו והשקה אותם במרק חם. אלא שלאב לא היה סיכוי: גופו היה חבול וחולה. הוא הועבר לחדר צדדי בבית הזקן וגסס שם במשך כמה ימים. בשעתו האחרונה ישב בנו לצדו. "הבטנו זה על זה בשתיקה", הוא נזכר, "ואז, רגעים ספורים לפני שמת הגה את המלים 'זעיין פריי', 'הייה חופשי' בגרמנית. בחיי ובאמנותי, הקפדתי למלא את צוואת אבי, הייתי חופשי".

על המעבר מהמופשט לפיגורטיווי, השנים הראשונות בפאריס, הקריירה הבינלאומית והחברות האמיצה עם המחזאי סמואל בקט, בחלקו השני של הריאיון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ