אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קווים לדמותם של סרטי הפולחן

יש ביניהם איכותיים וישנם גם מושמצים במיוחד. מה שבטוח, המעריצים שלהם צופים בהם שוב ושוב ושוב ושוב. התעלומה שמאחורי סרטי הפולחן

תגובות

35 שנה ל"מופע הקולנוע של רוקי" - פרויקט מיוחד:סיפורה של תופעההסרט הכי מדובר בהקשר של קולנוע פריזדורות של מעריצים

כשמדברים על "מופע הקולנוע של רוקי", הסרט שצבר לאורך השנים מוניטין של סרט הפולחן בהא הידיעה, קשה שלא להיתפס להרהורים בנוגע לטיבו של סרט כזה. מהו בעצם סרט פולחן? מה הופך יצירה קולנועית לסרט פולחן, ומה משותף לכל הסרטים שמוגדרים כסרטי קאלט? והאם כל סרט יכול להיהפך בשלב מסוים לסרט פולחן, או שההגדרה הזאת שמורה ליחידי סגולה?

"סרט פולחן זה סרט שאנשים צופים בו שוב ושוב ומרגישים עצמם שייכים לחבורה נבחרת או מיוחדת, שרק היא מבינה את דקויות הסרט", אומר פיני שץ, מנהל התוכנייה בסינמטק תל אביב. "סרטים רבים מאוד נחשבים סרטי פולחן, אבל הגרעין הקשה של סרטי הקאלט - בעיקר ‘מופע הקולנוע של רוקי' וסרטי אימה שונים - הם סרטים קצת פגומים בדרך כלל, לא כאלה שמקבלים 5 כוכבים אצל המבקרים. עם זאת, יש בהם משהו מיוחד שגורם לחברי ה'כת' לחשוב שרק הם מבינים את היצירה. זו תחושה של ‘הילד הזה קצת דפוק, אבל הוא שלי'".

"אם מנסים למפות סרטים שקוראים להם ‘סרטי פולחן', למצוא מה המכנה המשותף ביניהם, מגלים שאין משתנה אחד קבוע", אומר ארז דבורה מהחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. "באופן כללי יש אמנם הבנה מה זה סרט פולחן, אבל הדוגמאות תמיד חורגות מהרעיון הכללי: סרט פולחן הוא סרט שיש לו נוכחות מתמשכת בשביל קבוצה קטנה של אנשים, שרואה אותו בהקשר פרטי ומוצאת בהקשר זה של תת-תרבות או של שפה פרטית ערך כלשהו - גם אם אין בו כזה. מכיוון שהסרטים האלה בדרך כלל ידועים כרעים במיוחד".

קניבליזם וגילוי עריות

ובכל זאת, כמה קווים לדמותם של סרטי פולחן, גם אם אלה במקרים מסוימים מטושטשים למדי, וגם אם יש יצירות שחורגות מהם. "אפשר לעשות הכללה ולקבוע שקהל של סרטי פולחן יוצא בדרך כלל נגד קונבנציות תרבותיות, ומעדיף נושאים מוזרים ואלגוריות, המתגרים לא פעם בתרבות המיינסטרים ומנגחים עמדות פוליטיות מקובלות. כמו כן, הסרטים הללו מקבלים בברכה שבירה של חוקי הז'אנר ואופני סיפור לא קוהרנטיים, ומערערים לא פעם על התפיסות המקובלות של ‘טעם טוב' ו'טעם רע'. ‘רוקי' למשל, שבר כל טאבו אפשרי כמעט - הומוסקסואליות, קניבליזם וגילוי עריות", אומר שץ. "סרט פולחן אחר, ‘פריקס' מ-1932, הציג סיפור על בעלי מום שמופיעים בקרקס - אשה עם זקן, גמדים, איש רזה הנראה כמקל, תאומות סיאמיות, אנשים עם ראשים מעוותים - ויוצאים נגד האקרובטית היפה ואיש השרירים החסון, שמנסים להרוג את אחד הגמדים כדי לזכות בכספו".

"מציצים". אלמנטים שוביניסטיים

הבמאי טוד בראונינג ("דרקולה"), שבעצמו היה אמן קרקס בגמלאות, הפתיע כאשר ליהק לסרט אנשי קרקס אמיתיים בעלי מום בעצמם. התגובות היו קשות: הקהל האמריקאי הדיר את רגליו מבתי הקולנוע שבהם הוקרן הסרט, הביקורות היו קשות, בכמה מדינות אסרו את הקרנתו, ובבריטניה הגדילו לעשות ואסרו להציגו בבתי הקולנוע במשך 30 שנה. אבל בתחילת שנות ה-60 גילו את הסרט מחדש קבוצות של צופים בארצות הברית שהתלהבו מניצחונם של בעלי המום על האנשים היפים והמוצלחים כביכול, והיו סובלניים במיוחד למה שאחרים דחו בשאט נפש כ'טעם רע במיוחד'. בשנות ה-70 וה-80 הוא כבר הוצג בהקרנות חצות בכמה וכמה ערים בארצות הברית, וזכה למעמד של סרט פולחן.

תנאי נוסף, שהוא כמעט הכרחי להפיכת סרט לסרט פולחן, הוא כישלון מסחרי כשהסרט יוצא לראשונה לבתי הקולנוע. "מופע הקולנוע של רוקי" נכשל בקופות כשהופץ לראשונה בארצות הברית, וכך גם רוב סרטי הפולחן האחרים. לכן, מציין שץ, סרטים כמו "שר הטבעות" ו"מלחמת הכוכבים" לא תמיד נחשבים סרטי פולחן - למרות הקהילה הנאמנה שמלווה אותם לאורך שנים, צופה בהם שוב ושוב, מגלה בקיאות גדולה בתולדותיהם ואפילו מקיימת מפגשים ומעודדת את חבריה להתחפש ולהתלבש כמו גיבורי הסרטים. "הטהרנים לא רואים אותם כסרט פולחן, כי סרט כזה חייב להיכשל קודם בקופות, ושרק אחר כך יגלו אותו. כך למשל ‘בלייד ראנר' נהפך לסרט קאלט, כי ‘יודעי דבר' גילו אותו. לשיטה זו אפשר לומר שגם ‘האזרח קיין' שנכשל כשיצא הוא סרט פולחן. לאורך השנים הגדירו אותו כסרט פולחן של מבקרי קולנוע", הוא צוחק.

זבל גאוני

קבוצה אחרת של סרטי פולחן נהפכו לכאלה אף, ואולי בזכות, משום שהם נחשבים לגרועים במיוחד. "לפעמים סרטים שחושבים עליהם כסרטים הכי גרועים בעולם - ‘טרול 2', ‘אד ווד' - נהפכים לסרטי פולחן דווקא משום שהם כל כך רעים", אומר דבורה. "זה סרט שהוא ‘כל כך רע עד שהוא טוב', או ‘זבל גאוני'. ‘רוקי' למשל, הוא סרט איום ונורא, אבל משהו בו מדבר לאנשים. זה קשור לחיים בתרבות פוסט מודרנית, ולרגע המעבר מהתרבות המודרנית לפוסט מודרנית. בתקופה הזאת הקהל הלך לראות דברים כל כך מתוחכמים, עד שהיה כמעט מתבקש ללכת ולראות את דיוויין ב'פינק פלמינגוס' אוכל חרא של כלב. זה בוז מוחלט לערכים של הקולנוע המודרני. קהל צעיר הגיע לקולנוע בשעות לא מקובלות, חזר וראה את הסרטים הללו שוב ושוב, ואנשים חיפשו מקום שבו הסרט הזה יישאר סוד שלהם ושל הקבוצה הקטנה של החברים שלהם".

      "חגיגה בסנוקר". עילגות והקצנה אתנית

ואולם, דבורה מצביע על נקודה מעניינת. קהל האוהדים של סרטי הפולחן אמנם נחשב כמורד במוסכמות, כקורא תיגר על הסדר החברתי הקיים, כבועט במיינסטרים, אבל בעצם, אולי הוא לא באמת כזה. "במקרה של ‘רוקי', אנשים מתלבשים כדמויות בסרט, יוצרים טקסטים משלהם, משחקים עם מה שקורה על המסך, ויוצרים מורשת - אבל זה לא משהו פתוח שמאפשר לכל אחד להביא את מה שהוא רוצה, אלא יש מעין קנוניזציה של סרט הפולחן", הוא מסביר. "באופן פרדוקסלי, קהל המעריצים לוקח ערימה שלמה של טקסטים והתייחסויות שמלוות את הסרט, ומזקק ממנה איזשהו קאנון. כך נוצרת קהילה עם דפוסי התייחסות משוכללים לסרט, אבל זה לא משהו ספונטני, וסרט כזה מתפתח להיות סרט פולחן ממש רק כשהפולחניות הופכת להיות ממוסדת".

כדוגמה הוא מזכיר את ההתכנסות השנתית של מעריצי הסרט "ביג לבובסקי" של האחים כהן. "הם מתחפשים לדמויות בסרט, שותים וייט ראשן, משחקים באולינג, מצטטים קטעים מהסרט וכמובן מעשנים המון גראס, אבל גם פה מדובר במערכת מוסדית שמתפתחת - מישהו מארגן את זה, מישהו מרוויח מזה. כלומר, ברגע שסרט נהפך לסרט פולחן, זה כבר יוצא נגד הרעיון של סרט פולחן, נגד הרעיון של תרבות נגד".

ואילו הילדים-הטובים-רמת-השרון שהולכים לשיר את הטקסטים של ‘רוקי' בהקרנת חצות, לדבריו, "זו אולי דרך שלהם לביטוי אישי, אבל זה מגיע ממקום שונה מאוד מהתגובה הספונטנית הראשונית שהיתה לסרט הזה בניו יורק בשנות ה-70 וה-80. בשנות ה-70 בקולנוע האמריקאי השוליים נהפכו למרכז, ונוצרו שוליים חדשים שבהם נוצרו סרטי פולחן, כמו ‘רוקי', ‘פינק פלמינגוס', ‘אל טופו' - סרטים שהם חריגים צורנית, או תוכנית, בפרובוקטיביות שלהם, במורכבות שהם מציעים בתחום מסוים. ‘רוקי', למשל, הוא סרט שעושה חיבור מתוחכם בין כמה ז'אנרים ומשחק עם שאלות של מיניות בדרך שהקולנוע לא העז עד אז. בנוסף, מה שקצת עצוב בתופעת הפולחן, זה שאנשים תופשים זאת כחוויה חברתית, הם מרגישים מגניבים, ומשהו מתפספס בסרט כשהוא משולב בחוויה כזאת של צפייה המונית: הם פחות מקשיבים לסרט ויותר מקשיבים לעצמם ומתענגים על החוויה".

סרטי עדר

ומה בנוגע ל"חגיגה בסנוקר", "מציצים" ו"גבעת חלפון אינה עונה" - סרטים שדורות שלמים של ישראלים צפו בהם בצוותא, ראו אותם שוב ושוב, דיקלמו טקסטים מתוכם, התענגו על כל בדיחה וליוו את הצפייה בהם בפולחן אקטיבי של פיצוח גרעינים? "אלה לא סרטי פולחן, אלא סרטי עדר", אומר שץ ומציין שלהקרנות של הסרטים הללו בבתי קולנוע לא בא קהל. "בעיני אלה סרטים של אנטי-פולחן", טוען דבורה, "כי הם לא שייכים לקבוצה קטנה ומצומצמת אלא מוכרים לכולם, מצוטטים על ידי כולם ויוצרים מכנה משותף שמקשר בין כולם. הם כביכול סרטי פולחן, כי הם נצרכים שוב ושוב, אבל בצורה עמוקה הם מייצגים משהו רגרסיבי בתרבות הישראלית, מייצגים קיבעון על דברים מסוימים. הסרטים האלה הרי מוקרנים בכל יום עצמאות בטלוויזיה, ויש בזה משהו מדכא - זו מעין חזרה אובססיבית על האלמנטים השוביניסטיים ב'מציצים', ועל העילגות והההקצנה האתנית ב'חגיגה בסנוקר'. זו בשום אופן לא תרבות נגד שקוראת תיגר על המיינסטרים".

*#