שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כשהוליווד גילתה את מחנות הריכוז

כשהצבא האמריקאי שיחרר את מחנות הריכוז, נלוו אליו במאים נודעים כמו ג'ורג' סטיבנס וסמואל פולר. סרטי התעודה הנדירים שצילמו, הכוללים צבע ופסקול, מוצגים כעת בתערוכה במוזיאון השואה בפריז

אריאל שוייצר | פריז
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריאל שוייצר | פריז

יום הזיכרון לשואה ולגבורה

התערוכה "לצלם את המחנות: מהוליווד לנירנברג" בפריז נפתחת באופן מפתיע בסצינה מהקומדיה המוזיקלית "Swingtime", שביים ג'ורג' סטיבנס ב-1936 בכיכובם של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. מה שעלול היה להיתפש כפתיחה לא ראויה לתערוכה על מחנות הריכוז, מתברר מהר מאוד כבחירה מוצדקת וקוהרנטית. תשע שנים מאוחר יותר צילם אותו ג'ורג' סטיבנס, בשירות הצבא האמריקאי, את שחרור מחנה הריכוז דכאו שאליו הגיע למחרת השחרור, ב-30 באפריל 1945.

הבחירה בקומדיה המוזיקלית היא בעלת משמעות רחבה יותר: זאת אותה אמריקה האלגנטית, הזוהרת, של הוליווד, שגילתה צד אחר של פניה בשלחה את חייליה לשחרר את אירופה מידי גרמניה הנאצית. אותם צעירים שגדלו על המיתוס של הקולנוע האמריקאי וחלמו בהקיץ על כוכביו, הם אותם חיילים שבקיץ 1944 גילו אומץ וגבורה יוצאת דופן עם פלישת בנות הברית לחופי צרפת.

התערוכה במוזיאון השואה בפריז (Memorial de la Shoah), שאותה אצר ההיסטוריון של הקולנוע כריסטיאן דלאג', מוקדשת לפועלם של שלושה במאים הוליוודים ידועים: ג'ורג' סטיבנס, סמואל פולר וגו'ן פורד. התערוכה, שתינעל ב-31 באוגוסט, מתמקדת בסרטים שצולמו עם שחרור המחנות, בעיקר בדכאו ובפלקנאו (צ'כיה). את הסרטים מלווים מסמכי ארכיון רבים ועדויות כתובות על הנעשה במחנות. עדויות אלו הן פרי עטו של איוון מופאט, תסריטאי אנגלי שליווה את יחידת הצילום של סטיבנס לאורך כל המערכה באירופה (מרבית העדויות נמסרות באמצעות קריינות, באוזניות הממוקמות מול המסכים).

שחרור משוחזר

התערוכה מציגה סרטים שהוקרנו לעתים נדירות בצרפת, ביניהם סרטים שצילם סטיבנס בצבע במצלמת 16 מ"מ פרטית (המעומתים לעתים עם תצלומי ה-35 מ"מ של יחידתו). לראשונה מוצגים סרטי שחרור דכאו בסדר הכרונולוגי שבו צולמו. האופי הדידקטי הזה נושא חשיבות רבה שכן, כפי שמדגיש דלאג', קיים בלבול רב אשר לזהותם של סרטים רבים שצולמו במחנות הריכוז. סרטים שצולמו עם שחרור ברגן-בלזן הוצגו במשך שנים כסרטים מאושוויץ. ואילו סרטים אחרים, שאכן צולמו באושוויץ על ידי יחידה של הצבא האדום, היו למעשה שחזורים - שנעשו כמה ימים או שבועות לאחר שחרור המחנה. כזהו לדוגמה רגע השחרור, שבו נראים חיילי הצבא האדום כשהם פותחים את שער המחנה, או תצלומי האסירות בצריף הנשים, ששחוזרו בהשתתפות איכרות פולניות מכפרי הסביבה.

מתוך סרט של ג'ורג' סטיבנס

דווייט אייזנהאואר, מפקד כוחות בעלות הברית באירופה, שלא היה מרוצה מאיכות יומני הקולנוע שסיקרו את מלחמת העולם, דרש ב-1943 מג'ורג' סטיבנס להקים יחידת צילום מיוחדת כדי ללוות את התקדמות כוחות הברית. סטיבנס, שכבר צילם את המערכה בצפון אפריקה, גייס קבוצה של כ-45 אנשי קולנוע - במאים, צלמים, תסריטאים וטכנאי קול - שאתם תיעד את הפלישה לנורמנדי ואת שחרור פריז.

לקראת סיום המערכה הורה אייזנהאואר לסטיבנס להגיע לדכאו ולצלם את המראות, כעדות בלתי ניתנת לערעור לברבריות הנאצית. את ההלם שאחז באנשי היחידה עם כניסתם למחנה מתאר מופאט, בטקסט המביע השתאות לנוכח חיזיון המוות הנורא, שנהפך למראה יום-יומי בעיני האסירים: "התמונות מציגות את גופותיהם של אלה שמתו באותו הבוקר כשהן נערמות בפתח הצריפים, בשעה שאסירים אחרים, הנראים אדישים לחלוטין לנוכח מחזה המוות, יושבים כמה מטרים משם כדי לבשל את ארוחתם".

סטיבנס ויחידתו שהו במחנה כשבוע. הם צילמו את הגופות, את הניצולים העוברים חיטוי נגד טיפוס, את מעשי הלינץ' שנעשו בשומרים הגרמנים שלא הצליחו לברוח. סרטים אחרים מראים אסירים המלווים בחיילים אמריקאים כשהם סוקרים שורות של ניצולים, כדי לאתר שומרים גרמנים שהתחזו לאסירים פצועים בתקווה להימלט מנקמה וממשפט.

מרבית תצלומי המחנות המוכרים לנו הם אילמים. אחד הגילויים החשובים בתערוכה הם סרטים המלווים בפסקול, בעיקר ראיונות שערכו סטיבנס ואנשי יחידתו עם אסירים למחרת שחרורם כשהם עדיין לבושים במדי האסירים. כך למשל איש מחתרת צרפתי מתאר את המסע למחנה ברכבת אטומה שמחצית מ-1,000 נוסעיה מתו בגלל הצמא והמחנק. יהודי צרפתי, שהגיע למחנה כאסיר פוליטי, מספר שהיה חייב להסתיר את זהותו היהודית, אחרת היה מוצא מיד להורג. לתמונות ולעדויות המוצגות בתערוכה יש עוצמה רבה. בשביל רבים מהמבקרים בתערוכה לטרגדיה של המחנות יש בפעם הראשונה לא רק פנים, אלא גם קול, והחיבור בין התמונה לקול יוצר אפקט מציאות מזעזע בריאליזם ובישירות שבו.

קבורה ראויה

דרכו של סמואל פולר לצילום המחנות היתה שונה מזו של סטיבנס. פולר התגייס לצבא כלוחם בדיביזיה הראשונה של חיל הרגלים האמריקאי (The Big Red One), שעמה השתתתף במערכה בסיציליה ומאוחר יותר בפלישה לנורמנדי. במשך המלחמה שלחה לו אמו מצלמת 16 מ"מ שבה החל לצלם את חבריו ליחידה וכן מראות מכמה קרבות באירופה. באחד מהם צילם פולר את גסיסתו של חייל גרמני, סיגריה בפיו, בשעה שחיילים אמריקאים מנסים לסייע לו - סצינה ששוחזרה ב-1980 בסרטו העלילתי "The Big Red One".

מתוך התערוכה: דכאו, 1 במאי 1945

עם הגעתם למחנה פלקנאו, לנוכח המראות הקשים, דרש מפקד היחידה מפולר להנציח במצלמתו טקס שביקש לערוך במקום. החיילים האמריקאים הביאו למחנה את נכבדי העיירה השוכנת כמה מאות מטרים מפלקנאו, "שלא שמעו ולא ידעו דבר", ודרשו מהם להוציא גופות מקברי אחים, לנקותן, להלבישן ולהביאן לקבורה ראויה לשמה.

"המתח היה עצום, כאילו ישבנו על חבית של אבק שריפה", אומר פולר על רקע התמונות. "אם אחד מהם היה מעז למחות, היינו יורים בהם מיד.

מבלי שהייתי מודע לכך צילמתי בפלקנאו את סרטי הראשון". עם סיום המלחמה, בעת ההכנות למשפטי נירנברג, החליט רוברט ג'קסון, התובע הכללי של ארצות הברית, להשתמש בסרטים שצולמו במחנות כהוכחות לפשעי הנאצים. זו היתה למעשה הפעם הראשונה שסרטי קולנוע שימשו כעדות לפשעי מלחמה והוקרנו במשפט שבו נידונו פושעים נגד האנושות. על המלאכה הופקד הבמאי ג'ון פורד, שעמד בראש יחידת קולנוע אחרת של הצבא האמריקאי (The Field Photographic Branch) הכפופה לשירות החשאי. פורד ערך את החומרים שצולמו בעיקר על ידי יחידתו של ג'ורג' סטיבנס לסרט "מחנות הריכוז הגרמניים", שהוקרן בבית המשפט בנירנברג ב-29 בנובמבר 1945 מול עיניהם של ראשי המנהיגות הנאצית שחזו בו מספסל הנאשמים.

קיומו של הטוב

החלק האחרון של התערוכה מוקדש להשפעת גילוי מחנות הריכוז על דרכם העתידית של הבמאים בקולנוע האמריקאי. ב-1958 ביים סמואל פולר את הסרט "Verboten" (בגרמנית: אסור) שמתרחש בגרמניה עם סיום המלחמה. נער גרמני מתפתה להצטרף לשורותיה של מחתרת גרמנית, המבקשת להחיות את רוח הנאציזם ולפעול נגד כוחות בנות הברית השולטים במדינה. אחותו של הנער, המנסה להניאו ממעשיו, מביאה אותו לחזות במשפטי נירנברג. הנער צופה בחומרים שצילם סטיבנס במחנות הריכוז ומזדעזע מהאכזריות שנגלית לפניו.

עדות בלתי ניתנת לערעור לברבריות הנאצית (באדיבות: SPECOU©Margaret Herrick Library, Academy of Motion Pictures Arts and Sciences, Beverly Hills, California ; Library of Congress, Washington DC)

ב-1980 צילם פולר את הסרט "The Big Red One" המתאר את קורותיו בחיל רגלים במלחמת העולם השנייה. באופן אירוני, חלק ניכר מהסרט צולם בישראל: הפלישה לסיציליה צולמה בסביבות חיפה וסצינת מחנה הריכוז בירושלים, כשניצבים ישראלים מגלמים בו חיילים אמריקאים וגרמנים.

ג'ורג' סטיבנס הכריז כמה פעמים שניסיונו במחנות הריכוז היה תפנית בחייו. כ-14 שנה לאחר המלחמה ביים את אחד הסרטים הקרובים ביותר ללבו, "יומנה של אנה פרנק", שכישלונו בקופות איכזב אותו עמוקות. בזיכרונותיה מעידה השחקנית שלי וינטרס, שגילמה תפקיד משנה בסרט, על הרושם העצום שהותירו בה תצלומי המחנות (בצבע) שסטיבנס הקרין לפני השחקנים בזמן ההפקה.

מעבר לסרטים המתייחסים באופן ישיר לשואה, אין ספק שניסיונם האישי בצילום המחנות חילחל ליצירות רבות של אותם במאים כתת מודע שמכיר בעוצמתו של הרוע, אבל אולי גם כאמונה באפשרות קיומו של הטוב. כפי שניסח זאת ז'אן-לוק גודאר בסרטו "ההיסטוריות של הקולנוע": "ב-1940 וב-1941 מצלמת 35 מ"מ פשוטה וסרט שרוט עד מוות מצילים את כבודה של המציאות... ואם ג'ורג' סטיבנס לא היה מצלם את סרט ה-16 מ"מ הצבעוני הראשון באושוויץ וברווסנברוק, אושרה של אליזבט טיילור לעולם לא היה מוצא מקום תחת השמש" ("מקום תחת השמש" הוא סרטו העלילתי המפורסם ביותר של סטיבנס בכיכובה של טיילור. גודאר טעה אשר לזהות המחנה שבו צילם סטיבנס את סרטי הצבע: מדובר כמובן בדכאו).

ד"ר אריאל שוייצר הוא היסטוריון של הקולנוע, מבקר בכתב העת הצרפתי "מחברות הקולנוע"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ