אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זאב רווח, סמל ישראלי

הוא שחקן קולנוע ותיאטרון, במאי ומעבר לכל - הוא סמל. אבל מה בדיוק מסמל זאב רווח בתרבות הישראלית? עם עלייתו לאקרנים של "כבוד", סרט חדש בכיכובו, אורי קליין מנסה לפצח את דמותו של רווח, בשיחה הנעה באופן אסוציאטיבי מסיפורו האישי לסיפורה של המדינה

תגובות

כבוד היא מלה שעולה הרבה בשיחה עם זאב רווח, ולאו דווקא מכיוון ש"כבוד" הוא שמו של סרט חדש בכיכובו, שעלה אתמול לאקרנים בישראל. במשך שתי פגישותי עמו - בבית קפה ברמת גן, שבה הוא מתגורר זה שנים רבות, ובסינמטק תל אביב - אני מנסה לתהות על קנקנו כשחקן וכבמאי וגם על מהותו כסמל ישראלי.

בפגישתנו הראשונה ניגשים אלינו שני צעירים חביבים. האחד מהם פונה לרווח בכבוד רב, אומר לו שהוא גיבור ילדותו ומבקש להצטלם עמו. רווח נענה לבקשה בנועם אופייני, שם את זרועו סביב כתפיו של הצעיר ומציע שגם חברו יצטלם עמם. בתום הפגישה, כאשר אנחנו עומדים לצאת מבית הקפה, עוצרת את רווח אשה, מספרת לו על עלייתה מקזחסטאן ומפליגה בשבחי המדינה. רווח, בן 70, עומד ומקשיב בסבלנות לסיפור.

כמה ימים לאחר מכן אנחנו נפגשים ברחבת הסינמטק, שם פורקים ערימות של ספרים. כמה מהפועלים ניגשים לרווח בחיוך גדול על פניהם, כדי ללחוץ את ידו. הוא "זאביק" שלהם, כוכב וחבר, סמל למשהו שאני מנסה לפענח - כנראה של הגירה, קליטה, ישראליות, קונסנזוס חברתי, תרבותי ולאומי שמאגד את הסרטים שרווח הופיע בהם, אך גם נע מעבר להם.

השיחה עם רווח אסוציאטיבית. שואלים משהו, ולעתים קרובות התשובה גולשת למחוזות אחרים. זה לא מקל על מלאכת הראיון, אבל חושף את דרכי המחשבה של רווח. במשך השיחה הוא נזכר בהוריו וגולש מסיפורו הפרטי לאמירות על החברה.

זאב רווח ואורי קליין בסינמטק תל אביב. במבחן הכניסה שלו לבית צבי הכריז חיים גמזו: "זה צבר אמיתי!" רווח שתק

ב"כבוד", סרט פשע בבימויו של חיים בוזגלו, רווח מגלם את ליאון מרציאנו, ראשה של משפחת פשע שנאבקת במשפחת פשע יריבה, משפחת ברדוגו, שאת העומד בראשה מגלם עמוס לביא. רווח מספר שכאשר נתן לו בוזגלו את התסריט, קרא אותו במהירות (הוא קורא במהירות עצומה, זו יכולת שנותרה לו מלימודיו בישיבה) ומיד הסכים להופיע בסרט. בוזגלו שאל אותו למה ורווח השיב "כי אני מרוקאי, ואני מצטער שיש משפחות מרוקאיות כאלה". אבל הסרט, ממשיך רווח, רומז לסיבות שבעטיין משפחות מרוקאיות מסוימות בוחרות בדרך הפשע. "מה שיפה בדמות שאני מגלם", אומר רווח, "הוא שלמרות חשיבותו הוא הרבה פחות אלים מרוב הדמויות. הוא רוצה לשבור את מעגל האלימות שבו משפחתו מעורבת, והדרך היחידה לעשות זאת היא הקרבה. החיבור בין משפחתיות להקרבה הופך את הסרט לישראלי מאוד בעיני".

האם המשפחות האלה בוחרות בדרך הפשע בגלל מצוקה?

"לא מצוקה, אלא עלבון. לכן הסרט נקרא ‘כבוד'. במשפחה שלי לא היתה תחושה כזאת, אבל אני מבין אותה. אבא שלי היה מורה באליאנס במרוקו, עלינו לישראל כשהייתי בן שמונה. אבי ידע עברית מצוין, עוד במרוקו חיבר ספרים שעסקו בדקדוק העברי. בבית במרוקו הוא לא הרשה לנו לדבר ערבית - רק עברית וצרפתית, כך שידעתי את השפה כשהגענו לארץ. דיברתי עברית טוב יותר מכל צבר.

"אבי היה בארץ כמה פעמים לפני שעלינו; הוא היה מגיע ממארסיי עם תלמידים שלו שהתגייסו דרך ארגון בית"ר. אבל אבי היה פשרן. עובדה שקרא לי זאב נחום רווח; זאב על שם זאב ז'בוטינסקי ונחום על שם נחום סוקולוב, שני צדי המתרס לכאורה. מבחינה זאת ספגתי הרבה מאבי. אולי אפילו בתת-ההכרה. מבחינה פוליטית אני חרותניק, כי אני מחויב לשם שאבי נתן לי, שמו של ז'בוטינסקי, אבל היום זה כבר לא מה שהיה פעם. כשזה מגיע לבחירות יוצא לי לעתים קרובות לסטות משמי. אני מעריץ את לובה אליאב, הערצתי את יצחק בן אהרן. לפני שהלכתי לבית הספר, עבדתי בחלוקת לחם. אחרי בית הספר עבדתי במפעל שהיה ממלא מזרונים בבגדים גרוסים של אנשים שמתו.

"למרות הקשיים שעבר כאן, אבי נשאר כל חייו אופטימיסט ללא תקנה. היו לי הורים מדהימים. אמא שלי, שהקדישה את כל חייה לבעלה ולילדיה, הלכה ללמוד בגיל 70 סוציולוגיה באוניברסיטה העברית וקיבלה ציונים מדהימים. העלייה מצפון אפריקה באה מתוך אמונה דתית וציונית גדולה. הם הסתכלו על הנשיא ויצמן ועל בן גוריון כשליחי המשיח; הם התייחסו לעצמם כלדור האחרון לפני הגאולה".

אמרת שכיוונתם את הקומדיות המכונות "בורקס" לפריפריה. למה התכוונת?

"הרס אותי שהתיאטרון לא הגיע לפריפריה באותן שנים. זכיתי להערכה רבה מצד המבקרים כאשר הופעתי בתיאטרון, אבל רציתי להגיע לכל הארץ, לפריפריה שאני יותר קרוב אליה; אפשר להגיע לפריפריה עם גרסיה לורקה ופאניול, אבל ההצגות האלה לא הגיעו לשם. הפקנו את הסרטים האלה בעיקר בשביל הפריפריה וזה עורר אצלי שמחה גדולה, השמחה של המפגש עם העדה שלי".

איך הגבת להתקפות על הסרטים האלה? היו מבקרים שאמרו שהם הורסים את התרבות שמנסה להיווצר במקום הזה.

"זה שקר לומר שביקורות רעות אינן פוגעות, אבל תמיד היה לי התיאטרון. נהניתי מאוד לגלם את חכם חנוכה, למשל, ולהצחיק את החבר'ה. תמיד אהבתי להצחיק את החבר'ה. נהניתי מזה שצוות הצילום ויהודה ברקן מתגלגלים מצחוק, אבל תמיד ידעתי שהסרטים האלה שטותיים. כשאני ביימתי הסרטים שלי היו שונים מ'צ'ארלי וחצי' ו'סנוקר'".

במה?

"בסרט הראשון שביימתי, ‘רק היום', היו עדות, אבל הן לא היו העיקר, אלא אהבת האדם. הסרט התרחש בירושלים, חלק גדול ממנו התרחש בשוק מחנה יהודה. לא יכולנו לצלם בשוק עצמו ובמקום זאת צילמנו אצל הארמנים. הכרתי את השוק הזה מילדותי, הייתי הולך אליו עם אמי. היא הכירה כל מוכר והיתה אומרת שאת העגבניות נקנה מזה, את המלפפונים מזה וככה נחסוך קצת כסף. היא כל הזמן היתה עושה חשבונות. כולם נתנו לה כבוד כי ידעו מיהי ומי אבא שלי. רציתי שהסרט יהיה שיר הלל לתושבי השוק בירושלים".

זאב רווח (מימין) בסרט החדש "כבוד" (משמאל, אלברט אילוז). "החיבור בין משפחתיות להקרבה הופך את הסרט לישראלי מאוד בעיני" (תצלום: יוני המנחם)

איך התחלת לביים בעצם?

"קודם התחלתי לעבוד בעריכה. עבדתי עם אלן יעקובוביץ' ודב הניג (שניים מהעורכים הוותיקים של הקולנוע הישראלי, א"ק). אלה שני האנשים שהשפיעו עלי הכי הרבה. כשהתחלתי לביים רציתי להשתחרר מהתלות שלי בצלם, בתאורן, בעורך, ולכן הקדשתי שנה ללימוד המקצועות האלה. מכיוון שאני מצייר, ציירתי כל פריים של ‘רק היום' לפני שהתחלתי לביים. כך אני עושה עד היום. אני יודע בדיוק איך אני רוצה שהפריים ייראה ובאיזו עדשה לצלם אותו. רציתי לביים כי רציתי לספר את הסיפור שלי בדרכי. עם כל האהבה שלי לבועז דוידזון, למשל, תמיד ראיתי דברים קצת אחרת, בעיקר בכל הקשור להצגת היחסים בין הדמויות".

האם ראית דברים אחרת מכיוון שדוידזון ואחרים שהיו מעורבים בהפקת הקומדיות האלה אשכנזים ואתה מזרחי?

"לא", ממהר רווח להשיב, כפי שהוא ממהר להשיב בכל פעם ששאלה נוגעת בהיבט העדתי של הסרטים שבהם השתתף. "באתי מהתיאטרון, והתיאטרון אינו מאפשר לך לגלם דמות לפני שאתה חוקר אותה ולפני שאתה חוקר מה המחזאי רצה להגיד. למדתי בבית צבי והיו לי מורים נפלאים כגון דב בר מלכין, נועה אשכול וחיים גמזו - שכמה שהיה איש קשה, היה רך עם התלמידים. הגעתי לסרטים האלה עם רקע שונה לחלוטין משל בועז, למשל. כאשר כתבתי את התסריט ל'רק היום' החלטתי שאני רוצה לספר את הסרט בדרכי, בעזרת כישורי".

אילו סרטים אהבת לראות בצעירותך?

"הלכתי המון לקולנוע בירושלים. אהבתי בעיקר סרטים איטלקיים וצרפתיים. הקולנוע האמריקאי משך אותי הרבה פחות. אהבתי את הסרטים של ויטוריו דה סיקה, את הקומדיות האיטלקיות בנוסח ‘אנו הגנבים' עם ויטוריו גסמן, אלברטו סורדי ונינו מנפרדי. ‘ז'רבז' של רנה קלמאן השפיע עלי במיוחד. שיחקה בו מריה של, שחקנית גדולה".

הופעת בהרבה סרטים וביימת הרבה סרטים, אבל נדמה שהאהבה הגדולה שלך היא לתיאטרון.

"הקולנוע יכול לעשות דברים נפלאים, אבל הוא לעולם לא יגיע לעוצמה של שחקן שעומד על במה, פנס מאיר אותו והוא אומר טקסט. אני אוהב את העשייה בסרטים, את היכולת לספר סיפור בתמונות".

כאשר מתבוננים ברשימת הסרטים שביימת ניכר בהם רצון ליצור סרטים רציניים יותר, שנוגעים ישירות במציאות הישראלית, כמו "שרגא קטן", "בובה" או "המובטל בטיטו".

"רק כשהתאפשר לי, כי כסף היה תמיד גורם מרכזי בקריירה שלי".

רווח בהצגה "סאלח שבתי", 1988. תיקון לסרט של קישון (תצלום: יוכי לנג)

אני מנסה לברר אם רווח מתייחס לסרטים האלה כאישיים יותר מאחרים שביים, כגון "הגונב מגנב פטור", "טעות במספר", "לא לעלות יותר", "ספר נשים" או "תלווה לי את אשתך". כל מה שרווח אומר בתשובה הוא שמבין כל סרטיו, "בובה", שהתבסס על מחזה מאת הלל מיטלפונקט (כמו "שרגא קטן" לפניו), הוא הסרט המועדף עליו. כאשר אני שואל אותו אם בסרטים האלה חתר למידה מסוימת של ריאליזם שלא היה בסרטיו האחרים, הוא רק אומר שכל שחקן שמסתובב בארץ עם הצגותיו יודע בדיוק מה קורה בארץ. כאשר אני שואל את רווח על מהות סרטיו, הוא מעדיף לדבר על האופן שבו עשה אותם. יש במאים כאלה, ולא הצלחתי לגלות אם אצל רווח זה נובע מהעדפה או מחוסר רצון להיכנס לעומק לסוגיות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות שסרטיו מעלים ומייצגים.

לידתו מחדש של סאלח שבתי

כאשר אני מנסה להבין מרווח כיצד הוא מסביר את עמידותן של הקומדיות שבהן הופיע, את מעמדן הפולחני בתרבות הישראלית - לא מתפתח בינינו ויכוח; אבל לכל תשובה שרווח מעניק לשאלה הזאת, אני מגיב: חייב להיות משהו מעבר לזה, משהו שנוגע במרכז עצבים בתרבות הישראלית, משהו שמעיד על המתח התרבותי שעדיין קיים כאן. אבל ל"מעבר" הזה איננו מגיעים.

לדעתו של רווח, עמידותן של הקומדיות האלה נובעת מכך שהציג לציבור הישראלי מציאות שהכיר, וכך תושבי שכונות ברחבי הארץ היו יכולים להתחבר אליהן. "הם עמידים כי הם פשוטים ומצחיקים", אומר רווח. "תפקידי כשחקן - בתיאטרון, בקולנוע, בדרמה או בקומדיה - הוא לשרת את הקהל ואני משתמש במלה ‘לשרת' בכוונה. אם לא הייתי עושה את ‘צ'ארלי וחצי' ו'סנוקר', הקהל לא היה בא לראות אותי ב'שרגא קטן' ו'בובה'. אם לא הייתי מופיע בסרטים האלה, הקהל לא היה בא לראות אותי בתיאטרון. בגלל הסרטים האלה התחילו להגיע לתיאטרון גם אנשים אחרים".

מקולנוע אנחנו עוברים לתיאטרון ולעובדה שדמותו של סאלח שבתי מזוהה היום עם שני שחקנים: חיים טופול האשכנזי שגילם אותו ב-1964 בסרטו של אפרים קישון; וזאב רווח המזרחי, שגילם אותו במחזמר שעלה לראשונה בהבימה ב-1988.

"כשקישון הביא לי את הטקסט של המחזמר", מספר רווח, "הוא הביא לי בעצם את הטקסט של הסרט. אמרתי לו, מה שאתה מתאר כאן לא נכון. לא נכון שכשהגענו לארץ ישר התחלנו להתלונן. סיפרתי לו על אבא שלי, על תחושת הגאולה שליוותה את ההגעה שלנו לישראל. ואז בא חיים חפר, שכתב את מלות השירים של המחזמר, שמע את הסיפורים שלי וכתב את השיר ‘אלוהים כמה אני שמח, בא הזמן הגיע הגואל', ופתאום ‘סאלח שבתי' נעשה משהו אחר לגמרי. כי קישון לא ידע את זה, קישון לא ידע מה הרגשנו כשהגענו לישראל.

"אתה יכול לראות את הסרט ואת ההצגה כשני קטבים מוחלטים: טופול היה צבר ואשכנזי ואני לא; וקישון היה אאוטסיידר כל חייו ואני לא. חוץ מזה, קישון היה אתאיסט; לא היתה לו אמונה כשעשה את הסרט ולכן לא היה יכול לתאר את העולים כפי שהיו באמת. הוא לא הבין את האנשים שבאו לארץ אחרי שכל חייהם אמרו שלוש פעמים ביום ‘לשנה הבאה בירושלים'.

"אני מתייחס להצגה כתיקון לסרט של קישון. מובן שנעשו טעויות רבות בקליטת המזרחים. הטעות העיקרית היתה שהתייחסו אליהם בלי כבוד, אבל האופן שבו קישון הציג זאת בסרט, וצעק מיד ‘גזענות!', לא היה נכון. כשהופעתי ב'סאלח שבתי' הרגשתי שאני סוגר בהרבה סליחה הרבה מהעוולות שעשו לנו. קישון השתנה מאוד בזכות העבודה על המחזמר, אולי הוא שומע אותנו, לך תדע".

המתח שבכל זאת מאפיין את זהותו של רווח בא לביטוי בסיפור קצר שהוא מספר, סיפור שמציק לו עד היום. אחרי הקטע שהציג כמבחן כניסה לבית צבי, קם חיים גמזו מצוות הבוחנים ואמר: "זה צבר אמיתי!" רווח שתק. הוא עצר את עצמו מלומר לגמזו שהוא ההיפך מצבר אמיתי. הוא לא נולד בארץ וגר בשכונת מוסררה בירושלים. "לא אמרתי כלום, כי פחדתי", אומר רווח. "עד היום מרגיז אותי שפחדתי לומר לו שאני לא צבר, כי לא ידעתי איך יגיב. זה נכון שכשהגעתי לארץ רציתי יותר מכל להיות צבר, אבל תמיד הייתי גאה בתרבות שלי, והבלטתי אותה בכל פעם שריאיינו אותי מאז שהתחלתי לשחק.

רווח עם גאולה נוני ב"צ'ארלי וחצי"

"אחרי שאמי נפטרה, ביימתי סרט על יהדות מרוקו. זה היה סרט דתי, מסורתי, שעסק בכל הרבנים הגדולים שהיו גם מנהיגי העדה. לא רק שלא הרווחתי מהסרט הזה - הפסדתי בגללו, אבל העשייה שלו הביאה לי רווחה גדולה בתקופה שהתאבלתי על אמי. אבי כתב לתלמידים שלו מחזות על נושאים תנ"כיים ואמי שיחקה בהם. הוא היה כל כך מוכשר, אבל כל חייו היה עסוק בבעיות פרנסה. הוא לא ראה אותי באף תפקיד, לא בתיאטרון ולא בקולנוע, עד שדוד לוי, שהיה תלמיד שלו, עבד עלי ולקח אותו לראות אותי ב'סאלח שבתי'. זו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותי משחק".

למה אביך מעולם לא בא לראות אותך בהצגה או בסרט?

"כי הייתי אחת האכזבות הגדולות שלו. הוא רצה שאמשיך בדרכו, שאמשיך ברבנות, שאהיה רב ומורה. ציער אותו שפיתיתי את עצמי להיות שחקן. אני מצטער שפגעתי באבא שלי אבל לא מצטער על שום דבר אחר, כי שירתתי את עמי בדרכי".

כאשר אני שואל את רווח כיצד הגיב אביו לאחר שצפה בו משחק לראשונה, רווח מספר שאביו לא אמר דבר על איכויותיו כשחקן, אלא דיבר אך ורק על הדמות שגילם. מצא חן בעיניו שסאלח אינו מתלונן. "אמרתי לו שלמדתי את זה ממנו, מההתנהלות שלו במעברה. מצא חן בעיניו שהצגתי את הדמות ככה", מספר רווח. "אבל בעניין של הכבוד, אמר לי אבי, נעשו שגיאות. בגלל התגובה הזאת הסכמתי להופיע בסרט של בוזגלו. זה חלק מסיפור עליית המזרחים שעדיין לא עסקתי בו, וגם מכיוון שהסרט הוא אמירה של איש מצפון אפריקה".

• "חסמב"ה ונערי ההפקר", בימוי יואל זילברג, 1971. 39 שנים לפני "כבוד" כבר גילם זאב רווח את ראשה של משפחת פשע, שבמקרה הזה היתה מורכבת מחבורת ילדים שבאו משכונת מצוקה. שמו אלימלך זורקין. רווח עיצב את הדמות כספק מאיימת, ספק גרוטסקית ואפילו מעוררת אהדה, מהסוג שגרם לצעירים באולם לצעוק "מאחוריך!" כשזורקין נקלע לסכנה.

• "צ'ארלי וחצי", בימוי בועז דוידזון, 1974. זה הסרט שבנה את דמותו של רווח כגיבור קומי עממי ישראלי. כששון המהודר, שיש לו מכונית מרשימה ושומר ראש צמוד - אך, אבוי, אשתו אינה מצליחה להיכנס להריון - בולע רווח כמויות עצומות של מזון, מה שמאפשר לו לעוות את פניו לכל הכיוונים האפשריים.

• "חגיגה בסנוקר", בימוי בועז דוידזון, 1975. בסרט הזה יצר רווח את דמותו הקומית הידועה ביותר: חכם חנוכה. יהודה ברקן מגלם כאן תאומים שונים באופיים אך כה דומים בחזותם, שחנוכה אומר לאחד מהם: "אתה דומה לאח שלך כמו שני עלים של נענע".

• "רק היום", בימוי זאב רווח, 1976. הסרט הראשון שרווח ביים ומככב בו. הוא מגלם את ששון, בעל באסטה בשוק מחנה יהודה בירושלים, שמתאהב בסטודנטית שמנהלת רומן עם אשכנזי מרחביה ואינו יודע שהיא בכלל בתו של בעל באסטה אחרת בשוק, כלומר שייכת לעולמו שלו.

• "שרגא קטן", בימוי זאב רווח, 1978. ניסיונו הראשון של רווח לחרוג ממסגרת הקומדיה המכונה "בורקס". בסרט, שמתבסס על מחזה מאת הלל מיטלפונקט, הוא מגלם באיפוק רב מבעבר אחד מצוות אנשי מילואים ברמת הגולן, שתופס אחריות על נערה בת 17 מקרית שמונה, ששכבה בלילה חורפי אחד עם כל אנשי המילואים, נכנסה להריון ואינה יודעת ממי.

• "אדון ליאון", בימוי זאב רווח, 1982. קומדיית טעויות שבה זאב רווח מגלם את ליאון מויאל, אב משפחה ממוצא מרוקאי, שמרן ושתלטן.

• "בובה", בימוי זאב רווח, 1987. הסרט המועדף על רווח, גם הוא מבוסס על מחזה של מיטלפונקט. בהופעתו הקולנועית המאופקת ביותר - עד לסרטיו האחרונים - רווח מגלם גיבור מלחמת יום הכיפורים, מוכה הלם קרב, שנטש את משפחתו כדי לנהל מזנון דרכים מבודד במדבר.

• "המובטל בטיטו", בימוי זאב רווח, 1987. קומדית טעויות על מצוקה מעמדית וכלכלית, שמבוססת על מחזה מאת טומי לפיד.

• "טיפת מזל", בימוי זאב רווח, 1992. מסחטת דמעות - ולהיט גדול - שבה רווח מגלם זמר מצליח, שהיגר ממרוקו לישראל ונהפך לאלכוהוליסט ועיוור. למזלו, לבתו (זהבה בן) יש קול נפלא, וחברו העשיר, שהיגר ממרוקו לפאריס, מממן לו ניתוח להשבת מאור עיניו.

• "פעמיים בוסקילה", בימוי זאב רווח, 1998. ניסיונו האחרון לפי שעה של רווח לביים קומדיה עממית שבה הוא מגלם תפקיד כפול של שרברב. הסרט מצליח להעליב את כל מי שרק אפשר: גברים, נשים, שרברבים, מעצבי אופנה, סטרייטים, הומואים, אשכנזים ומזרחים.

• "בית"ר פרובנס", בימוי אורי ענבר, 2002. הפעם הראשונה - ואחת היחידות - שרווח עבד עם במאי ששייך לדור הבמאים שאחריו. בסרט, שהופעתו בו זיכתה את רווח בפרס אופיר, הוא מגלם את שבתאי קאסודס, שחייו מוקדשים לניהול קבוצת הכדורגל של עיירה דרומית פיקטיבית.

*#