אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שפי ישי: מלנכוליה סוערת וכבושה

שפי ישי הוציא את אחד האלבומים הישראליים הנפלאים של התקופה האחרונה

תגובות

שישה לחנים לשירים של נתן זך יש באלבום החדש של שפי ישי, ורובם יפים מאוד. וגם שני קטעים אינסטרומנטליים יש באלבום, ואף הם נהדרים. אבל מצמרר מכולם - והמלה המפוצצת הזאת לא נאמרת סתם - הוא שיר ששפי ישי כתב את מלותיו. קוראים לו "אבירים". המדבר הוא גבר, אביר אמיתי או מדומה, שמקדיש את חייו למען האשה שהוא אוהב. "אוהב" במשמעות הימי-ביניימית, העזה-עד-מוות, של המלה.

"מבוא השמש ועד חשיכה / נשבעתי אני אעשה במלאכה / הפטיש בידי יכה עד זוב דם / ואבנה לך ארמון בחולות של הים". כך הוא מבטיח לה, והלב מתקומם מעט לנוכח ההתמסרות הטוטאלית והמייסרת. והלב מתקומם עוד יותר כשישי ממשיך, בקולו החודר והזחלני: "אשמור בגופי על כבודך יקירה / וציד אביא למלא הקדירה / ילד אביא לך, אביר אמיתי / שיגן על אמו אחרי יום מותי".

ושוב: "ילד אביא לך, אביר אמיתי, שיגן על אמו אחרי יום מותי". אילו שורות נוראות. ונפלאות. זאת לא הקרבה ממושכת ומייסרת שבסופה ייקטפו פירות כלשהם, זאת הקרבה ממושכת ומייסרת שבסופה מחכה רק המוות. ומחכה גם ילד, שאף הוא יקריב את חייו למען אשה, לא לפני שיביא לה ילד, שאף הוא יקריב את חייו... איזה עולם אפל ואכזרי מצייר ישי, וכמה עמוק הוא מאייר אותו מבחינה מוסיקלית, עם לחן מדוד ומאופק, שכולו השלמה שקטה עם הזוועה.

ואולי זה לא בדיוק איפוק, אלא מעין יגון מרוסן, מלנכוליה סוערת וכבושה, שנכחו בצורה מדממת בלחנים של ישי לשירים של יונה וולך ונתן יונתן מתוך אלבומו הקודם, "אהבה ושנאה". המלנכוליה הכבושה והיגון המרוסן נוכחים בצורה מדממת יחסית גם בשירים שישי כתב בעצמו לאלבום החדש (השיר "פרפר הקטיפה" נפתח במשפט "את תחלצי מגפיים שחורים שרמסו כה רבים לפני", משפט שנמסר בשירת דיבור אטית עד מוות, אך בנימה אירונית לא מוסתרת). והם מופיעים בצורה יותר מעודנת, אך לא פחות נוכחת, בשיריו המולחנים של נתן זך, שמחזיקים יותר ממחצית האלבום החדש.

במלים אחרות, "גבר לא ידבר על כך" הוא לא אלבום ספונג'ה מוצלח במיוחד, אבל מכל בחינה אחרת זה אחד האלבומים הישראליים הנפלאים של התקופה האחרונה. מפתה לומר שהיה שווה להמתין בשבילו 18 שנה (זה הזמן שחלף מאז "אהבה ושנאה"; מדוע היוצרים הכי מוכשרים לוקחים את ההפסקות הכי ארוכות?), אבל ישי עלול לקחת ברצינות את האמירה הזאת ולהתמהמה עוד נצח עם האלבום הבא שלו, ואת זה אנחנו לא רוצים.

העובדה שהמלנכוליה הפעם קצת פחות מדממת, קצת יותר מאווררת, מורגשת בשני הלחנים הראשונים, שמתנהלים להם בקצביות מפתיעה. אחר כך הדברים נעשים יותר כבדים ומונוטוניים, אבל יש מונוטוניות טובה ויש מונוטוניות רעה, וישי הוא דוגמה נדירה לסוג הראשון. המשפט הבא נכתב אחרי התלבטות ארוכה: לפעמים זה מזכיר את ליאונרד כהן. מה הבעיה עם השוואות מהסוג הזה? שהן תמיד עושות עוול, בעיקר ליוצר כל כך מגובש כמו ישי. אז מדוע להשוות בכל זאת? שתי סיבות: 1. בשיר "כאב השמחה" יש קטע כל כך ליאונרד-כהני, שאי אפשר להימנע מלציין את הדמיון. 2. אם ההשוואה הזאת תגרום ולו למעטים מ-50 אלף מתרגשי האיצטדיון להקשיב לאלבום של ישי, התועלת שלה תהיה גדולה מהנזק.

"כאב השמחה" הוא השיר השישי באלבום, ובשלב הזה המונוטוניות מאיימת לגלוש לצד הרע. נראה שישי הבין את העניין ולכן שיבץ אחרי השיר הזה קטע אינסטרומנטלי מצוין, "רקיע הזהב", שלוקח את האלבום למקום שונה לגמרי, בלקני אך מהורהר, כשהוא רכוב על גבי תלכיד נהדר של טובה (טובה!), צ'לו, חצוצרה ואקורדיאון. אחר כך יש קטע שבו זך קורא את השיר "הבטחות" על מצע קלאסי של פסנתר וויולה, וכשהשיקלום (ספק שירה, ספק דקלום) של ישי חוזר בשיר "הציפור", זאת שוב מונוטוניות מהסוג המצוין. לקינוח יש עוד קטע אינסטרומנטלי מעולה מבוסס חליל, שנשמע כמו הקטע הכי טוב ששם טוב לוי לא כתב, וזהו. 35 דקות בסך הכל, בלי שנייה אחת מיותרת. אל תהססו.

שפי ישי-"גבר לא ידבר על כך". הוצאה עצמית

*#