אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלבום החדש של חוה אלברשטיין מצליח לשמר את הרעננות היצירתית

"ברוך הבא", שהוציאה חוה אלברשטיין אחרי 45 שנות קריירה מפוארת, הוא אלבום מעולה, דוקר ועוקץ, וגם מפגין רוך וחמלה, עצב ושמחה

תגובות

באחד השירים היותר נינוחים באלבומה החדש - והמעולה - חוה אלברשטיין מדמיינת את עצמה תופסת שלווה על גדות הזמן הזורם. קצת כמו אוטיס רדינג ב"(Sittin' On) The dock of the bay", רק עם גרוב יותר אשכנזי. סירות חולפות על פניה ונוסעיהן מזמינים אותה להצטרף למסע שלהם, אבל היא מנפנפת בחזרה: "זה בסדר, תמשיכו, תודה". שיירת נמלים מתפתלת לצדה והיא מברכת אותן: "נמלים יקרות שלי, דרך צלחה / הזמן קצר, המלאכה מרובה / אתן חייבות, אני כבר לא מוכרחה".

היא באמת כבר לא מוכרחה. אחרי 45 שנות קריירה מפוארת, אלברשטיין הרוויחה את הזכות לנוח, לתפוס שלווה על גדות הזמן, להביט בזמרות צעירות ממנה יוצאות למסע שלהן ולהתבשם מההשפעה הרבה שהיתה לה על דרכן (וראו את ערב המחווה הנהדר שנערך לכבודה בפסטיבל תל אביב האחרון למוסיקה). אבל כמו שבערב הזה אלברשטיין לא התאפקה, עודדה את הזמרות הצעירות מהיציע והצטרפה אליהן בסיום המופע, גם ביתר הזמן היא לא ממש אות ומופת למנוחה.

למעשה, בגיל 62 היא אחד היוצרים הכי פעילים במוסיקה הישראלית. "ברוך הבא", שיוצא כעת, הוא האלבום השישי שלה בחמש השנים האחרונות, שבהן היא גם חרשה את הארץ בהופעות. זמרים אחרים בקליבר שלה מוציאים בפרק הזמן הזה אלבום אחד במקרה הטוב, ואין בו מחצית מהיופי, התבונה ורוחב המבט שיש ב"ברוך הבא".

מה מניע את אלברשטיין? כיצד היא מצליחה לשמר את הרעננות היצירתית שלה? נדמה שמלת המפתח בהקשר הזה היא "התרסה". אלברשטיין היא אמנית שחושבת באופן ביקורתי ואומרת את מה שהיא חושבת. הדוגמאות האחרונות לקוחות מהראיונות העיתונאיים אתה, שבהם התבטאה בחריפות נגד תופעת "כוכב נולד" ונגד המוסיקה המזרחית. אבל בשעה שההתבטאויות האלה יצרו רעש תקשורתי, ההתרסה האמיתית, המעניינת והחשובה של אלברשטיין מצויה בתוך השירים שלה. צריך רק להטות אוזן, והיא שם, בכל מקום כמעט, מכוונת לכל מיני מטרות: המאזין, העולם, אלברשטיין עצמה.

כבר בשורה שפותחת את השיר הראשון באלבום החדש יש התרסה קטנה. "יש דברים רבים בחלד / שהזמן מיטיב עמם", שרה אלברשטיין. מישהו צריך מילון? אני הייתי צריך, מודה באשמה ("חלד, ז'. 1. ארץ, אדמה; 2. בהשאלה: חייו של אדם על פני האדמה"). אלברשטיין לא היתה חייבת להשתמש במלה הגבוהה הזאת. בשביל אנשים שלא קראו את "הטור השביעי" בזמן אמת, זאת כמעט שפה זרה. אבל זה כל היופי. אלברשטיין אומרת דבר מה בלי לצעוק אותו, רק באמצעות הלשון. אני דינוזאורית, היא אומרת, אבל כדאי לכם לראות כמה יפה ועשיר העולם שממנו הגחתי, שהוא בעצם גם העולם שלכם.

התרסה נוספת, נגד הסדר ה"נכון" והבורגני של הדברים, נשמעת בשיר השלישי, "שומעת הכל". הגיבורה היא אשה שכולם מזהירים אותה שהיא עומדת לקבור את עצמה "עם אדם מבוגר ואולי לא ישר". והיא "שומעת הכל אבל לא מקשיבה / רואה אבל לא מתבוננת / יודעת שיש סכנות בסביבה / יודעת ולא מתכוננת".

כעבור כמה שירים, ב"תביעות קטנות", הבורגנית היא דווקא אלברשטיין. מה היא רוצה? "שהמזגן יקרר / והדוד יחמם / שהשואב ישאב / והביטוח ישלם... ודי עם התירוץ שיש דברים יותר קשים / יש מחלות ומלחמות ותאונות ויאושים". אולי זאת התרסה נגד מי שדורש ממנה להיות יותר מעורבת פוליטית מכפי שהיא רוצה, ואולי זאת גם התרסה נגד עצמה.

שלא יתקבל הרושם ש"ברוך הבא" הוא אלבום שרק דוקר ועוקץ. רחוק מזה. יש בו רוך וחמלה ועצב ושמחה. אלברשטיין חשה אי-נחת בסיסית ובריאה ביחס לעולם, אבל ההתרסה היא רק גוון אחד, חשוב ככל שיהיה, בהשקפת העולם שלה. יש משהו אגוצנטרי בהתרסה. האדם המתריס מייחס חשיבות מוגזמת לעצמו. ואילו ב"ברוך הבא" אלברשטיין מדגישה מאוד את מקומו של האדם בתוך העולם. בכמה שירים, שלה ושל אחרים (שלמה טנאי, אריאל הורביץ, שאנן סטריט), האדם הוא שחקן בעל השפעה מועטה בתוך התיאטרון העצום של הטבע, של דרכו של העולם. זאת הסיבה שיש באלבום הזה פחות "אני" מאשר באלבומים ישראליים של הזמן הנוכחי. נקודת המבט של אלברשטיין יותר רחבה, כללית, הומניסטית.

אנשים שאוהבים את אלברשטיין אבל חושבים שהיא מלחינה בינונית (שהם בדרך כלל אלה שמתאכזבים מכך שהיא שרה פחות מדי נכסי צאן ברזל ופרחי לילך בהופעות שלה), יופתעו לטובה משירי האלבום החדש, בהנחה שיאזינו להם בלי דעות קדומות. בלחנים של אלברשטיין אין את הינף המכחול המלודי הרחב שיש בשיריה הגדולים כמבצעת. כמלחינה היא מושפעת מאוד משירי עם, שהם בדרך כלל פשוטים ומצומצמים. הפעם, בעזרת הצוות הקבוע שלה (עובד אפרת, ערן וייץ, אבי אגבבה ועדי רנרט), היא הצליחה למצוא (לפחות בחלק ניכר מהשירים) את שביל הזהב שבין צמצום לבין הבעה עשירה, ובין היסמכות על העבר לבין צליל רלוונטי להווה. שום דבר חדשני או פורץ דרך, אבל זאת לא האחריות של אלברשטיין.

עטיפת האלבום

יש כמה רגעים באלבום שבהם הד-נ-א הדומיננטי של שירי העם, בתוספת הגשה תיאטרלית "בטעם של פעם" מצדה של אלברשטיין, הופכים את העסק לקצת מיושן בשביל אוזניים צעירות. אבל הם חולפים מהר. זה קורה למשל בפתיחה, אחרי השיר הראשון הנהדר שהלחין יוסי חורי מ"הפרברים". אבל הריח הקל של הנפטלין מתפזר כבר בשיר הרביעי, "החזאי", שדוהר על נגינת גיטרה סוחפת ועל לחן מורכב ויפה, ומאותו רגע ועד סיום השיר התשיעי האלבום עובר משיר מצוין אחד לאחר.

אחר כך יש ירידת מתח נוספת של שלושה שירים, ובשיר ה-13, "תביעות קטנות", האלבום מרים שוב את ראשו, קופץ לשתי דקות מקסימות לאפריקה (השיר "קו פרשת המים") ומגיע לשיא אחרון בשירים ה-15 וה-16. "הערב יורד שוקט ומבטיח", שרה אלברשטיין את מלותיו של שאנן סטריט, "הערב רועד, צונן הוא ונפלא", וכשהיא מגיעה לשורה "ובהתמדתו יש משהו מרגיע, בחוקיות הזאת סיפוק והקלה", המנגינה מנמיכה ומגביהה מיד בצורה שמזכירה את הזמר העברי בשיאו, כלומר בשירתה של אלברשטיין הצעירה. זה גשר מרהיב ביופיו בין מי שהיא היתה פעם לבין מי שהיא עכשיו, וזה סיום נהדר לאלבום מעולה. "יש דברים רבים בחלד / שהזמן מיטיב אתם / ואני רק מייחלת / להיות ביניהם, להיות כמותם". על פי האלבום הזה, אלברשטיין יכולה להיות שקטה. רק תזכירו לי מה זה בדיוק חלד.

חוה אלברשטיין - "ברוך הבא". אן-אם-סי

כתבות שאולי פספסתם

*#