אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוף בן מראיין את אביו אריה סיון לרגל זכייתו בפרס ישראל לשירה

כששאלו אותי מה אביך עושה, השבתי מורה לספרות. רק כעבור הרבה שנים, התרגלתי לומר שאבא שלי משורר

תגובות

מילדותי ידעתי שאבא שלי משורר. ראיתי מקרוב את הסביבה שבה יצר: את חדרון העבודה בביתנו הישן, עם מכונת הכתיבה וערימות הדפים המודפסים. את השם הספרותי "אריה סיון", בזמן שאנו נקראנו בשם אבותינו, בומשטיין. את חבילת ספרי השירה שיצאו בהוצאה פרטית וטרם נמכרו. את הציפייה המתוחה לביקורות בעיתוני שישי. את אירועי ההקראה ואת המפגשים המזדמנים עם חבריו של אבא מעולם הספרות.

היום אני יודע שהשירה מילאה מקום מרכזי בחיי אבי, אבל בעינינו, בני ביתו, היא נראתה כעיסוק צדדי. כתחביב. התגאינו בספריו, בשירים שהופיעו בעיתון, בביקורות הטובות ובפרסים שקיבל, וכאבנו אתו את אכזבותיו. אבל איש מאתנו לא קרא שירה להנאתו. כאן היה המחסום. כששאלו אותי מה אביך עושה, השבתי "מורה לספרות בתיכון". רק כעבור הרבה שנים, ועוד הרבה ספרים מאת אריה סיון על המדף, התרגלתי לומר שאבא שלי משורר.

באתי לראיין את אבא לרגל זכייתו בפרס ישראל לשירה עברית, שיוענק לו ביום העצמאות. מה משמעות הפרס בשבילך, שאלתי אותו. "ההכרה בקיומי כמשורר", הוא השיב בפשטות. שאלת ההכרה, או חוסר ההכרה, חזרה תמיד בביקורות על יצירתו ובראיונות שנתן לאורך השנים. הכותבים תמיד העירו על הפער שבין האיכות המופלאה של שיריו, לפרסום המועט שלהם ושל יוצרם. "משורר של משוררים", הם כינו אותו.

מנין באה תחושת חוסר ההכרה?

"לפי תשומת הלב שאני מקבל מגורמי שירה, מהאינטליגנציה הישראלית, שמי פחות ידוע משמות כמו זך, עמיחי, רביקוביץ' ואבידן. אני חלש מאוד ביחסי ציבור, אין לי נטייה לזה. הם עושים את זה הרבה יותר טוב".

והפרס ישנה את זה?

"לא חושב".

מי הקורא שלך? למי אתה מכוון כשאתה כותב?

"למי ששירי מזדמנים לו. אני כותב מתוך לחץ פנימי לכתוב משהו, ולא חושב למי זה יגיע ואת מי זה ירצה ובעיני מי ימצא חן. כתיבה היא אקט פנימי של הכותב".

אז מה אכפת לך, בעצם, אם קוראים ומלמדים את שיריך?

"מי אמר שזה כל כך אכפת לי, אי ההכרה? אילו זה היה כל כך אכפת לי, הייתי עושה יותר ביחסי ציבור. הכתיבה עצמה היא הדבר שמספק אותי".

ביי למוזה

את חוויית הכתיבה אי אפשר לתאר במונחים פיסיים או פסיכולוגיים, אומר אבי. "היוונים קראו לזה ביקור המוזה. זה רגע שיכול להיות תוצאה של מגע עם נוף, או אירוע שחוויתי, וזה מתגלגל איכשהו לשורות שיוצאות ממך. כתיבה חצי אוטומטית, או רבע אוטומטית. ברגע הכתיבה אתה מנותק מהמציאות שבה אתה חי".

לעיתונאי כמוני, שרגיל לכתוב לדד-ליין לפי מספר מלים, הרעיון של כתיבה ספונטנית, מתוך דחף פנימי, נראה משונה. זה כנראה ההבדל בין שני עולמות הכתיבה, התעשייתית והיצירתית. "לפעמים המוזה באה לבקר כשהייתי נוסע לעבודה בבית הספר", הוא מספר, "מכיוון שלא רציתי לאחר, אמרתי ביי למוזה והמשכתי לעבודתי. לרוב שכחתי את זה, וגם כשהייתי נזכר, זה לא היה אותו הדבר".

מי הקורא הראשון שלך?

"אני. אחרי שאני כותב, אני שם את השיר בצד, ואחרי כמה זמן מגלה אותו ואז מחליט. אם לא שווה כלום, אני זורק. אם משובח כמו שנולד, אני מצרף אותו לשיריי, ולפעמים עושה תיקונים".

מה עושה שיר לשיר טוב?

"לשיר טוב יש כמה ממדים. אתה, הקורא, מוצא בו שכבה ראשונה, שנייה, שלישית. לא בטוח שהמשורר התכוון לזה. זו העבודה של הקורא, אם הוא נפתח לשיר. אומרים שרק 10% מהאנשים פתוחים לשירה".

אתה בוודאי ביניהם.

"שירים יכולים לעשות לי דברים מופלאים. לטלטל אותי, לענג אותי, אם הם טובים לי. כשהתחלתי לקרוא שירה, אלתרמן הילך עלי קסם. אחרי שלימדתי כמה שנים את ביאליק, למדתי לאהוב אותו. משוררים אנגלו-סקסיים, שהיו אנטי-תזה לאלתרמן ולאסכולה הרוסית, למשל סטיבן ספנדר, ת"ס אליוט או אודן".

וכמורה לספרות, את מי הכי אהבת ללמד?

"את ביאליק, למרבה הפלא. את עמיחי, את זך, ומאוד את דליה רביקוביץ'".

ההיכרות האישית עם המשוררים שינתה משהו בלימוד שיריהם?

"לא. השיר הוא שיר, ברייה בפני עצמה".

תרבות חדשה

בקריאת שיריו של אבי, קל לי לזהות את מקורות ההשראה, מהסיפורים ששמעתי בבית, מאירועים שנכחתי בהם, או מסקרנות שגיליתי אצלו לאישים ותקופות בהיסטוריה. כולם נכתבו בשירים: הרבה נופים וחוויות ילדות מתל אביב של שנות ה-30 וה-40, ירושלים אחרי מלחמת העצמאות, מלחמות ישראל, טיולים באירופה, מפגשים עם קולגות. תודעת שואה מאוחרת של הצבר שלא היה "שם". משנות ה-80, שנות מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה, לא מעט מחאה פוליטית והבנה לסבל של הצד השני, בצד דאגה גוברת למדינה ולעתידה. ארוטיקה שוצפת, ובספרים האחרונים, גם התמודדות בלתי נמנעת עם הזיקנה וקשייה.

לפני כמה שבועות נסעתי עם אחי לגנזך המדינה בירושלים, והבאנו משם את רשימת העולים באונייה "וריא ולריא" שהביאה לחוף יפו את סבנו, חיים בומשטיין (שאחי נושא את שמו) ב-18 ביולי 1920. זו היתה תחילת העלייה השלישית. עלייה של חלוצים סוציאליסטים, שנטשו את ברית המועצות שהוקמה זה מקרוב, ואת העיירה היהודית שבה נולדו וגדלו בימי הצאר, ובאו לחולל מהפכה ציונית בארץ ישראל תחת המנדט הבריטי. בארץ היו אז אולי 60 אלף יהודים, וברשימת נוסעי האונייה, המודפסת במכונת כתיבה רוטטת, כמעט כולם צעירים עם שמות משפחה אשכנזיים: בלוריצנקו, רטנר, זילברברג, לנצינסקי. כשירדו לחוף הם יצרו תרבות חדשה ושונה. עם ילדיהם דיברו רק עברית; את היידיש השאירו לשיחות מאחורי הגב, ואת הרוסית בספרים שהביאו אתם.

סיון ובן. לא בא ל"לקראת" כדי להחזיר לאלתרמן על הפגישה המאכזבת

אבי נולד בתל אביב בקיץ 1929, ערב מאורעות תרפ"ט. הבית שבו גדל ברחוב דיזנגוף עדיין עומד, לא רחוק ממסעדת "בתיה". הוא למד בגימנסיה שלוה, שהיתה ברחוב צדדי ליד ביתו. שם זכה לראשונה בפרס על כתיבתו, בכיתה ח': "בתל אביב היתה תחרות חיבורים, ואני כתבתי חיבור שמזכיר את השואה - וקיבלתי פרס ראשון. אני כבר לא זוכר מה כתבתי שם".

לאה גולדברג לימדה אותו ספרות בתיכון, אבל לא שימשה לו כמקור השראה. "היא לא היתה מורה. זו היתה הרצאה כמו באוניברסיטה, בלי דו-שיח עם התלמידים. באה, הרצתה והלכה הביתה. אפילו לא התפעלתי. אחר כך קראתי בהתפעלות את שיריה, אבל בכיתה י"א היתה זרות גמורה". שירו המצוין "לאה היתה", שנכתב כעבור שנים, הוקדש לאם התנ"כית, ולא למשוררת הערירית.

הורי גדלו בארץ ישראל של תקופת היישוב - אמי, עתידה, נולדה ברמת השרון כמה חודשים אחרי אבי - ולשניהם יש ביטחון עצמי של צברים מהדור הראשון, שבנו את ישראל במו ידיהם והיא היתה תמיד שלהם. החברה שלתוכה גדלו היתה פיצפונת: כמעט בכל פעם שמישהו מבני דורם מוזכר בחדשות, מתברר שאחד מהורי מכיר אותו מהתיכון או מהצבא. ככה זה היה אז, בלי שום דרגות של הפרדה.

לא במקרה כינו אותם "דור המדינה". לא היתה להם אף פעם מדינה אחרת: הורי נסעו לחו"ל בפעם הראשונה רק כשהתקרבו לגיל 50. הנופים היחידים שהכירו עד אז היו נופי הארץ, ועל העולם היהודי בגולה שמעו, אם בכלל, רק מסיפורי סבא וסבתא. מעולם לא ביקרו בעיירות של הוריהם בביילורוסיה ובאוקראינה, בעולם שחרב עם המהפכה הבולשוויקית והשואה. הצבריות ניכרת בשיריו של אבי, שירי הים והחול, רחוב הירקון בתל אביב וסמטאות ירושלים, בדימויי התנ"ך ובעברית הנכונה שנרכשה בתקופת היישוב עם החינוך הקפדני. אירופה בשיריו תמיד זרה, מרוחקת, כאילו ספג אותה דרך יצירותיה הספרותיות, ולא מהחיים.

בסיום התיכון בקיץ 1947 אבי התגייס לפלמ"ח, להכשרת מעוז חיים, ועבד בבריכות הדגים בחום המעיק של עמק בית שאן. כשהיה בתצפית על בית שאן הערבית, בחורף 1948, כתב את שירו הראשון, "מסע לילי", שפורסם בפינת המגויסים בעיתון "דבר" תחת השם "אריה בומשטיין". על יצירותיו הבאות חתם כבר בשם "סיון".

הרגע הנכון

בחירתו המשמעותית נעשתה אחרי הצבא, כשהלך ב-1950 ללמוד ספרות ולשון באוניברסיטה העברית בירושלים, שגלתה אז מהר הצופים המבודד לבניין טרה סנטה במערב העיר. בין הצבא ללימודים עבד במשרד הסתדרותי, ומישהו שם היה חבר של נתן אלתרמן וסידר לו פגישה עם המשורר הנערץ בבית קפה בדיזנגוף. "הראיתי לו שיר, רציתי שיחווה את דעתו. הוא לא אמר שום דבר ברור. כן, אולי. זו היתה שטות שהלכתי אליו".

באוניברסיטה התחבר אבי למשוררים משה דור (שאותו פגש קודם בתל אביב), נתן זך ובנימין הרושובסקי (הרשב). יחד קראו וכתבו שירה ויחד הוציאו את כתב העת הספרותי "לקראת", בתחילה בסטנסילים ואחר כך בחוברות כרוכות. מאז התקבע השם "אריה סיון" בתולדות הספרות העברית כאחד ממייסדי "חבורת לקראת", ונשזר לתמיד בשמותיהם של חבריו לקבוצה.

אתה מתאר את כתיבת השירה כחוויה מאוד אישית ואינטימית. איך זה שמשוררים תמיד מוזכרים בחבורות? דור הפלמ"ח, דור המדינה?

"שאלה טובה מאוד, שאין לי תשובה אליה".

מה היתה חשיבותה של "לקראת"?

"המבקרים אומרים שזה חולל מהפכה בשירה העברית. קודם כל במעבר מ'אנחנו' ל'אני' במרכז השיר, ושנית, בדרכי הכתיבה, בלי משקל וחרוז".

ומה היתה משמעותה בשבילך?

"פגשתי אנשים שהיה לנו עניין משותף ודי מרכזי בחיינו. אצלי אולי קצת פחות, אצל זך ודור אולי יותר. לי זה היה חשוב, כי עשיתי הכרה עם השירה שאיננה אלתרמן ושלונסקי, שירת המערב. פשוט היה לי גילוי של סודות חדשים, חוויות חדשות. לנתן זך היו תוכניות לעשות שינוי, והוא הביא את ‘סגנון זך' שאחר כך השתלט. ואני, לא היו לי חלומות, ואחר כך היה לי משבר. כמה שנים לא כתבתי, וחזרתי לכתיבה בעקבות מבצע סיני".

כזהו אבי: הוא לא בא ל"לקראת" כדי לעשות מהפכות בשירה העברית, או כדי להחזיר לאלתרמן על הפגישה המאכזבת. הוא רצה ליהנות מחוויה אינטלקטואלית מעשירה וסוחפת, להיפתח לדברים חדשים וליצור. העיתוי היה מושלם: אבי וחבריו מ"לקראת" היו שם ברגע הנכון, כשהמדינה קמה והממסד הוותיק מתקופת היישוב נדרש לפנות מקום לצעירים, שהשתתפו במלחמת העצמאות. השמות העבריים שבחרו המשוררים החדשים ביטאו יותר מכל את המרד: סיון, זך, דור ואבידן, מול אלתרמן, גולדברג ושלונסקי. ארץ כנען יורשת את פולין וליטא.

הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג כתב בספרו "פרידה משרוליק", שאחרי קום המדינה החלו להופיע "ניצנים ראשונים של שירה אישית אנטי-הירואית ואפילו ביקורתית". לדבריו, "אחד הגילויים החשובים והבולטים ביותר בתחום שבירת המוסכמות היה התהוותה של חבורת משוררים ומבקרי שירה וספרות צעירים, רובם סטודנטים באוניברסיטה העברית, שנהגו להיפגש לעתים מזומנות בבתי קפה בוהמייניים, בחדרים ובאולמות באוניברסיטה ובבתי חברים, לדיונים בנושאי תרבות ואמנות".

לדברי אלמוג, "הביטוי הראשון והחשוב של השינוי שחוללה החבורה הזאת בשירה העברית היה ייסודו של כתב העת העצמאי ‘לקראת', שבו ראו אור ביקורות, סיפורים קצרים ובעיקר שירים". בגיליון הראשון של "לקראת" פורסם מניפסט, שממנו "עולה ברורות שחברי הקבוצה, שלקחו על עצמם לעסוק בחולין הישראלי מנקודת מבט אישית וביקורתית, ראו עצמם כאלטרנטיבה לקבוצת משוררי דור תש"ח, שאותם האשימו באתנוצנטריזם תרבותי ואמנותי. הם ביקשו להיות אמנים ‘נטו' ולא כלי שרת בתעמולה הציונית", כותב אלמוג.

עיר זרה

בתקופת לימודיו באוניברסיטה אבי פגש את אמי, ואחרי שנישאו ב-1954 הם עברו לגור ברמת השרון, לצד הוריה צבי וסתירה הורביץ, שהיו מראשוני המושבה. שנה אחר כך נהרג אחיה הצעיר של אמי, אלוף, בפעולת התגמול בעזה (אני נושא את שמו). זה היה העולם שבו גדלתי: שדות תות, פרדסים ובוסתנים, טבע עירוני עם עשבים גבוהים, צבים וקיפודים, שנהפכו בהדרגה לנדל"ן פרברי.

אחרי המעבר לשרון, אבי התחיל ללמד ספרות ולשון בתיכון, והתקבע בבית הספר כצנלסון בכפר סבא עד שיצא לפנסיה ב-1990. תלמידיו לשעבר שבהם נתקלתי בתנועת הנוער או בעבודה תמיד זכרו אותו באהבה, כמי שפתח בפניהם את השערים לספרות העברית ולתנ"ך, שבו אבי רואה את היצירה הספרותית הגדולה מכולן. אחדים מתלמידיו צמחו בעצמם להיות סופרים מוכרים, כמו צרויה שלו וראובן מירן.

מה חלמת להיות? מה חשבת שתהיה, כשהלכת ללמוד ספרות בירושלים?

"עיתונאי".

ואני הגשמתי את החלום שלך?

"כל הכבוד, כן". הוא מחייך. "זה לא היה חלום, אבל זו היתה אפשרות סבירה".

תשובתו הפתיעה אותי: הגעתי לעיתונות במקרה, בשלהי השירות בצבא. בהשפעת אבי קראתי המון, הדפסתי מהר במכונת הכתיבה, ואת הציון הכי גבוה בבגרות קיבלתי בחיבור. אבל בבית אף פעם לא דחפו אותי להיות עיתונאי או כותב. נראה שיש משהו בתיאוריה של "תורשה תעסוקתית" בלתי מודעת.

לחיים במעוז המשפחתי, על הגבעה ליד קולנוע "כוכב", ולעבודה היציבה במערכת החינוך היו הרבה יתרונות, אבל אבי הרגיש מנותק מהחיים הספרותיים, שהמשיכו להתנהל בתל אביב בלעדיו. אף על פי שמרבית חייו התגורר ברמת השרון, היא נותרה בשבילו עיר זרה, שמופיעה רק מעט ביצירתו. את שיר הנושא בספרו "לחיות בארץ ישראל" מ-1984 - ספרו האהוב עלי - הקדיש לזכר חותנו צבי, "חלוץ, מפקד ואב שכול". ובאותו ספר כתב גם על טיול עם בנו (אחי? אני?) בשדרה הראשית של רמת השרון. שתי נגיעות בעולם של ילדותי. אבל אלה היו החריגים. לבו נשאר בתל אביב, כה קרובה, כה רחוקה.

ככל שהתבגר, יצירתו שפעה. ספר שיריו הראשון, "שירי שריון", שנכתב בהשראת המילואים שלו במלחמת סיני, הופיע ב-1963. ספרו ה-15, "על ים ועל חול", אסופת שירי תל אביב, הופיע בשנה שעברה. בתחילת שנות ה-90 פירסם את הרומן הבלשי "אדוניס", שאזל ונהפך לספר פולחן (פעם בכמה חודשים מישהו שיודע על הקשר המשפחתי שואל אותי אם אוכל להשיג לו עותק).

בצד השירים, הוא השקיע שנות עבודה ארוכות במחזה "מילכוד 44" על התנהגות היישוב בתקופת השואה. התיאטרון הממוסד חשש להעלות את "מילכוד", שהתמודד עם הפער הבלתי נתפש שבין השגשוג הכלכלי, המאבק בבריטים ומערכת הבחירות הסוערת בארץ ישראל בקיץ 1944, לבין הטבח שעשו הנאצים באותו קיץ ממש ביהודי הונגריה. אבי היה אז בן 15, ומן הסתם הלך לחוף פרישמן כשהרכבות נסעו מטרנסילבניה לאושוויץ. גיבור המחזה שלו הוא אהסוור, היהודי הנודד, שבא מהתופת באירופה לתל אביב שטופת השמש כדי לזעוק את זעקת הנרצחים, אך אינו מצליח לעניין כאן איש. לפני חמש שנים, הועלתה ההצגה בבית הספר למשחק של סמינר הקיבוצים. אולי היום, כשהטאבו פחות נוקשה, יתעניינו בה גם בתיאטראות הגדולים יותר.

למה ציפית מהמדינה שהקמתם?

"שתהיה מדינה לדוגמה, שהכל יתנהל בה למופת, מראש הממשלה ועד אחרון הנתינים".

אוטופיה.

"כן. מה גם שהאנשים שהכרתי לא היו אנשי שוליים, אלא מיטב הנוער, אנשי הפלמ"ח ואחר כך החבר'ה הסטודנטים בירושלים. את הרעים לא הכרתי, וגם היינו מאוד תמימים. אני מניח שהיו גם אז תופעות שחיתות, שלא הכרתי. במלחמת השחרור הרבה השתמטו ושלחו את הבנים לחו"ל, ולא ידענו על זה. רצינו שתהיה מדינה".

העבר באמת היה כל כך יפה, או שהוא נראה כך רק בדיעבד?

"מההווה, העבר משתקף לך בזוהר וביופי. אולי זו הזיקנה, שעושה אותך פחות מפרגן".

מחשבות קודרות

כשאני חושב על האירועים שקרו בתקופת חייו של אבי, אני מריץ בראש קורס מזורז בהיסטוריה: המאורעות, מלחמת העולם השנייה והשואה, הקמת המדינה, המלחמות, האינתיפאדות והסכמי השלום. כשנולד בתל אביב חיו בארץ בערך 170 אלף יהודים, ורובם גרו בדירות קטנות והתפרנסו בדוחק. היום, בגיל 80, הוא חי במדינה מפותחת עם תעשיית היי-טק, צבא גדול ואינטרנט בכל בית. אפשר היה לצפות שיתבונן אחורה בגאווה על ההישגים וההתפתחות, אבל כבר כמה שנים שאני שומע ממנו חרדה לגורל המדינה העברית שבלידתה היה נוכח.

מה קרה? איפה נכשלנו?

"בשנים האחרונות אני רואה את הנתונים הדמוגרפיים, ואת הממשלות הכושלות שלנו, ולבי מתמלא מחשבות קודרות".

לפני יותר משנה, ערכו לכבוד אבי אירוע גדול בצוותא בתל אביב, שהפיקה נילי שחור. סיכום של עשרות שנות יצירה בבוקר יום שישי אחד. חברו נתן זך והפרופסורים נסים קלדרון, רות קרטון-בלום ונורית גוברין דיברו בשבחיו. בן דודי חמי רודנר (שנקרא, כמו אחי, על שם הסב המשותף) ומוסיקאים אחרים הלחינו וביצע משיריו. דודתי תמר סיפרה חוויות ילדות מדיזנגוף. האולם היה מלא ואבי, שלא הורגל לחשיפה כזאת, התרגש מאוד. זה הגיע לו. פרס ישראל שיקבל בעוד שבועיים נראה כ"השלמה" ראויה, כשמו של אחד מספריו האחרונים, לקריירה של הילד התל-אביבי הנצחי שזכה שוב ושוב לביקורי המוזה, אבל תמיד היה חלש ביחסי הציבור שלה.

אני גאה בך, אבא.

היום אני מוכן

לִפְנֵי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיִיתִי אוֹמֵר:מְהַנְדֵּס הַבּוֹנֶה גֶּשֶׁר חָשׁוּב מִן הַמְשׁוֹרֵר.הַיּוֹם אֲנִי מוּכָן לְהוֹדוֹת כִּי שִׁירַי, אוֹ לְפָחוֹת כַּמָּה מֵהֶם,הִנָּם גְּשָׁרִים. הִנֵּה לִפְנֵי כַּמָּה יַמִיםרָאִיתִי נַעֲרָה, כִּמְעַט יַלְדָּה, לוֹבֶשֶׁת גִּ’ינְס -מִכְנָסַיִם שֶׁחוֹרִים הָיוּ קְרוּעִים בָּהֶם בִּנְקֻדּוֹת בּוֹלְטוֹת -הוֹלֶכֶת עַל אֶחָד מִן הַגְּשָׁרִים, רוֹצֶה לוֹמַר עַל הַשִּׁירִיםהָאֵלֶּה. הִכַּרְתִּי אֶת הַשִּׁיר. לֹאאֶת הַנַּעֲרָה. הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּפָנֶיהָשֶׁהָיוּ מְרֻכָּזִים מְאֹד, תוֹך כְּדֵי פִּתּוּילִנְשֹׁף בַּקֶּרַע אוֹ לִתְחֹב אֶת אֶצְבָּעִיוּלְדַגְדֵּג. הִתְאַפַּקְתִּי, מִתְאַמֵּץ לְהִזָּכֵרלְאָן תַּגִּיעַ אִם תּוֹסִיף לָלֶכֶת. לֹא הִצְלַחְתִּי.לְבַסּוֹף חָלַצְתִּי מֵעָלֶיהָ בִּתְנוּעוֹת דִּמְיוֹנִיּוֹתאֶת סַנְדָּלֶיהָ וְהִרְגַּשְׁתִּי אֵיך כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹתדּוֹרְכוֹת עָלַי וְתוֹך כְּדֵי כָּך מְנַעֲרוֹת אָבָק שֶׁהִצְטַבֵּר בִּיכְּמוֹ עַל סֵפֶר שֶׁרָבַץ יָמִים רַבִּים עַל אִצְטַבָּה דְּחוּיָה.

מתוך "גבולות החול", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994

מתעקש על הכאן והעכשיו

אריה סיון אינו באמת "משורר למשוררים", אלא משורר לאוהבי שירה אמיתיים

אלי אליהו

השירה המודרנית בכללותה נעה בין שני קטבים עיקריים של שימוש בשפה. בקוטב האחד עומדת שירה שאינה חותרת לעבר משמעות הגיונית ולכלל מחשבה סדורה והשפה משמשת בה כמראה למתחולל בנפש. שירה זו מציעה על פי רוב תחביר שבור ומרוסק, הרחוק מאוד משפת הדיבור ומהפונקציונליות שלה. בקוטב השני עומדת שירה המנסה לנסח את הנפש או את המחשבה, כלומר להשליך עוגן של היגיון במצולות התודעה. שירה מן הסוג הזה תהיה על פי רוב תקשורתית יותר, בהירה יותר, פשוטה יותר להבנה. שירתו של אריה סיון היא דוגמה לשירה הנוטה בכל מאודה אל הקוטב השני.

והנה, על אף הפשטות והבהירות היחסית של שיריו, נחשב סיון ל"משורר של משוררים", הגדרה השמורה למשוררים ששפתם סבוכה, מפותלת וקשה לפענוח. אלא שכדאי לדייק במקרה הזה. סיון אינו באמת משורר למשוררים, אלא משורר לאוהבי שירה אמיתיים. כלומר, לא אלה הניזונים מדימוי המשורר ומרכילויות הנקשרות בשמו, ואף לא אלה שמכירים שורה או שתיים מתוך שיר זה או אחר ששיננו לבחינת הבגרות או שמעו ברדיו, אלא לאותם שטורחים וקוראים ספר שירה מתחילתו ועד סופו. רק אלה יכולים לעמוד על חשיבותו של סיון כמשורר, להכיר את סוד כוחה של שירתו וליהנות ממנה. כמה כאלה יש? קרוב לוודאי שלא הרבה. יש לקוות כי עתה, עם זכייתו בפרס ישראל, יתוספו אליהם עוד אחדים שתתעורר סקרנותם.

דרכו של סיון בשירה החלה בראשית שנות ה-50. באותו הזמן שלטה בכיפה שירתם של אלתרמן ושלונסקי, שירת משקל וחרוז שהושפעה מן השירה של מזרח אירופה, בעיקר זו הרוסית. והנה שלושה משוררים צעירים - נתן זך, אריה סיון ומשה דור - נמשכו אחר סגנון אחר, השירה האנגלוסקסית. הם מצאו את הטון האירוני, המפוכח, נוסח ו"ה אודן ות"ס אליוט, מתאים יותר למציאות שחיו בה וקרוב יותר אל השפה המדוברת. השלושה הקימו את חבורת "לקראת" (עם בנימין הרשובסקי) ואף פירסמו ב-1953 קובץ משותף ושמו "בשלושה". מאז אותם ימים ועד עתה פירסם סיון לא פחות מ-14 ספרים וזכה בפרס ברנר (1991) ובפרס ביאליק (1999).

אפשר לחשוב על כמה סיבות פואטיות לכך שמשורר מעניין, חשוב ופורה כמו סיון נחשף רק לעיניהם של קוראי שירה אדוקים, ונדמה כי כולן קשורות זו בזו. העיקרית שבהן היא עמדתו הפואטית. כדי להכיר בייחודה יש להתבונן בעמדתם של משוררים ישראלים מרכזיים אחרים. בני הדור שקדם לו, בני דורו, וגם אלה שבאו אחריו.

אם עושים זאת מגלים כי נתן אלתרמן הציע לקורא השירה הישראלי נופים זרים של פונדקים ויערות, נתן זך העמיד לפניו את האפשרות להיות אזרח העולם, דליה רביקוביץ הפליגה בשבח איים קסומים ורחוקים, יונה וולך נסה אל מחוזות הטירוף ואילו דוד אבידן נסק אל עבר העתיד. והנה, מול כל נתיבי המילוט המופלאים האלה, בולטת עמדתו של סיון שהציע בעקשנות, בפשטות ובאומץ את הכאן ואת העכשיו. כשם ספרו מ-1984, הוא הציע "לחיות בארץ ישראל".

בעבור אלה שחיים פה ומכירים על בשרם את קשיי המקום הזה ואת מחיר הדמים שהוא גובה, קרוב לוודאי שאין העניין נשמע מפתה כלל וכלל. אבל סיון אינו מבקש לפתות את הקורא. זהו אחד המאפיינים הבולטים בשירתו וזהו הסבר נוסף לפער היחסי בין הפופולריות שלה ובין חשיבותה.

גם בעמדה הפוליטית-חברתית שלו נבדל סיון ממשוררים מרכזיים אחרים. עמדה זו מוצגת היטב בשיר "פארן", הפותח את הספר "כף הקלע" (הקיבוץ המאוחד, 1989). השיר מתאר שיירה החוצה את המדבר, והדובר מעיד על עצמו "ואני אחד בשיירה". הוא יודע כי היחיד "הוא חוט השערה שבו תלויה השיירה", אך בה בעת חושף כי לא הצטרף לשיירה כדי לחצות את המדבר כמו כולם. יש לו מטרה משל עצמו "להגיע אל השיח של הגר", וכל העת הוא תוהה "מתי אוכל לפרוש מן השורה".

סיון אינו מטיף להולכים בשיירה ואף אינו מוציא עצמו מן הכלל. הוא מצליח לנסח עמדה המאפשרת לו להיות מעורב באירועים, "לתרום את חלקו", ועם זאת להביט על הכל מן הצד, בעיניים מפוקחות. לא לפגוע באחדות השיירה אבל גם לא ללכת שולל אחרי מטרותיה וסיבותיה אלא לשמור על רצונו של היחיד, על חירות המשורר.

כתבות שאולי פספסתם

*#