שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

28 שנה אחרי "גירושים מאוחרים" א.ב. יהושע ומנחם פרי מוציאים את הרומן מחדש

בהוצאה חדשה לרומן "גירושים מאוחרים" החליטו א"ב יהושע והעורך שלו, מנחם פרי, לכלול פרק סוריאליסטי, המתואר מעיניו של כלב, שלא נכלל בפרסום המקורי. בראיון משותף מסביר יהושע שהחברה הישראלית נעשתה סוריאליסטית ופרי מגלה שעריכת הספר מחדש מילאה אותו צניעות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה סלע | תצלום:גבריאל בהרליה

מאז ראה אור לראשונה הרומן "גירושים מאוחרים" לפני 28 שנה, לא חזר א"ב יהושע לקרוא בו. מנחם פרי, שערך את הרומן אז וגם כעת, בגרסתו החדשה שיצאה לאחרונה (הוצאת הספרייה החדשה), דווקא קרא בו פעמים רבות, הרצה עליו ולימד אותו. הוא אומר שמיקם אותו כאחד הרומנים הגדולים של יהושע: "חשבתי שהספר הזה לא פחות גדול מ'מולכו' ו'מר מאני' ושעושים לו עוול".

יהושע אומר שהקריאה המחודשת בספר הפתיעה אותו. מכיוון שלא זכר את הספר, מצא עצמו צוחק לא מעט מתיאורה של המשפחה המתפרקת. "לא התכוננתי לבדיחות", הוא מסביר, "ומצד שני היתה אינטנסיביות עצומה של הנוירוזה בתוך המשפחה - היחסים הכל כך קשים בין האנשים במשפחה. הופתעתי מן העוצמה ומן העובדה שבעצם המשפחה הזאת מוכיחה שכשיש שיגעון בעבר אחד, הוא מחלחל אל כל הסביבה שלו, עד הילד הקטן שחי את הקדרות של הסיטואציה המשפחתית. מצד אחד, היתה לי הפתעה מהקושי והחריפות ביחסים, ומצד שני, מההומור".

"הוא לא יכול להגיד את זה", אומר פרי, "אבל הוא נדהם מכמות הכישרון שהיתה שם. הוא הסתכל על זה כעל אדם זר. זה אפילו הפחיד אותו כי זה אתגר לכתיבה עכשיו. דבר שני הוא אמר ‘הייתי קשה אל הדמויות שלי. אחר כך נעשיתי פחות קשה'. וזה נכון".

"גירושים מאוחרים" היה הספר הראשון של יהושע שנערך על ידי פרי - יהושע כבר היה אז סופר נערץ שכתב ארבעה ספרים ("מות הזקן", "מול היערות", "עד חורף 1974" ו"המאהב") - ומאז הוא עורך את כל ספריו. דינמיקת היחסים בין הסופר לעורכו השתנתה במשך השנים. כשערך פרי מחדש את הרומן, מצא פגמים רבים בעבודתו הקודמת.

"לגבי, זאת היתה חרדת קודש", מסביר פרי. "כל מה שיהושע כתב היה קדוש והעברתי את הכל. חשבתי שאם הוא לא שם פסיק, הוא בוודאי התכוון לזה, אז נשאיר את זה ככה. פתאום ראיתי היום שיש כאן עמודים שלמים בלי פסיקים, ובלי סיבה. אני חושב שבגלל זה הייתי עורך גרוע. העבודה עכשיו על הספר מילאה אותי צניעות. עורך זה גם דבר שלומדים במשך השנים ויותר לא אתקוף עורכים צעירים", הוא אומר ומתייחס לעובדה שפעמים רבות הוא תקף את הדור הצעיר של העורכים. "אם זה מה שאני עשיתי, זה גרוע כמו מה שהם עושים". אבל עדיין הוא מציב תנאי לסלחנות שלו: "בתנאי שהם יעבדו קשה כל השנים ובעוד 40 שנה הם יידעו לערוך".

יהושע אומר שביקש שהעורך הוותיק שלו, פרי, ישתתף בראיון משום ש"הקוראים פחות מדי נותנים דעתם על מקומו של העורך, גם אצל סופרים שנחשבים כבר ככאלה שאינם זקוקים לעריכה".

"בעיקר הם", אומר פרי. "ככל שהסופר גדול יותר, העריכה משמעותית יותר. ספר בינוני ומטה - זה לא משנה אם תערוך או לא תערוך. הרי אנחנו לא מתקנים לשון זכר לנקבה, ולהיפך".

פרי אומר כי יהושע - הוא קורא לו תמיד בכינויו המקובל "בולי" - אינו אדם שמלא בעצמו: "הוא יודע להיות אירוני כלפי עצמו, הוא בוודאי לא אדם שמסתכל על דברים שעשה ומתעלף. להפך: הוא ביקורתי ואני מתווכח אתו. הוא יודע לדרג את הדברים. הוא לא אדם שמאוהב במה שהוא עושה".

הזמן אינו פועל כשורה

"גירושים מאוחרים" ראה אור לראשונה ב-1982, תקופה של אינפלציה משתוללת שאילצה את המחבר, כמו את העורך, לעדכן את הספר תוך כדי הכנתו לפרסום. "האינפלציה היתה נוראה, ובספר יש סכומי כסף", מספר פרי. "עורך דין קדמי, אחד הגיבורים, מאבד צ'ק בסך 20 אלף לירות. כך זה היה בכתב היד. אחר כך בהגהות הראשונות, החלטנו שנעלה את זה ל-40 אלף לירות. בהגהות האחרונות בולי צילצל אלי ואמר ‘מה הוא מתרגש מאובדן 40 אלף לירות, זה לא כסף, אולי נעלה את זה ל-60 אלף לירות'. אמרתי שנעלה את זה מיד ל-100 אלף לירות וזה ייתן לנו שקט בחודשים הראשונים".

"זה באמת נותן לספר איזה מין רושם כזה של רובלים", אומר יהושע. "אף אחד אינו יודע מה זה 1,500 לירות. הוא משלם למונית 500 לירות - על מה מדובר כאן? קוראים את זה כמו שקוראים על זלוטים או על רובלים, זה נותן לספר הזרה כזאת".

הלירה המשתוללת אולי עברה בשלום את מבחן המציאות, אבל יש טעויות נאות שנשארו ברומן, שמגולל דרמה משפחתית בת תשעה ימים ששיאה בערב פסח שנחגג בספר ביום ראשון - דבר שאינו יכול לקרות על פי לוח השנה העברי.

"אחרי שיצא הספר הלכתי למשה גיל, שהיה דקאן באוניברסיטה. הוא איש יהדות ודיברנו על ענייני אקדמיה", מספר פרי. "בסוף הפגישה הוא שאל אותי למה ערב פסח ב'גירושים מאוחרים' יוצא ביום ראשון, יום שאף פעם ערב פסח אינו מתקיים בו. היתה לי הברקה מיד: אמרתי לו שזה בכוונה". פרי הפנה את גיל למוטו שמצוטט בפרק השביעי, שורה מאת אורי ברנשטיין: "זו פעם ראשונה, ורק לאחרונה/ שזמן אינו פועל כשורה". "אמרתי לו שהזמן אינו פועל כשורה", צוחק פרי, "כל הימים האלה הם מחוץ לזמן. יש שם יום שבת שלא ברור אם היה או לא היה. זה דבר מרכזי בספר. מיד אחרי אותה פגישה רצתי למשרד וצילצלתי אל בולי. אמרתי לו שאני לא יודע אם הוא התכוון או לא, אבל מהיום שיגיד שהתכוון. שיידע שאמרתי את זה למשה גיל ושלא יקלקל לי את היחסים עם הדקאן שלי".

א"ב יהושע (משמאל) ומנחם פרי. "ככל שהסופר גדול יותר, העריכה משמעותית יותר", מבהיר פרי

"אני מודה שלא ידעתי את זה", אומר יהושע. "אצלנו, בגלל אמא שלי, פסח היה מלחמת חורמה בחמץ. לאבא שלי אסור היה כבר מפורים לקחת ביסקוויט לחדר עבודה כי הפירור יישאר שם. היה משהו טירופי בזה. אלו היו הפעמים היחידות שהיו לוקחים אותנו למסעדה כי לא היה אוכל בבית, זה היה נהדר. מי הלך למסעדות? סוג הטירופיות שהיה בפסח חילחל גם לתוך הספר. העובדה שפתאום היה משהו שיצא מגדר הרגיל ואמא פתאום שלטה על הבית, היא תמיד שלטה, אבל כאן היא שלטה שלטון דתי על הבית, והיינו רצים עם פירורים. סוג האקסטזה הזה של פסח, יש אקסטזה טירופית בניקיון הזה".

הספר מגולל את סיפורו של יהודה קמינקא שבא מארצות הברית לישראל לתשעה ימים כדי להתגרש מאשתו נעמי, שמאושפזת במוסד לחולי נפש. הספר מורכב מתשעה מונולוגים שנמסרים לחילופין מפי כל אחד מבני המשפחה, כולל בני זוגם. המונולוג העשירי, הפארודי והנפלא של הורציוס, הכלב של המשפחה, לא הופיע בגרסה הראשונה של הספר לפני 28 שנה, אף על פי שנכתב כבר אז. הוא פורסם כבר ב-1992 כשהספר יצא מחדש תחת השם "קנטטת הגירושים" - אך אז הפצתו נועדה רק למנויי הספריה החדשה של הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה.

"זו היתה תקופה שמאוד רציתי להיות ריאליסט", מסביר יהושע את ההחלטה שקיבל בזמנו לגנוז את הפרק. "התחלתי את דרכי בכתיבה סוריאליסטית ואמרתי שהנה סוף כל סוף הגעתי לריאליזם ממש מדויק בפרטים שלו, לא רציתי לקלקל את הכל באיזו מין חזרה לסוריאליזם". אלא שבינתיים גם החברה הישראלית נעשתה סוריאליסטית למדי, לאבחנתו של יהושע, "וגם בגלל הפוסט מודרניזם וכל מה שקשור בכך - וזה נעשה שוב לגיטימי. מה עוד שכלבים באמת חשובים לי מאוד. תודעה של כלבים וכלבים מלווים גם את הרומן האחרון שאני כותב".

הוא אומר שקרא את הפרק מחדש ברעדה "כיוון שיש שם באמת קטעים לגמרי פיליטוניסטים. אבל הבנתי את צערו של הכלב על כל מה שקורה למשפחה הזאת ואיך גם התעללו בו ברגע מסוים. הוא נהפך להיות חלק עמוק מתוך המשפחה".

יהושע אומר שהפרק העשירי מעלה לדיון את שאלת המונולוג הפנימי ומשמעותו. לדבריו, בספר הזה הוא למעשה נפרד כסופר מהצורה של המונולוג הפנימי שליוותה אותו בספרים קודמים: "את המונולוג הפנימי בעצם שאבתי מפוקנר. הוא התחיל ב'תחילת קיץ 1970' ואחר כך עבר ל'מאהב', ובספר הזה הייתי צריך לשכלל אותו על ידי סגנונות שונים, ספציפיים לכל דמות. פתאום ברגע מסוים לקראת הסוף הכלב מביע התנגדות אסתטית לעניין הזה של המונולוג הפנימי, הוא נאבק בו".

"הוא מדבר אל הסופר", אומר פרי. "הכלב אומר לו ‘תספר אתה את הסיפור, מה הצורה המלאכותית הזאת'". "הכלב שיכנע אותי", אומר יהושע.

פרי מוצא חשיבות גדולה בפרק האחרון: "הוא מעמיד את כל הספר על הראש. כל הדמויות בספר נמצאות במין התרחקות מהחיים האמיתיים, מסתכלות על כל דבר מהצד. ובשבוע הזה יש להן מונולוגים פוקנריים, הן מוצפות וכאילו מתקרבות אל משהו מפחיד, ואז הכלב מסביר לנו שהמונולוג הפוקנרי הוא סוג של הרחקה, הוא רק כאילו החיים עצמם, הוא דבר מלאכותי. יש שם בליל גדול שהוא בעצם מוסיקה; הספר מסתיים במוסיקה, בתזמורת. מהבחינה הזאת, הכלב הוא תיאורטיקאי אנטי-פוקנרי וזה ישנו במודע בספר. יש לו אמירה שהכל הרחקה".

"זו כבר פרשנות שלך", מעיר יהושע. "נכון", אומר פרי בצורה נחרצת וממשיך: "האנרכיה גם היא מסוגננת, כמו שהטירוף הוא לגמרי כפייתי וחוזר על עצמו ויש לו מבנים. זה לא שיש אנרכיה וסדר. גם האנרכיה זה סוג אחר של סדר".

פרי מספר כי עד שהוציא מחדש את הספר ב-1992, הוא חשב שיהושע הסתיר ממנו את הפרק העשירי, אלא שכעת הוא כבר אינו בטוח בכך: "חייתי תמיד בהרגשה שמנחם ברינקר השפיע על בולי להוציא את המונולוג הזה מהספר ואני הייתי בכלל מחוץ לעניין. עכשיו אני כבר לא בטוח, משום שעובדה שהמונולוג היה אצלי, אני לא זוכר ממתי. היום אני לא יודע אם בולי שלח לי את הפרקים מאוחר יותר או שהם היו אצלי ואני הסכמתי בשתיקה (לא לכלול את הפרק בספר המקורי, מ"ס). עובדה שיש אצלי עוד פרק שלא נכנס, שהוא נפלא ומצחיק, כשלעצמו".

"לא-לא-לא", נזעק יהושע, "אתה תבלבל את הקוראים". פרי צוחק: "אל תדאג, אני לא אוציא עוד מהדורה".

השניים מדברים על האקספרימנטליות של יהושע, שמספר שהעריץ את זרם התודעה אצל סופרים כמו פוקנר וג'ויס ורצה גם הוא לכתוב כך. "היום כותבים, אף אחד לא מתלבט לגבי הצורה", מאבחן פרי, "אין שום תודעה של אקספרימנטליות, של לעשות משהו שלא עשו קודם. היום שופכים על הנייר. אז זה היה יותר חזק - אנשים רצו להיות מודרניסטים והיתה התלבטות איך צריכה להיכתב ספרות בארץ".

לדעתו של פרי, הפרק העשירי, הסוריאליסטי, נגנז בשעתו בגלל "הלחץ לריאליזם. זה היה לחץ ירושלמי. הסיפורים הראשונים של יהושע היו מדהימים ואני זוכר כשהם יצאו, איך דיברו עליהם ואיזו התרגשות היתה. וכבר אז, עם צאת הספר הראשון, התפרסם מאמר של עמוס עוז שאמר ‘כן, כל זה נפלא אבל עכשיו תשים את זה במציאות ישראלית, לא ביתיר'. הלחץ שם היה לריאליזם פשוט של מציאות ישראלית, כבר היו לו סיפורים שהיו במציאות ישראלית ו'המאהב' שהיה במציאות ישראלית - אז מה, הוא יקלקל את הספר הזה עם כלב?"

על הכלב הורציוס אומר פרי שהוא "אנטי בלק של עגנון (הכלב המופיע ברומן ‘תמול שלשום', מ"ס), הוא מנהל אתו דיאלוג כמו שהוא מנהל דיאלוג עם עבודות שלי ושל מנחם ברינקר, שזה תמיד מצחיק אותי ואני מקריא את זה לסטודנטים. בעיקר הסיטואציה שבה הכלב מרצה לכלבי הגליל ועושה להם חוג. הוא מרצה להם על מאמר שלי, גם תוקף אותי וגם חוזר אחר כך הביתה מתחת לפרה שמגינה עליו מהגשם. התלמידים שלי שוכבים על הארץ כשבשיעור הרביעי אני מקריא להם את זה".

פרי מתעקש על עמדתו כי "הלחץ לריאליזם מקומי היה ירושלמי". לדבריו, בכתב העת "סימן קריאה" שהוא הקים וערך היה לחץ למלאות של פרטים, לקונקרטיות בלי לשים לב אם מדובר בריאליזם או לא. "באותן שנים טיפחנו גם את חנוך לוין ואת יוסל בירשטיין שהיו לחלוטין לא ריאליסטיים", נזכר פרי, "ומצד שני את ישעיהו קורן, שזה היפריאליזם, ואת יהושע קנז. אנחנו דיברנו נגד סמלים. גם עם זה אתה מנהל חשבון בספר, עם כל העניין של הקונקרטיות", הוא פונה ליהושע, "הרי קמינקא אומר בסוף ‘זה סמל אבל לא אכפת לי'. פתאום מצאתי את הדברים האלה וזה נהדר. הירושלמים רצו ריאליזם אני לא רציתי ריאליזם. מצדי, שיהיה סוריאליזם".

"עכשיו אתה אומר לי?" אומר יהושע וצוחק.

פרי אומר ש"גירושים מאוחרים" הוא מסוג הרומנים הגדולים שצריך לחזור אליהם בחלוף הזמן: "מה שמדהים בו אלה הדיבורים על ישראל שהם לא הדיבורים של בולי, הוא לא היה מעז לדבר דיבורים כאלה. הספר נכתב בתקופה של האופוריה שאחרי השלום עם מצרים והדברים שקמינקא אומר על המדינה הם ההפך הגמור ממה שבולי כתב במאמרים שלו באותן שנים. הוא נתן לקמינקא לומר דברים שאני בטוח שהוא לא עמד מאחוריהם. מבחינה זאת, הספר באמת פוליפוני, כל דמות עם העמדות שלה, כאשר אין מספר שמכריע ביניהן".

לדעתו של פרי, הדברים של קמינקא מייצגים היום הרגשה של אנשים רבים: "מהבחינה הזאת הוא הקדים את הנולד. המאמרים שלו שנכתבו באותה תקופה היו בזכות הנורמליות, הוא כתב שאמנם אנחנו שואבים חיוניות מהקונפליקט (המדיני-ביטחוני) אבל בסופו של דבר צריך גם פתרון נורמלי של חלוקה. בקריאה היום, איני בטוח שזה מה שהספר אומר. אולי הוא אומר שזה בית משוגעים שאנחנו לא נצא ממנו לעולם, שאנחנו לא יודעים לחיות אחרת ולא מסוגלים לחיות אחרת".

יהושע, שכותב בימים אלה רומן חדש, מספר שהיה נרגז במקצת בגלל העבודה המחודשת על "גירושים מאוחרים": "אמרתי ‘רגע, אז כתבתי ככה ומה אני עושה עכשיו?' עכשיו אני הרבה יותר הולך רגל, פחות וירטואוזי, מהבחינה הזאת זה פתאום היכה בי. אתה מסתכל על עצמך ואומר איפה הייתי ואיפה אני עכשיו, אבל גם עכשיו אני עושה דבר שיש בו ניסיוניות מסוימת, והסוף שלו אינו פחות סוריאליסטי מאשר זה של הכלב ב'גירושים מאוחרים'. אבל זה ספר של אדם יותר מיושב בדעתו, יותר שקט ויותר שקול".

יהושע אומר שהוא שמח בסופו של דבר על שפרי פיתה אותו להוציא את הספר מחדש: "פחדתי שאני שוב אצטרך לעבור עכשיו את כל מערכת הביקורת מחדש. הספר הזה כבר עבר אותה בשעתו ותורגם גם להרבה שפות, עכשיו הוא שוב יעמוד לגורלו, אבל נדמה לי שהשיא של האקספרימנטליות שלי נמצא בספר הזה וב'מר מאני'. יוכלו לומר עלי שהייתי גם אקספרימנטליסט בשלבים מסוימים בקריירה שלי".

שעת חסד

שהספר ראה אור במקור, הביקורת חיבקה אותו. "גרשון שקד אהב את הרומן ותמך בו וגם דן מירון דיבר עליו בחיוב. אלה שני האפיפיורים שהיו בביקורת של אותה תקופה", אומר יהושע. פרי מוסיף: "הספר התקבל מצוין ואז התקבלות היתה לא של רבי מכר בחנויות ומניפולציות; התקבלות היתה אז התקבלות בקריה הספרותית. הספר נחשב מאוד כל השנים. הוא זכה ל-18 מהדורות במשך השנים. אחר כך ‘מולכו' ו'מר מאני' האפילו עליו שלא בצדק".

אבל כעת הספר יוצא לשוק שונה מזה שהיה לפני 28 שנה.

"כל העניין הזה מאוד אכזרי ואני לא חושב שיש לו תקדים, אבל זה אופייני לארץ", אומר פרי. "מודדים כל הזמן סופר חי לפי איזשהו ספר שלו שהחליטו שהוא הפסגה וכל הזמן יורדים לחייו. שוכחים שאולי הספר שהוא לא הפסגה הוא הרבה יותר טוב מהמון ספרים אחרים, ואם הוא היה מופיע בתור ספר ראשון אז היתה חגיגה. סופר שהוציא כבר כמה ספרים מצוינים - אז יש לנו עניין גם בעולם שלו. אם אני אתחיל למדוד את מאהלר לאור הסימפוניה הראשונה והשנייה והחמישית והתשיעית ושירת האדמה, אז כל השאר מיותר. אבל כל השאר מיותר? את כל השאר אני מעדיף לשמוע על פני בטהובן".

"לא בראיון שלי!" ממהר יהושע להגן על בטהובן.

פרי ממשיך בטיעון: "מי שיש לו עניין ב'הכניסיני תחת כנפך', צריך להיות לו עניין גם ב'מנהג חדש בא למדינה'. לזה יש את הכוח שלו ולזה יש את החן שלו, וכאן לא מפרגנים. ירדו לחיי חנוך לוין החל במחזה השלישי שלו ואמרו שהוא חוזר על עצמו. אמרו ש'סוף דבר' של יעקב שבתאי הוא לא ‘זכרון דברים'. לא צריך לאהוב דברים באיזה סוג של אהבה יציבה, אתה יכול היום לאהוב את זה ומחר לאהוב את זה. גם בולי, שאוהב את בטהובן, יש ימים שהוא אוהב יותר את הסימפוניות הזוגיות ויש ימים שהוא אוהב את הסימפוניות לא-זוגיות. כשאני עוד אהבתי את בטהובן, אז חשבתי שבטהובן טוב רק בלא-זוגיות. עד שיום אחד התחלתי לשמוע את הסימפוניות הזוגיות כי לא שמעתי אותן הרבה זמן ואמרתי ‘ואו, איזה יופי'".

יהושע מדבר על האחריות שצריכים לקבל על עצמם הסופרים הישראלים: "תמיד הייתי נהנה לשמוע אנשים בצרפת שאומרים שהם כל עשר שנים קוראים מחדש את בלזק או סטנדל. הייתי רוצה מאוד לקרוא שוב את מנדלי וגנסין. בגלל עבודתי באוניברסיטה הגעתי עד ברנר, ברקוביץ ושופמן, כי לימדתי אותם. הייתי רוצה משהו שיכריח אותי לקרוא את מנדלי וגנסין, אבל אצלנו אין דבר כזה.

אז אנחנו - הדורות של 50 השנים האחרונות של הספרות הישראלית, מחוץ לעגנון - זוכים לאיזו שעת חסד שבאה מפני שאין קלאסיקה כבדה במאה ה-19, שבעצם היתה צריכה להעמיד אותנו במקומנו הצנוע. אנחנו נהנים מחוסר הקלאסיקה. בוודאי שהיו שם יצירות גדולות אבל כל כך קשות, הבעיה הלשונית כל כך מסובכת. אדם שקורא את בלזק אז הוא בפאריס וזה מרתק אותו, אבל מי יכול לדעת מה זו העיירה של מנדלי? אפילו העיירות של עגנון כבר רחוקות ורק ההומור שלו והחן שלו מציל אותן מהשיכחה. לכן מוטלת עלינו אחריות. קיבלנו איזה חסד מפני שהספרות ההיא אינה נגישה ולכן זאת אחריות שלנו - אני אומר את זה גם בנוגע לדור הצעיר: אנחנו עדיין במחזור הקלאסי, אם אפשר לומר, וצריך לעמוד על המשמר שהדברים יהיו טובים ואמיתיים וזהירים. זה מוסר הזקנים שלי היום".

"עכשיו צריך רק שתחתמי כאן בפינה, בסוף... או שאולי יש לך הערות?"

קטע מהנוסח החדש של הספר "גירושים מאוחרים" מאת א"ב יהושע

יהודה קמינקא מגיע מארצות הברית לישראל לפני פסח כדי להתגרש סוף סוף מאשתו נעמי, המאושפזת במוסד לחולי נפש. באמריקה מחכה לו אשה חדשה ותינוק בבטנה. (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2010)

אני פוסע בין השיחים עם תיק הגירושים ביד אחת, ובאחרת שתי שקיות הנייר שכבר מתחילות להתפורר. אם יקפוץ כאן הכלב, אזרוק לו את התות. היה צורך באישור מיוחד ממשרד הבריאות כדי לאשפז אותה כאן עם הכלב, שכבר ביום הראשון שהכרתי אותו, כשיעל הביאה אותי בפעם הראשונה לביתם, והוא עדיין באמצע שנותיו, אמרתי מיד שהוא זקוק לכדור בראש או לטיפול פסיכיאטרי, אלא שכאן עדיין לא אמריקה, וחשבו שאני אומר עוד בדיחה. בדיחה או לא בדיחה, אני מבחין עכשיו בין השיחים בחיה המדובללת, כלאיים של כלב רועים, בולדוג ושד, מתרוממת באיטיות על כפותיה, מנערת את השלשלת, שאני מקווה שבצידה האחר היא קשורה למשהו יותר סולידי מעשב.

- הלו, אני קורא בעליזות משונה, מנפנף בתיק המסמכים ופוסע לאט במרחק כמה צעדים מהכלב, שאינו מביט בי אבל משגיח עלי. לאחר שהתחתנתי, ניסיתי כמה ימים לקרוא לה אמא, אבל מהר מאוד ירדתי מהשיגעון הזה. וגם הייתי מתנשק איתה לפעמים. הייתי באמת מבולבל לאחר הנישואים.

היא מטילה את הצינור לתוך אחת הגומות, הולכת רכונה בין העשבים לסגור את הברז, אבל משנה את דעתה ומתקדמת לפגוש אותי. היא לובשת שמלת בד רחבה שיעל קנתה לה לפני שנה, רגליה החזקות בנעלי איכרים, שערה הבהיר, שהלבין בזוהר משונה, פזור ומקיף את פניה השזופות הקמוטות, המנומשות באופן עליז. מיום שטענו כולם שהתינוקת דומה לה, הם קילקלו לי את כל התינוקת.

אני לוקח את ידה לשלום.

- מה שלומך?

היא מחייכת בביישנות, משפילה את ראשה בחן, לא עונה.

- יעל שלחה את האבקה הזאת שביקשת בשביל הכלב, ויטמינים, אני יודע, כנראה מערבבים באוכל, ואת תות-השדה אני בעצמי הבאתי בשבילך... ראיתי בדרך... תותים מקסימים...

היא מניעה את ראשה בתודה, עיניה מחייכות, אוספת אליה את השקיות בעדינות וממשיכה לחייך. לו היה לי זמן, הייתי כותב פעם ספר על הקשר הפנימי בין חיוך לשיגעון. רגע אחד אנחנו נעמדים בשתיקה מביכה, ואחר-כך מובילים זה את זה אל ספסל מתחת לעצים, מתיישבים, והיא עודה מחייכת ומנענעת בראשה באופן קצת אוטומטי.

אז הוא בא שלשום, אני פותח בטון אופטימי רחב, כמעט אפי.

היא מקשיבה ועדיין שותקת.

- הוא נראה טוב, כמובן קצת הזדקן... גם זה קורה.

עיניה מאירות.

- הוא עוד מתאונן על העווית הזאת בצוואר?

סוף-סוף אמרה משהו. עדיין לא ברור באיזה תדר.

- בצוואר? לא שמתי לב...

על מה היא מדברת.

איזו עווית?

אבל היא אינה עונה, רק מסתכלת למרחקים.

הוא עוד לא התרגל לשינוי של הפרש השעות. בלילה הוא ער וביום ישן.

היא מפנה אלי את פניה, מבטה חודר.

- הוא לא מפריע לכם? לילדים?

- לא... מה פתאום? גדי כל-כך שמח לראות אותו.

השם גדי מעורר בה נעימות. היא עוצמת את עיניה.

הכלב מגיח במהירות מן הסבך ומכשכש בזנבו, השלשלת נגררת אחריו, הוא מריח את האדמה סביבי, מריח אותי במרץ, מלקק את השקיות המונחות על הספסל, מייבב קלות, מסתובב, ואז נכנס לרבוץ מתחת לספסל ולוחץ את גופו אל רגלי.

- ויעל עייפה מאוד?

- לא... קצת... אבל זה בסדר.

- תן לה לנוח, אל תלחץ עליה.

- באיזה מובן?

אבל היא לא עונה. מה יחסה האמיתי אלי? זלזול קל בשנים הראשונות, כשהיתה בריאה, אשר בשנים האחרונות הפך לחיבת מטורפים רכה. אסא ואפילו צבי התרחקו ממנה, בעצם רק יעל מטפלת בה, ואני מטפל ביעל.

דממה. אור האביב הזך. רחש המים שעדיין נשפכים מן הצינור.

- נעים פה. הרוח, הים, הכל בעצם... לא ירד פה גשם אתמול?

ראשה מוטה מעט, ידיה מונחות בחיקה על השמלה הנקייה, שרידי הזהב במחלפות שערה, יושבת זקופה מאוד.

- בכל פעם שאני חושב עלייך אני אומר לעצמי איזה מזל היה לנו שמצאנו את המקום השקט הזה. לו הייתי אני צריך... זה המקום, זאת-אומרת, לכאן הייתי מבקש שיכניסו אותי, זאת-אומרת, לו...

שוב לשוני המהירה. צריך לתת רוורס, משפט אחד מיותר. אבל היא מקשיבה לי בעניין רב, ואצבעותיה הממוללות את בד השמלה נכרכות בעצבנות אחר חוט פרום. במרחק, באמצע השביל, עומד הענק בעל המטאטא ממוסמר למקומו. פרצופו האטום מופנה אלינו.

כאן לפחות מקשיבים לי בשקט -

אני מושיט לה את המסמך.

- זה ההסכם, אני נתקף פתאום התרגשות, אני הכנתי אותו... הסכם הגירושים שלכם.

היא מסתכלת בי, תפוסה בהרהורים, אבל לא מושיטה את ידה. אני מניח את הניירות בזהירות על ברכיה. הכלב מתחיל לייבב. יוצא מתחת לספסל, מחכך בי את דבלולי שערותיו הג'ינג'יות. ריר נוטף מלועו. הוא מניח את ראשו בחיקה ומריח את הניירות.

- הוא רוצה לקרוא... היא מסתכלת בי.

אני מחייך במרירות. בדיחה או טירוף או שניהם. זכותה לבדיחות מטורפות. גם אני הייתי מתפתה לחצות את הגבול מפעם לפעם ולהיפטר מאחריות משפטית על לשוני.

היא פותחת את שקית התות, מוציאה תות בשל אחד, מריחה ונותנת לכלב, שבולע מיד.

- כל-כך הרבה כתבת... אני צריכה לקרוא הכל?

- נדמה לי שכן, לפני שאת חותמת... ככה מקובל אצלנו...

- אצלכם?

- אני מתכוון אצל עורכי-הדין.

היא מקרבת את הניירות לעיניה, מנסה לקלוט משהו אבל מיד מתעייפת, מושיטה לי חזרה.

- אולי אתה תקרא בקול, אני לא רואה כלום... המשקפיים שלי נשברו... כבר אמרתי ליעל, גם את הספר שנתנה לי לא קראתי.

אני מושך את ההסכם מידיה, מוחה בזהירות את עקבות הריר של הכלב, ומתחיל להקריא לאט. הכלב אוכל במהירות תותים רכים מידה, גם נובר בשקית שבינתיים נקרעה. קיסינג'ר יושב בגן הארמון על שפת הנילוס ומסביר את הסכם הפרדת הכוחות, במרחק נעים הצלמים בתוך הסבך עם עדשות טלסקופיות. מפעם לפעם אני מפרש את הכוונה הסמויה בניסוח זה או אחר, מבהיר את החשש שהצלחתי לסלק, את המכשול האפשרי שנטרלתי. אבל מה היא מבינה. היא שותקת. ידה לופתת בחוזקה את הקולר על צווארו של הכלב. לבסוף אני מסיים.

- והתינוקת, היא אומרת, כבר לא מקימה אתכם בלילות?

- התינוקת? כמעט שלא.

- תמיד אני שוכחת את שמה.

רקפת, רקפתי...

- נכון, רקפת. תרשום לי כאן בבקשה את השם שלה.

ואני רושם על פיסת נייר ונותן לה.

שתיקה. אני נאכל ממתיחות -

- ולמה יעל לא באה אתך? למה הם שלחו אותך לבד?

- היא תבוא מחר, גם הוא... חשבנו שמוטב... מבחינה מקצועית... שאני אסביר בשקט.

- למה יעל לא באה אתך? קרה לה משהו.

- לא, שום דבר. מחר או מחרתיים היא תהיה כאן, אני אביא אותה.

הכלב רוטן לפתע. כבר אכל גם את השקית, עכשיו הוא אוכל את האוויר שבו היתה. שוב דממה עמוקה. רגע החתימה הגיע, אני מכיר את סוג הדממה הזאת.

- עכשיו צריך רק שתחתמי כאן בפינה, בסוף... או שאולי יש לך הערות?

אבל היא קמה לפתע ממקומה, והניירות נשמטים אל האדמה. נתקפה חרדה.

- למה יעל לא באה אתך? קרה לה משהו.

בוקר טוב. השדים התעוררו -

אני ממהר לאסוף את הניירות.

- אני נשבע... שום דבר... היא פשוט לא ישנה בלילה, היתה עייפה... ועכשיו אם רק תוכלי לחתום כאן. אין לנו הרבה זמן... הרב צריך להגיע לכאן בסוף השבוע... הוא חזר במיוחד, הרי סיכמתם את הכל במכתב... והבטחת...

לשוני מסתבכת. הכלב חש בהתרגשותי וזוקף את אוזניו ומתחיל לרטון בחוזקה. הגולם מתחיל לנוע בשביל לעברנו ומטאטא הקש נישא גבוה אל עבר השמיים. האם אוכל להסתלק מכאן בלי חתימתה? אמא צדקה. למה הייתי צריך להסתבך בעסקים שלהם. אף-אחד לא לימד אותנו בפקולטה איך נותנים ייעוץ משפטי למטורפים, צריך שמישהו יכתוב ספר בנושא ונראה לי שאני מתחיל להיות המועמד המתאים.

- אני אומר שאולי תחתמי עכשיו. זה הכל. כי זה הסכם טוב, שיבטיח את קיומך בכבוד. אפילו אם תרצי להתחתן מחדש, הוא ימשיך לתמוך בך.

ואני אוחז בכתפה.

אבל היא נסוגה מיד בבהלה ואוחזת בקולר הכלב שמתחיל כבר לנבוח ומנסה להתנפל עלי בגמלוניות. כלב זקן ומזוהם. אני ממהר להרפות ממנה.

- אולי את רוצה לחשוב עוד קצת?

היא מנענעת בראשה בתנועה של ילדה.

- אני אשאיר לך, ומחר או מחרתיים יעל תבוא לקחת. אולי יבואו שניהם...

- יעל תבוא?

- ודאי.

פניה מתמלאות אור. אני נזהר עכשיו שלא לגעת בה, שמא יפרש אותי הכלב שלא כהלכה. ואז אני מרגיש דגדוג של קש בעורפי. הגולם הגיע חרש ונעמד מאחורי. אני מחייך בסובלנות ותופס את המטאטא הנדחק אל ראשי. הכלב ממשיך לייבב, אבל לא עליו הוא יתנפל, אלא עלי, מזמן כבר איבד את האינסטינקט המשפחתי.

- אם כן, אני הולך. או שיש לך מה לשאול או לבקש -

היא מחייכת אלי בחיבה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ