אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בסטודיו של טליה קינן

טליה קינן כבר אינה רוצה להפריד בין סוגים שונים של מדיה ביצירתה, אבל בסטודיו שאליו עברה לפני שנה בסדנאות האמנים בתל אביב, היא נזקקה לקיר חוצץ כדי להרגיש נוח לעסוק בפעולה אינטימית כמו רישום

תגובות

חצי קומה מתחת לפני הרחוב

אם בתחילת דרכה היא הפרידה בין סוגים שונים של מדיה, כיום האמנית טליה קינן מעוניינת לטשטש את הגבולות. ואם בעבר הפרידה בין הוויה שיותר קשורה לאמנות לבין החיים, כיום הכל הוא חלק מפרקטיקה של "איך לחיות", שעיקרה הוא התקרבות לחוויה ולאופן פעולה אינטואיטיביים. משום כך, הסטודיו שהיא שוכרת בסדנאות האמנים בתל אביב הוא חלק ממכלול רחב יותר.

הסטודיו של קינן נמצא כחצי קומה מתחת לגובה הרחוב וחלונותיו פונים לגינת התבלינים שנמצאת בגב המבנה. המשקה הביתי הוא תה זעתר והתאורה בסטודיו טבעית עד שהלילה יורד, כך שהחלל מוצלל מעט גם בשעות היום. עד לפני שנה נהגה קינן לעבוד בבית ולקח לה זמן להתרגל למעבר: "הייתי צריכה להתרגל לשקט ולאור המסוים של החלל ולכך שאין בו שום תנועה מלבד התנועה שלי".

אותו אור מזרחי החודר לחלל הסטודיו, הנמצא מעט מתחת לאדמה, הוביל לעבודה ללא כותרת מ-2009, שהוצגה במוזיאון נחום גוטמן לאמנות בתל אביב במסגרת התערוכה "זולו". העבודה הוצגה על קיר שחור שעליו רשמה קינן קווי מתאר בהירים של כלוב ועל הקיר הקרינה את האור המרצד שהשקית יצרה על קיר הסטודיו שלה, כשנפגשה עם האור שנכנס לתוכו.

לקינן היה קשה להיכנס לפעולת הרישום האינטימית מטבעה כשעברה לחלל הגדול ועברה חצי שנה עד שהבינה שקיר חוצץ יכול להועיל. כך שחלל הסטודיו מחולק לשניים: חלל שבו היא עובדת על פיסול ועבודות וידיאו ולכן חלונותיו מוגפים בווילונות שחורים המאפשרים לה להקרין וידיאו בחלל ולערוך טסטים, שם יימצאו החומרים שאתם היא פועלת כמו מציאות מהרחוב, זכוכיות, תמונות עזובות, חול וכל מה שבא לידיה ולוכד את מבטה; בחלל השני מוצב השולחן שעליו היא רושמת, ובו נמצאים גם הקיר שעליו היא תולה עבודות, מתבוננת ומנסה לעבוד על היחסים שנוצרים בין העבודות, וכן מקום אחסון של עבודות קודמות וחומרים.

קינן, בת 30, מציגה כעת תערוכת יחיד במוזיאון בגוך שבגרמניה. מוצגים בה רישומים, פסלים ועבודות וידאו וסאונד, וחלל התערוכה נע בין אזורים מוחשכים יותר למוארים יותר בהתאם לסוג העבודות המוצג. "היה לי חשוב בתערוכה הזאת ליצור אירוע, חוויה", היא אומרת. "רציתי להכניס את הצופה כחלק מהחוויה, כחלק מהעבודות. אני מאמינה שתנועה מייצרת את זה, יש לה קצב ונוכחות שתמיד יוצרת דיפוזיה תחושתית בין הצופה לעבודה. בתערוכה הזאת ממש הרגשתי את הקשר בין הרישומים ופעולת הרישום לבין העבודות הגדולות יותר, את הדימוי שמתגלגל בין העבודות".

טליה קינן בסטודיו שלה: "החוויה של הסטודיו היא ניסיון להתקרב לחומר ולכוח המניע את הדברים ולא למערך לוגי מחושב"

את המעבר בין העבודות שנעשו בסטודיו לחלל התצוגה היא מתארת כ"רגע שיוצר את עצמו כעבודה חדשה. בסטודיו אני רק יכולה לדמיין את הסאונד והנוכחות שלהם יחד. בסטודיו יש לי רק מקרן אחד שבו אני יכולה להשתמש בכל פעם כדי לראות עבודה אחרת ורק בחלל התצוגה מתאפשר לי לראות כיצד הן עובדות אחת ביחס לשנייה ואיזה אפקט הן מייצרות".

מתוך מודעות רבה, קינן מנסה לקיים סדר יום ביצירה מתוך מקום משוחרר ואינטואיטיבי יותר מאשר קונצפטואלי ומנומק. "מבחינתי, החוויה של הסטודיו היא ניסיון להתקרב לחוויה של העבודה, לחומר ולכוח המניע את הדברים ולא למערך לוגי מחושב. העומק של פני השטח של הציור כבר מביא אתו מידע ויזואלי, וחשוב לי לא להוריד מיד מסכים של ידע על חוויה חושית שמתרחשת בעצמה. חשוב לי ליצור חוויית נוכחות שלא דרוש לה ידע מקדים וזה בא לידי ביטוי בחללים שאני יוצרת. זה גם מה שהוביל אותי לווידיאו - הופעה והיעלמות של דברים והקצב שמלווה אותם".

קינן מוסיפה שגם כאשר מניע אותה רעיון מסוים, "אני מנסה לסמוך יותר על הלא נודע ועל האינטואיציה ואני מאמינה שהרישום נותן ומאפשר את המקום הזה: כשאני ניגשת לרישום, גם אם אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, אני מתחילה לנוע על הדף ודבר מוביל לדבר והדימויים עצמם מנחים אותי הלאה". עם זאת, "ברגע שהדברים מתחילים לקרות, מחשבות על העבודה, על היחס שלי בחלל, הולכות ומתבהרות, אך חשוב לי שהן יגיעו תוך כדי עבודה ולא במאמץ מסוים הקודם לכך".

היא מספרת כי החלה לעסוק בווידיאו ובפיסול לצד הרישום עוד בשנת לימודיה האחרונה בבצלאל, אבל רק בשנים האחרונות החלה להסתכל על הכל כמקשה אחת, כאופני ביטוי לגיטימיים ולא סותרים. בעבר חשבה שעליה להתמקצע ולהשקיע ברישום וכיום היא מבינה כי המושג "התמקצעות" אינו תקף, מכיוון שאין בו כמעט חומר. "ברישום צריך המון כוונה והתכווננות, אין חומר שמגיב חזרה. זה לא אומר שאי אפשר להשתכלל, אך אני מרגישה שזה צריך לבוא מבפנים ומהדחפים שעולים בכל רגע נתון".

שתי חוויות השפיעו על תפישתה של קינן בכל הנוגע לחיים ולאמנות ולשילוב ביניהם: הראשונה היתה בתום לימודיה בבצלאל כשהזדמן לה לעבוד עם שני אמנים שווייצים שבאו לארץ כדי להציג עבודה במסגרת תערוכה קבוצתית. "שיטת העבודה שלהם הדהימה אותי. הם הפגישו אותי עם כל מה שהפוך לאווירה ולהתייחסות לאמנות שהכרתי קודם בבצלאל. הם מגיעים למקום בלי לקחת דבר מראש, מסתובבים שבועיים ואוספים דברים ובונים מהם גנים. הם מתייחסים למקום הנתון, לחוויה המקומית ולאינטואיציה שלהם. דרך החיים שלהם וההתייחסות הנדיבה למקום שבו הם פועלים משאירות בסופו של דבר חוויה אצל אנשים, גם כאשר העבודה מפורקת בתום התערוכה".

קינן מספרת כי אחד הדברים ששינו את חייה היה היכרות מקרית עם ה"דרופד", סגנון ווקאלי ממסורת המוסיקה ההודית העתיקה. "אני זוכרת ששמעתי את זה ברדיו וזה הקסים אותי. התחלתי ללמוד את סוג השירה והתגברתי על הקושי להוציא קול. גם מבחינה חושנית, מבחינת הגישה ומבחינת המבנה המוסיקלי, ההתייחסות מאוד שונה מהמערב. כל קטע מבוסס על ‘רגה' (קבוצת של חמישה צלילים שעליהם מושיבים את המוסיקה) וכל רגע מאופיין במצב רוח אחר ובפרק זמן אחר ביממה.

"כלוב", 2009 (תצלום: אלעד שריג)

"כל ‘רגה' היא כמו פלטת צלילים והסגנון מבוסס על אלתור ברובו", היא ממשיכה. "התוצאה היא כמעט כמו לשוטט בחלל, בחדר מסוים במקום. הצלילים מאוד חומריים והם אינם מספרים סיפור אלא בעיקר מנכיחים את הופעתם ואת הקצב שלהם. אפשר היה לראות את זה אצל אחד המורים שלי: שכשהיה שיר, היה נראה שהוא מצייר - הוא היה תופש את הצליל באוויר ומושך אותו לבטן ומעיף אותו שוב. הכל מאוד ויזואלי. המחשבה הזאת עוברת גם ליצירה שלי ולרצון לבנות חללים עם צלילים ודימויים שבהם הצופה ישוטט".

אין לי יותר ייסורי מצפון

מקום: סדנאות האמנים בתל אביב זמן: שנה גודל: 90 מ"ר

"בהודו הנגנים גם מציירים ורוקדים. העולם המערבי מלא בהגדרות. אם מישהו עושה שני דברים, אז הוא מיד ‘רב תחומי'. זה הוביל אותי לחשוב על החלוקה למדיום: התנועה שקיימת ברישום יכולה להתקיים גם בריקוד ובמוסיקה ולדבר על ציור או רישום כמשהו טכני - איך צריך לעשות אותו, מה נכון או מה לא מרגיש קצת מיושן. היום אין לי יותר ייסורי מצפון ואני כן שואפת לאיזה חיבור בין הדברים. ואני רוצה שהאופן שבו אני ניגשת למוסיקה ידמה לאופן שאני ניגשת לרישום".

*#