אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נווה הביבים של גליה יהב

גליה יהב אינה מאמינה ב"אמנות טובה". המבקרת והאוצרת סבורה שתערוכה צריכה להיות צורמת ושאמנים צריכים לפעול מתסכול. בתערוכה שאצרה במכון טיהור השפכים של גוש דן היא מנסה "להציף שפכים". רק אל תגידו שהריח לא נעים

תגובות

"האמנות בארץ עברה הפרטה וולגרית ומואצת בעשור האחרון, כזו שמוציאה מהאדם את החיה והוא מאבד את עצמו לדעת בהתמכרות שלו לשטן ולפיכך מחויב לייצר דיסוננס קוגניטיבי ולקרוא לזה השתפרות, התמקצעות, בינלאומיות, התבגרות. אבל אם זה נראה כמו כסף, מריח כמו כסף ומתנהג כמו כסף, אז זה כנראה תאוות כסף" - כך אומרת גליה יהב, אמנית בעברה ואוצרת התערוכה "גאולה דרך הביבים" שתיפתח הערב במיקום לא שגרתי - מכון טיהור השפכים של גוש דן (שפד"ן). חרף זאת, היא טוענת שהיא עדיין מתרגשת מעבודת אמנות עד כדי הזלת דמעה.

היכולת הקוטבית המופלאה הזאת היא גם זו שהנחתה אותה בבחירת האמנים והעבודות המוצגות בתערוכה החדשה שאצרה. "תמיד האמנתי שאמנות אינה צריכה להיות ‘טובה'", היא אומרת. "מעניינת אותי אמנות שנויה במחלוקת: אם תערוכה אינה מחליקה בנוחות בגרון, מביכה, צורמת או משאירה משהו שעוד אפשר לחשוב עליו למחרת, זה הישג".

יהב, בת 41, אצרה עד כה יותר מעשר תערוכות, בהן תערוכות חשובות כמו "אסון האהבה" במשכן לאמנות בעין חרוד, "בעד מי אנה פרנק היתה מצביעה" בגלריה קו 16 בתל אביב ו"נשורת" ו"ליקוי" בגלריה ג'ולי מ' בתל אביב. בתערוכה הנוכחית היא תתנסה בהצגת אמנות במקום שאינו מיועד לכך, בדומה לכמה מקרים שהיו בשנים האחרונות, כאשר האמנות שימשה כקרש קפיצה של אתרים מסוימים לצורך מיתוגם ושיפור תדמיתם. עם התערוכות הבולטות מהסוג הזה נמנו "אמנות הארץ", שהתקיימה במשך כמה שנים בתחנת הכוח רדינג בתל אביב, תערוכות שונות מבית אימפריית קסטיאל ותערוכות כגון "אמנות סודית" בבנק לאומי.

כיצד נולדה התערוכה הנוכחית? אנשי השפד"ן מזכירים את התקרית שאירעה ב-2003, אז התפוצץ צינור השפכים הראשי ברחוב עזה ביפו. התקרית לא רק פגעה בתושבי העיר, בדירות הסמוכות ובבתי העסק הסמוכים אלא גם גרמה לכך שעד אמצע 2005 הוצב צינור ביוב אימתני מעל פני הקרקע בשדרות ירושלים בעיר. בעקבות זאת, החליטו בשפד"ן להקים מרכז מבקרים, שעתה מלאה שנה לפעילותו. הם ביקשו להציג שקיפות מול תושבי האזור, ומאותה סיבה גם פנו ליהב, כדי שתאצור תערוכה במקום. בין היתר, משתתפים בתערוכה האמנים זמיר שץ, שחר יהלום, עוז מלול, קרן רוסו, אסי משולם, עמית לוינגר ושי-לי עוזיאל.

"האופק האוטומטי של כל התערוכה הזאת, בלית ברירה כמעט, הוא האסלה - כלומר, המשתנה של מרסל דושאן", אומרת יהב. ואכן, הביקור במתחם התערוכה מתאפיין בריח חריף של אסלות, שאינו מרפה. "הביטוי ‘גאולה דרך הביבים' מאפשר המשך של התעניינויות ועיסוקים קודמים שלי, כמו עמדת החובבן שאינו דובר פרופסיונלי ולכן ראוי להקשבה, שמסוגל לייצר היגד מתמקח על המקום של האמנות ולפיכך הוא ביקורתי", מבהירה יהב. "העבודה כוללת ממד רפלקסיבי על תנאי האפשרות שלה.

"יש סאונד דומה ל'מפעל לטיהור השפכים' ו'גאולה דרך הביבים'", היא מוסיפה. "אבל מדובר בשתי פרוצדורות הופכיות: העשייה האמנותית היא להציף שפכים, לקיים דיבור על מה שלא מדברים עליו. התערוכה מציבה את הדיבור על הזכות לחיים במובן הפוליטי".

אוננות כאמנות

יהב מזוהה עם דור של אמנים צעירים שפרצו לתודעה בתחילת שנות ה-90 וכבר מתחילת דרכה היא ביקשה לנסח את משנתה הביקורתית דרך אמנות, אוצרות וכתיבה על אמנות, שבה החלה מיד עם תום לימודיה. היא עסקה בסוגיות פמיניסטיות ומגדריות במרבית תערוכותיה כאמנית, בהן בעבודתה המפורסמת "Blind Spot" - סרט שהוצג ב-1999 בגלריה עמי שטייניץ בתל אביב ובו האמנית מציגה במשך 50 דקות 14 אירועי אוננות שונים, המצולמים בחלל הביתי-פרטי כששאלת הראייה והמבט נוכחת כל הזמן ביצירה. עבודה בולטת נוספת היתה "פסטרמה דבש או ארכיון אהבה", שהוצגה ב-1998 בגלריה עמי שטייניץ ובה הציגה יהב ארכיון הכולל מזכרות מ-52 ממאהביה ומאהבותיה - החל בתצלומים, דרך חפצים וכלה בטקסטים וממצאים נוספים.

גליה יהב (ברקע: העבודה "אוכלי הנבלות" של עדי נחשון מהתערוכה "גאולה דרך הביבים"). "צריך להודות: אני קודם כל מושפעת ממסורת של התנגדות"

עניין רב עורר גם הגיליון השערורייתי של כתב העת לאמנות "סטודיו" שהיא ערכה ב-1999 והוקדש לפורנוגרפיה וסוגיות מגדריות וגרר תגובות שמרניות. עוד קודם לכן, ב-1996, היא יצאה יחד עם הפעילה החברתית שולה קשת נגד תערוכה שהוצגה בבניין התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. הן הציגו תערוכת מחאה וטענו כי אין לתת כסות תרבותית למוסד שפוגע במרקם האנושי במקום.

"צריך להודות: אני קודם כל מושפעת ממסורת של התנגדות, או לפחות של תפישת קונפליקט", אומרת יהב. "אני אדם פוליטי וזו פריזמת הקריאה שלי - של שפה, תרבות ותולדות האמנות". בהתאם לתפישה הזאת היא גם ערכה את גיליונו השלישי של כתב העת "רדינג" ב-1996 בתגובה לטבח כפר כנא, שבו נהרגו יותר מ-100 איש מהפגזה של צה"ל. כותרת הגיליון היתה "יזכור" ומתחתיה הודפסו שמות כל ההרוגים.

לאחר ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005 אצרה יהב את התערוכה "עזה כמוות אהבה - ברכת דרך", שהוצגה בגלריה של בית הספר מנשר בתל אביב. מאז לא זכורה תגובה מנוסחת שלה לאירועים פוליטיים באזור. לדבריה, "אני כנראה לא אסיים את הכיבוש בעשר אצבעותי, אף על פי שאני מוכנה לתת לפחות שלוש מהן למען המטרה. אופן האפשרות שלי לפעול מוגבל ורבים וטובים ממני עושים את זה בנאמנות רבה יותר. משמעות ה'פוליטי' היא לעשות פרובלמטיזציה של אופני מחשבה, לאתגר את ההתמיינויות המובנות מאליהן. ברור שבעולם קורים דברים אכזריים ונוראים, אבל מה באמת יכולתי לעשות מול המתקפה הלא קונוונציונלית האחרונה על תושבי עזה?"

ומה ההבדל בין אז לבין היום?

"אנחנו בזמן פחות טוב ביחס לשנות ה-90, וצריך להגיד גם את זה. את מי מעניינת אמנות פלסטית בכלל? היא מעניינת אם היא פרויקט ראווה ממתג, אם היא עושה כסף בעבור מישהו. היא איבדה את הבכורה ואת המקום השני והשלישי שלה לטובת בידור, טלוויזיית ריאליטי, רבי מכר ישראליים ואפילו לטובת תיאטרון ישראלי ומחול".

ואיך זה בא לידי ביטוי?

"אני חושבת שרואים את זה גם בתוצרי האמנות, שמדברים יותר ויותר על כלום בהשוואה לאלה של שנות ה-90, אז אמנים לפחות התעניינו בביקורת מוסדות, שאלו שאלות רפלקטיביות וביקורתיות ולא רק הזיעו באופן חסר בושה על התקבלות הסוריאליזם האניגמטי והמצויר רע אבל בכוונה שלהם. תסכול הוא תכונה שאיבדה מערכה; בצעירותי זה עדיין היה דרייב. להיות מתוסכל משמע לרצות דברים, לחיות עם תשוקה. כיום יש מצב תרבותי מדאיג של אנשים צעירים לא כועסים. הם משכילים, ידענים, אבל ממולחים ומסתכלים רק על מחוזות ההתקבלות".

אם כך, מהו הפוליטי היום?

"בהקשר הנוכחי של התערוכה, קודם כל אין את עול המסחריות ולפיכך התערוכה כוללת אמנים שרובם עוסקים בתנאי האפשרות הפוליטיים של יצירת אמנות, או זה לפחות האופן שאני יודעת לקרוא אותם. חשוב להקפיד כאן על אי-דמגוגיה, שכן גם צייר מופשט יכול לטעון שהוא רפלקסיבי ועוסק בתנאי האפשרות שלו משום שהוא מוגבל על ידי הקנבס. לא מספיק להגיד ‘ואו, ממש בגדתי בעצמי כשהשתמשתי בצבע ורוד'. המשמעות של העבודה נצברת באמצעות האופן שבו היא מספרת את איסוריה, שהיא משרטטת את משטר השיח שבתוכו היא פועלת ואתו היא מתמקחת - זו עשייה פוליטית מבחינתי. אמנות שאינה חורכת את עצמה ומסתכנת בהפיכתה לאי-אמנות, בהפיכתה לכלום מביך - היא אמנות סלונית".

מתוך התערוכה (למעלה מימין ובכיוון השעון): יהודית רובננקו, "גאולה דרך הביבים", 2009; אסי משולם, "עבודה זרה", 2010; אלי גור אריה, "סלע אנדרומדה", 2004-1999

יהב עורכת את מדור האמנות של "טיים אאוט תל אביב" זה יותר מחמש שנים, וגם כותבת בו. לדעת רבים, היא אחת הכותבים החריפים והמעניינים ביותר בתחום ביקורת האמנות בישראל. גם לפני שהיתה מבקרת פעילה, היא שילבה בין תחומי עשייה, כמו אוצרות לצד אמנות. לנוכח זאת, עולה השאלה אם תפקידה כמבקרת אמנות וכעורכת מדור אמנות אינו מתנגש בדרך כלשהי עם היותה אוצרת. "יש לקוות שלאור דברים שכבר עשיתי, צברתי אנשים שיודעים שאם חשבתי שהתערוכה שלהם גרועה מנשוא, בהחלט אציע להם להשתתף בתערוכה אחרת אם באופן כללי הם אמנים ראויים בעיני ולהיפך - שהעובדה שהצגתי אמן מסוים או שיתפתי פעולה עם חלל מסוים כאמנית או אוצרת אינה אומרת שהם חסיני ביקורת", משיבה יהב. "יש רגע שבו אין חברים, שעובדים מול מושג האמנות, הדיון באמנות, מול קורא או צופה מדומיין במונחים נחשקים, רציניים.

"אני נגד העמדה הלכאורה-נייטרלית של ‘טבולה ראסה'. נקיטת עמדה של ‘אין לי אידיאולוגיה' היא נפשעת בעיני. כשאומרים ‘אני נייטרלי', אני מיד מחפשת מי שלף את פנקס הצ'קים ומי בוכה לבד בחושך. אין זה סוד שאני חושבת שיש אמנים יותר טובים ופחות טובים ואין זה סוד שיש אמנים שאני מעריכה ואמנים שאני חושבת שהם משמימים, אמנות הון, אמנות שלטון, אמנות הון-שלטון". יהב תוהה: "בשביל מה אמן קם בבוקר אם הוא אינו מקדם שום אמירה, שום סדר יום? בשביל להתפרנס?"

כמבקרת, יהב לעתים מבטלת על הסף עבודות אמנות או מוטיבציות של אמנים ואוצרים. המלה "חשדנות" חוזרת כמה פעמים בשיחה אתה, בין היתר כביטוי לאופן של "התבוננות וקבלת העולם לא באופן מתמכר, לא באופן מאשרר אלא באופן שמתוסכל מהעולם". היא מאמינה, לדבריה, ש"אופן התיווך האינטליגנטי בין יצירה לבין קהלה הוא דרך חשיפת ליקויים, פתיחת הבעיות הפנימיות, הוויכוחים, הצלקות, החולשות, הפרדוקסים, המבויים הסתומים להבדיל מרפרזנטטיביות סכרינית. במובן זה, תפקיד המבקר אינו לדובב ייצוגים באופן שיווקי בעבור הקורא".

המחיר לחריפותה של יהב ולחוסר החשש שלה להביע את דעתה ברור, אבל לדבריה, "רוב האנשים אינם עושים צעדים או פעולות בעולם מפחד המחירים. זוהי הצנזורה העצמית ולא בא לי להשתתף בשיחת אזהרה". היא מספרת שבמקרה מסוים אוצרת של אחד המוזיאונים הזהירה אותה שהיא לא תוזמן עוד לאצור אצלה תערוכות בגלל ביקורת לא אוהדת שכתבה. "זוהי כמובן עמדה נאלחת ומדכדכת שגורמת לי לדפוק את הראש בקיר ולשאול בעבור מי אני עובדת, לא מפני שנגזלה אפשרות לאצור תערוכה אלא מפני שרציתי לדמיין שבני השיח שלי מסוגלים למחשבה עקרונית, שהם מבינים רעיונות כחליפין, שיש להם מרחק מעצמם ולו לרגע, שאינם אינפנטילים נרקסיסטיים שממיינים את העולם לפי ‘לנו או לצרינו'". יהב סבורה כי "זה לא כל כך שאני אמיצה, כמו שכל האחרים הם חארות מפוחדים".

מקרה יוצא דופן היה לפני שנה, כשיהב פירסמה ביקורת חריפה על ייצוגי השחור באמנות הישראלית העכשווית, כפי שהתבטאו בתערוכות שונות שהוצגו אז: "הניצודים" במוזיאון נחום גוטמן לאמנות בת"א, "עריצותו של השקוף" במנשר, וכן בעבודותיו של דורון רבינא - החל בפסל פורצלן שהציג בביאנלה הראשונה בהרצליה ועד לתערוכה "תביאו לי גבר שחור", שהתקיימה באירוע "ארט טי-אל-וי" הראשון. תכתובת פרטית גסה, סקסיסטית ושוביניסטית, שכללה ביקורת נוקבת על יהב, נכתבה אז בין רבינא לאמן בועז ארד והובאה לידיעת הציבור הרחב כאשר יהב בחרה להגיב לכך במאמר ב"טיים אאוט". בנוסף להתבטאויות המילוליות נעשה אז שימוש בתמונות וחומרים מתוך עבודות של יהב, שהיו ברשותו של ארד, ללא אישורה. ההתכתבות, שאותה יזם ארד, כללה הערות אישיות על אישיותה של יהב, גופה בליווי תצלום של יהב מעובד בפוטושופ וחומרים מעבודת הווידיאו "Blind Spot" שבה נראתה יהב מאוננת.

יהב החליטה אז להעביר את המקרה מהזירה הפרטית אל תוך הספירה הציבורית, קודם כל במטרה למגר את התופעה. "הרי מדובר באנשים שיש להם תכתובות פרטיות, תצלומים, חומרי גלם של עבודות וידיאו שלי. רציתי לנהוג כמו שחינכו אותנו - לא לחכות מעבר לסטירה הראשונה", היא אומרת.

עם זאת, לאחר שיהב חשפה בפני הציבור את הפגיעה ואת חציית הגבולות בין האישי למקצועי, איש מהמעורבים לא קיבל אחריות על הפרשה מתוקף תפקידו ומעמדו בשדה האמנות. נדמה שהשתיקה שאפפה את הסיפור שימשה כהסכמה והתרה לצורת ביטוי אלימה, ואף אם במקרה זה היה מדובר בעימות בין חברים לשעבר, המניע להשתלחות ביהב היה קשור להיבט מקצועי - הביקורת שהיא כתבה.

גם כעת העדיף רבינא לא להגיב לדברים. ארד מסר בתגובה: "כל מה שהיה בהתכתבות הזאת היה שיח בין חברים. היא פגעה בנו ואנחנו בה, וזה יצא מפרופורציה". על שאלת האחריות שלו כאמן וכמורה הוא עונה: "זה לא היה חינוכי וציבורי מלכתחילה וזה רק נהיה וולגרי יותר. לא הגבתי כי לא מצאתי לנכון להסלים את הסיפור ולשחק את המשחק הזה".

*#