שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סטיב רוז | גרדיאן
סטיב רוז | גרדיאן

יש די עדויות לכך שאמנים מסוגלים לביים סרטים טובים - סטיב מקווין, סם טיילור ווד, ג’וליאן שנאבל, בין השאר, סיפקו אותן - אך רק לעתים נדירות הדבר פועל גם בכיוון ההפוך. כשמתבוננים ביצירות הקונצפטואליות של דניס הופר, שנדמה שמחייבות לעשות זאת תוך ליטוף של זקן תיש, או בניסיונותיו המגושמים של סילווסטר סטאלון ליצור אקספרסיוניזם מופשט, אפשר לחשוד שכת חנפנים מוכי זוהר כוכבים נטעו בהם הערכה מוגזמת לכישרונותיהם. לכן, כשנודע בשנה שעברה שטאקשי קיטאנו, יוצר הקולנוע הבולט ביותר ביפאן, מציג תערוכת אמנות בפאריס, פעמוני ההתרעה צלצלו.

ב–15 השנה האחרונות ייצר קיטאנו שורה של מותחנים אלימים ואקזיסטנציאליסטיים, אך בהדרגה נדמה שהוא מתמקד בטבורו שלו: בחודש שעבר יצא סרטו מ–2005 “’Takeshis”, מעין מסה מבלבלת בכוונה, החוקרת את ההיבטים הרבים של אישיותו של קיטאנו. אחר כך יצא “Glory to the Film Maker” ‏(הללו את יוצר הקולנוע‏), שעסק במעמסה שבהיותו במאי קולנוע חשוב. פסק דינו הקטלני של המגזין וראייטי היה “סרט שהתהדר בתואר ‘שמונה וחצי’ של קיטאנו, אך משקלו קרוב יותר לאחד ורבע”.

מלבד זאת יש לו גם ציורים. כל מי שראה את הסרט “זיקוקין די־נור” ‏(“Bi–Hana”‏) מ–1997, הסרט הטוב ביותר של קיטאנו, יכיר אותם: הסרט מלא ביצירות האמנות של הבמאי. במיטבם הן דוגמאות ססגוניות של מלאכת מחשבת של מה שאפשר לכנות “סגנון נאיבי”; הרעות שבהן הן שרבוטים חובבניים שאפשר למצוא בשוק הפשפשים. ואף על פי כן הוא קיבל לידיו את השליטה בפונדסיון קרטייה, מוסד תרבות יוקרתי השוכן במבנה פלדה וזכוכית בגדה השמאלית בפאריס.

קיטאנו ויצירות מהתערוכה. “אף פעם לא מכרתי ציור שלי. אני מעדיף לתת אותם לאנשים בחינם”

בתוך כך, במרכז פומפידו מוצגת רטרוספקטיבה מסרטיו של קיטאנו; בשבוע שעבר העניק לו שר התרבות הצרפתי את אות אביר האמנויות והספרות - העיטור האמנותי הגבוה ביותר במדינה. למעשה, השתלטותו של קיטאנו על המוזיאון אינה תערוכה כלל; זהו יריד שעשועים לילדים. כמה מציוריו נהפכו למתקנים שקופים ענקיים, התקועים בקירות הזכוכית; יש שם מיצבי הלצה ומוצגים אינטראקטיביים הלועגים לאמנות. היצירה המרכזית היא מתקן משקשק המזכיר קטר קיטור, שמסתובב באמצעות זוג כפות רגליים ענקי, נטול גוף, בגרבי צמר בלויים; בחרטום המתקן יש מכונת תפירה רגילה היוצרת תפרים בחתיכת בד קטנה. עוצמת התעשייה נרתמת ליצירת עיטור קטן וחסר תכלית.

מיצב אחר - “התיקים הסודיים של הצבא האימפריאלי היפאני” - מורכב מדגמי בעלי חיים בגודל טבעי שנהפכו לכלי נשק: לווייתן שמסלול המראה מהודק ברצועות לגבו, פיל שרובה מחובר לחדק שלו, דברים מסוג זה. יש גם תא שבו המשתתפים יכולים לירות כדורי צבע אל דינוזאורי נייר גדולים, ומכונה המייצרת ציורים אקראיים בסגנון ג’קסון פולוק. יש מפלצת מוזרה, בובות־רובוטים ותכסיסים מדעיים מעוררי מחשבה. התערוכה רחוקה מלהיות מסע אל הנפש של קיטאנו, והיא שופעת, נגישה ומצחיקה.

“עדיין לא הצלחתי להבין למה מוסד בולט כמו פונדסיון קרטייה ירצה לארח תערוכה מיצירותיי. אין לי מושג”, אומר קיטאנו, משועשע, מדבר באמצעות המתורגמן שלו. הוא אינו מזכיר כלל את הרוצח דמוי הכריש שהוא מרבה לגלם בסרטיו, ויוצר רושם ידידותי ואקספרסיבי, כמעט חבקן. גילו, 63, כבר ניכר בו, הגם שבשערו יש גוונים בלונדיניים. “כשאנשים אומרים לי שאני אמן, אני אומר, מה? בלתי אפשרי מבחינתי להתייחס לרעיון הזה ברצינות. בסך הכל רציתי להשתעשע כאן. מבחינה פסיכולוגית, אני עדיין ילד בן 12”.

אותי זה מצחיק

כותרת התערוכה של קיטאנו היא “Gosse de Peintre”, שאפשר לתרגם כ”ילד בציור” או “ילד של צבע”. זו התייחסות לא רק לפן הילדותי של קיטאנו אלא גם לעובדה שאביו היה צבע ושיפוצניק. בספרו האוטוביוגרפי כתב קיטאנו שמקצועו הלא־יוקרתי של אביו הסב לו מבוכה, בייחוד כשהתבקש לעזור לו לצבוע את בתי חבריו לכיתה. כיום הוא בדרך כלל ספקן ביחס לאמנות עכשווית או קונצפטואלית, ואף לכל מה שנחשד ביתר תיאורטיות. לדבריו, מעולם לא שמע על דמיאן הירסט, אף שהוא מיודד עם איל אמנות הפופ היפאני טקאשי מורקאמי.

“מה שמושך אותי לאמנות הוא שאפשר לדבר על הצד התיאורטי של העבודה מכאן ועד הודעה חדשה, כי זה פתוח לפרשנות”, הוא אומר. הוא מזכיר את קטר הקיטור שלו כדוגמה. “אני יכול לתת תשובה ישירה: זה פשוט מצחיק, לא? ואני גם יכול להגיד שזו פרשנות אירונית לאקולוגיה ולחידושי הטכנולוגיה, בכך שבני האדם מבזבזים את כל המשאבים כמו ברזל, פחם, פלסטיק וכולי, רק כדי לתפור דבר קטן כזה”.

הוא הסכים להציג את יצירותיו בתערוכה משום שעשה לא מכבר סרט על אמנות, שיצא בימים אלה בצרפת. הסרט, “אכילס והצב” שמו, הוא קומדיה שחורה על אמן שעסוק בעצמו באופן חולני, ועובר כל סגנון אפשרי עד שבסוף חייו הוא מבין שהוא פשוט לא טוב. שוב, כל הציורים בסרט הם פרי מכחולו. לדבריו אין לו אשליות בנוגע לכישרונותיו שלו. “אני מצייר פשוט לשם ההנאה מציור”, הוא אומר. “אף פעם לא מכרתי ציור שלי. אני מעדיף לתת אותם לאנשים בחינם”.

לקהל היפאני, יצירותיו השובביות והפופוליסטיות של קיטאנו אינן דבר חדש. במערב הוא טאקשי קיטאנו, יוצר קולנועי ושחקן מוערך; אך בביתו הוא מוכר יותר כ”ביט טאקשי”, סלבריטאי המרבה להופיע בטלוויזיה, התשובה של יפאן למגיש הטלוויזיה האמריקאי הידוע כריס טראנט ‏(“מי רוצה להיות מיליונר”‏). הוא שם ידוע בכל בית משנות ה–80, בתחילה בזכות מופעי הסטנד־אפ קומדי המפורשים שלו, שבהם הוא בולט בדיבורו המהיר. כעת הוא המנחה של שמונה תוכניות טלוויזיה בשבוע, ובהן חידון מתמטי, תוכנית קליפים ואפילו תוכנית אירוח שעוסקת באמנות ושמה “כל אחד יכול להיות פיקאסו”. הוא מרבה לספוג נזיפות מהצנזורה על שהוא דוחק את גבולות ההגינות, וקהלו אוהב אותו בשל כך. אך עד לא מכבר התעלם רוב הקהל היפאני מסרטיו של קיטאנו, שמצאו להם קהל רק כשזכו לשבחים מצד מבקרים אירופים. הוא שומר את אישיותו כבמאי סרטים אמנותי לימים שבהם הוא מעבר לים. אלה חיים כפולים שאפילו קלרק קנט היה מתקשה להסתדר בהם.

לדברי המפיק שלו, מסאיוקי מורי, שמכיר אותו זה 30 שנה, הקריירה של קיטאנו היא מעין מטוטלת. “ככל שהוא נעשה רציני יותר בסרטים שלו, כך הוא עף רחוק יותר בחזרה לצד השני, וכך הוא נעשה אבסורדי ומטופש יותר בתוכניות הטלוויזיה שלו. הכרחי בשבילו להיות שני הצדדים האלה”. קיטאנו זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים בוונציה לשנת 1997 על “זיקוקין די־נור”; הדבר הבא שעשה בטלוויזיה היה לצעוד ברחובות טוקיו בתחתונים. לא הייתם תופסים את קורוסאווה עושים את זה. אפילו לא את כריס טראנט.

האיזון הנכון

העובדה שהאירופים נוטים להעדיף את הצד האפל, האלים והמסתורי של קיטאנו בוודאי מעידה עליהם יותר משהיא מעידה עליו. אך הוא הראשון שמציין שקומדיה לעתים קרובות אינה מיתרגמת היטב, לא כמו “עניינים של חיים ומוות”. אך בעיני קיטאנו, אין סתירה רבה בעבודתו. “הומור זה כמו אלימות. שניהם מגיעים באופן בלתי צפוי, וככל שהם בלתי צפויים, כך הם נעשים טובים יותר. ככה זה פועל. כשמישהו מחליק על קליפת בננה, מצחיק יותר אם הוא מורם מעם, מלך או קיסר, מאשר אם הוא אדם רגיל. הדמות השטנית הזאת משותפת לקומדיה ולאלימות. שתיהן אורבות לנו ברגעים הכי בלתי צפויים”.

אולי תערוכתו בפאריס תגשר סוף סוף על כמה מהפערים באישיותו של קיטאנו - אלא שהמטוטלת מתנדנדת גם לכיוון השני. הוא אולי לועג לאמנות, אבל הציור היה בעבורו ללא ספק מכשיר טיפולי, אפילו סיפק לו ממד רוחני. הוא החל לצייר ב–1994 כשהשתקם מתאונת אופנוע קשה. הוא פגע במחסום דרכים וסבל מפגיעות ראש קשות - הצד הימני של פניו עדיין נושא צלקות. קיטאנו מספר שפיסת עצם איימה לחדור למוחו. “המנתח אמר שאם לא אעבור ניתוח אני עלול להשתגע. חשבתי לעצמי, ‘טוב מאוד. אולי אהיה צייר מטורף - כמו פיקאסו או ואן גוך!'”

הציורים המוקדמים האלה הופיעו ב”זיקוקין די־נור”, כעבודותיו של אדם שנאלץ להשלים עם עובדת היותו משותק בשל תקרית ירי. מורי, המפיק, אומר לי אחר כך שקיטאנו אינו זוכר את התאונה, ושהאירועים מתבלבלים במוחו. המנתח אמנם רצה לנתח, אך כדי לשחזר את תנועת הפנים בצד הימני. קיטאנו סירב והעדיף לקבל את גורלו.

מוות, אלימות והתאבדות הם מוטיבים חוזרים בעבודתו. בכמה מסרטיו, הדמות שהוא מגלם מתאבדת בדרך כלשהי, או לפחות זוממת לעשות זאת; הוא תיאר את תאונת האופנוע שלו כ”ניסיון התאבדות לא מודע”. הוא גם מרבה לבצע התאבדויות מקצועיות, כך נדמה, בכך שהוא יוצר מופעים קומיים בלתי מצודדים במכוון בדיוק כשהוא מתחיל לזכות בשבחי הביקורת. בהכירו בכך, הוא מזכיר את סרטיו האחרונים כחלק מ”הרס יצירתי” מתמשך של הקריירה שלו, וקשה לדעת אם הוא מתלוצץ או לא.

כך או כך, השלב הזה בחייו עומד להסתיים, הוא אומר. סרטו הבא, “Outrage”, יחזור לתחום המוכר יותר של מותחן יאקוזה. “מבחינה פסיכולוגית ופיסית כאחד, בשניים־שלושה הסרטים האחרונים עשיתי את המעבר מאדם בגיל המעבר לאדם זקן. זה היה מתיש, אבל אני חושב ששרדתי”.

האם הוא מרגיש שנולד מחדש? “לא. אני מרגיש... כאילו עברתי התססה”, הוא אומר וצוחק. באינטליגנציה חסרת הליאות שלו, קשה לדמיין את קיטאנו מתאר את עצמו כאדם מיושב, אך נדמה שהוא מצא איזון שמח - חלקו זקן חכם, חלקו ילד בן 12.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ