אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פטי סמית, אייקון אופנה על־זמני

הז'קט השחור, העניבה הדקה, כתונת הגברים הלבנה. מה הופך את הזמרת פטי סמית, גם בגיל 63, לאייקון אופנה על־זמני

תגובות

צווארים השתרבבו בניסיון לראות את פטי סמית, שהתיישבה ליד השולחן הפינתי הרגיל שלה ב”דה סילבאנו” בגריניץ’ וילג’, מקום חביב עליה לבילוי של אחר הצהריים. זה היה לפני כמה שבועות. הפלא היה שהלקוחות, כסופי שיער ושריריים, יכלו בכלל להבחין בה. סמית היתה מוצנעת, ונראתה אפילו כמבטלת את עצמה בלבושה - ז’קט גברי, חולצה חסרת שרוולים ומכנסי ג’ינס מרופטים. היא לגמה מים חמים ולימון, והיה אפשר בקלות לחשוב שהיא אחת ההיפים העירוניים חסרי המין שמאמצים את אופנת הסקיני ג’ינס והמעילים הגדולים כשריון אורבני.

האם היא מנסה להיטמע בנוף? סמית מושכת בכתפיה, לא מתחייבת. “הסגנון שלי משדר ‘תסתכלו עלי, אל תסתכלו עלי’”, היא אומרת, ורמז לרגזנות חולף בנינוחות שלה. “זה ‘לא אכפת לי מה אתם חושבים’”.

היה מפתיע אפוא לגלות שהז’קט האפור הגדול שלה, שחפתיו ניתנים להסרה בשורש כף היד, הוא מעיצובה של אן דמולמסטר, כוהנת גדולה של שיק פאריסאי מתקדם. מכנסי הג’ינס שלה הם של ראלף לורן, וסמית אוהבת אותם בשל הקווים העזים. מגפיה, שקיבלה במתנה מג’וני דפ, שנעל אותם בתפקידו ככובען המטורף ב”אליס בארץ הפלאות”, התאימו לה באופן מושלם, סמית מתמלאת נהרה, “כמו כשהסנדלר הקסום מכין לך נעליים”.

יש לה חוש מעודן לפרטים מודעים כאלה - שום תפר תועה לא יחמוק ממבטה הבוחן. זה אולי מפתיע את מעריציה, שבעיניהם היא רוקרית מסוקסת, המתנועעת ומייבבת ברגש על הבמה. אבל יודעי דבר מעולם הסטייל מאמצים אותה כנפש תאומה שעינה החדה וחוש האופנה הרגיש שלה מעורר את קנאתו של כל סטייליסט ותיק. הלוק של סמית, אחרי הכל, מוקפד מאוד.

“היא מודעת מאוד לסטייל שלה והיא שולטת בו”, אמרה דמולמסטר, ידידה ותיקה המרבה לשתף אתה פעולה ‏(סמית אוהבת את כותנות הגברים הלבנות של המעצבת, בהשראת זו שלבשה על עטיפת אלבום הבכורה שלה, “Horses”‏). “אדם צריך להיות מודע למי שהוא ולהשתמש בכל הכוח שיש לו כדי לשדר את זה”.

שיר לאלכסנדר מקווין

סמית חוזרת לאור הזרקורים, אף שלא ברור אם התרחקה ממנו אי פעם, עם ספר אוטוביוגרפי רב־מכר ושורה של הופעות המבטיחות לצחצח את האגדה, והיא משדרת מיומנת כתמיד - ולא פחות מזה, בעלת שליטה מוקפדת בתדמיתה. בשיחה היא היתה אדיבה ומנומסת ולא הראתה שום סימן לפרובוקטורית מנבלת הפה שהכניסה אזכורים מיניים מפורשים לכתבות פרופיל במגזינים כשהיתה בשיא הקריירה שלה, ותיבלה את דבריה בקללות.

אבל מפעם לפעם משתלטת קשיחות מסוימת. “מה שתמיד אהבתי בהופעות”, היא אומרת, ענני סערה מצטברים בעיניה, “הוא שאני מחליטה מה אני רוצה ללבוש, ואם להסתרק. אף אחד לא אמר לי מה לעשות אף פעם, ואף אחד לא אומר לי מה לעשות עכשיו”.

סמית עם ג’וני דפ, 2009. המגפיים של הכובען המטורף (תצלום: אימג’ בנק / Getty Images)

היא בת 63, והיא נצמדת לקשיחות הזאת ומקלפת שכבות שבעיניה הן בלתי אותנטיות או זרות לדמות שיצרה בשנות ה–70 כשהיתה הדיווה הגבעולית של הפאנק העירוני. “אפילו כילדה ידעתי מה אני לא רוצה”, מספרת סמית. “לא רציתי שפתון אדום. כשאמא שלי אמרה, ‘את צריכה לגלח את הרגליים’, הייתי שואלת, ‘למה?’ לא הבנתי למה צריך להציג תמונה שונה של עצמנו לעולם החיצוני”.

סמית, שכיכבה באירועים חשובים כגון הערב האחרון במועדון CBGB, המועדון האגדי בבאורי שהופיעה בו כנערה, ובשרשרת של אירועים ציבוריים בעשור האחרון, נצמדת לסטייל המזוהה אתה, מזיגה לא צפויה של זוהר וחספוס. בחולצות הטי הפשוטות שלה ובמעילי נערים, בהופעה היא ההיפוך הגמור של ליידי גאגא, אינה אוהבת חילופי תלבושות ראוותנים וסדרתיים, ומסרבת להתכופף עם כל משב של רוח האופנה.

העקביות הזאת הפכה את סמית לקובעת מגמות במשך דורות רבים; כמה נערות צעירות מחקות את הלוק שלה - מכנסי ג’ינס צרים וקטומים, מעילים גבריים גדולים וחולצות לבנות - אפילו מבלי לדעת שזה מה שהן עושות? הסגנון שלה מוצא לו הד גם אצל מעצבים מגוונים כגון כריסטוף דקרנין מבלמן ולימי ימאמוטו מלימי פה, שבשבילם סמית היא מעין מוזה רוחנית. “היכולת לקבל כל מה שקורה לה”, אמרה ימאמוטו לא מכבר, היא מקור להשראה מתמדת.

סמית התמלאה מעט במשך השנים, וכבר אינה כחושה כשהיתה כשהיתה בת לווייתו של רוברט מייפלתורפ, הצלם מנתץ הטאבו שהיא הנציחה באחרונה בספר “Just Kids” ‏(הוצאת אקו/הארפר קולינס‏), סיפורה הפיוטי על חניכה והתבגרות במנהטן. היא עדיין מלאת נעורים, רעננה ומקסימה יותר מאשר נראתה בתצלומים שהתפרסמו לאחרונה, ולבושה מעוצב ביד אמנותית, הרבה יותר משמרמזת דמותה הבימתית.

בכל זמן שתתפסו אותה, הסגנון שלה חב משהו למעילי הטוויד שראתה על זוג במוזיאון מטרופוליטן, לוורושקה, אמזונת מסלולי התצוגה של שנות ה–60 או לקית ריצ’רדס וג’ון לנון של פעם. היא סרקה חנויות במשך חודשים בחיפוש אחר מכנסי הפשתן המפוספסים שמזכירים את לנון, כי לדבריה, “משהו במכנסיים האלה הזכיר לי את עצמי”.

היא אוהבת לקשור את הכותנות הלבנות שלה במותניים במחווה לאווה גרדנר. עניבות הגברים הצרות שלה מזכירות את פרנק סינטרה ובוב דילן כאחד. כמו מעילי האופנוענים המרופטים שמצאה לפני זמן רב בחנויות יד שנייה בבאורי, הן מעין טוטם.

סמית בתצלום של רוברט מייפלתרופ, 1979 (תצלום: רויטרס)

סמית, שנשרה מהקולג’ בגיל 20, טיפחה טעם אופנתי באמצעות צפייה בסרטים כגון “פנים מצחיקות” ‏(עם אודרי הפבורן‏) ובתצלומים של כוכבי קולנוע ודוגמניות בקטלוגים משנות ה–50. המפגש הראשון שלה עם האופנה העילית התרחש בהיותה בת שבע, כשנתקלה בערימה של ירחוני ‘ווג’ ו’הארפרס בזאר’ שהושלכו. “המשפחה שלי לא יכלה להרשות לעצמה לקנות ירחונים כאלה”, היא אומרת. “אני זוכרת הרבה תצלומים של אירווינג פן. אשתו, ליסה פונסגריבס, היתה אלגנטית מאוד. זה ריגש אותי מאוד”. באותה תקופה, ירחוני האופנה “היו חלון אל התרבות”, היא מוסיפה בגעגוע. “היתה כתבת אמצע על מרוקו, כתבה אחרת על מה ללבוש לציד שועלים. שיננתי את העמודים האלה כל שנות ה–60 השכלתי מזה מאוד”.

היא ליטשה את המומחיות שלה וסרקה את חנות צבא ההצלה בקמדן, ניו ג’רזי, ליד ביתה. החנות, שהגיעו אליה כל הפריטים שהשליכו העשירים, היתה מלאה במותגי אופנה יוקרתיים, וכמה מהם הגיעו לארון הבגדים שלה. בבית הספר התיכון היתה רגילה ללבוש שמלות יד שנייה של דיור או מכנסי קפרי משנטונג ורוד עם מעיל גשם ירוק כמחווה לאודרי הפבורן. סמית נעשית נוסטלגית כשהיא מתארת את הפבורן ב”פנים מצחיקות”. “היא היתה נערה ביטניקית בחנות ספרים שרוצה לנסוע לפאריס. זו הייתי אני באותה תקופה”.

היא גם לא מסתירה את הרומנטיות השופעת שלה. “אנשים לא יודעים את זה עלי, אבל אני מתה על שמלות נשף”, היא אומרת. “אני אוהבת את הגזרה שלהן, את המבנה האדריכלי שלהן ואת המחשבה על הידיים של המוני התופרות שעבדו עליהן”.

סטיבן סברינג, שעקב אחר סמית עם מצלמה בסרטו התיעודי מ–2008 “Patti Smith: Dream of Life”, לכד את ההתקוממות הזועפת שלה כשצילם אותה בשמלת ערב ארוכה של דיור, מהודקת בסרטים ‏(או משובצת תחרה?‏) בצדדים בחושניות. “יש לה שיק”, הוא אומר. “הסמכותיות שלה מקנה לה אמינות גם בתלבושת כזאת”.

היא מסוגלת להיות מעין ברבור, כדיווה חברתית לחוצה. בשבוע האופנה בניו יורק היא נראתה בתצוגה של צ’אדו ראלף רוצ’י, בחברת מעריצות כגון מרתה סטיוארט. בחודש שעבר, בהופעה באולפני מילק, היא הקדישה את השיר האחרון שלה, “Because the Night”, לאלכסנדר מקווין, שהתאבד בפברואר. “רציתי לשלוח אנרגיה חיובית למסעות המתמשכים שלו”, היא מסבירה.

אבל הופעתה המרדנית עוררה התנגדות, ולפעמים אף עוינות. ב”Just Kids” היא מספרת שבהיותה בת 19, האחיות בבית החולים בזו לה וכינו אותה “בתו של דרקולה”. כעבור שנים התייסרה כשאחד משומרי הסף של אנדי וורהול אמר שהיא דומה מאוד לג’ון באאז, ובתגובה היא קיצצה את שערה הגלי, שהגיע עד לכתפיה, וכפי שכתבה, “פילסתי לי כך במצ’טה את דרכי אל מחוץ לעידן הפולק”.

פטי סמית בהופעה, 2006. הקדישה שיר לאלכסנדר מקווין (תצלום: אימג’ בנק / Getty Images)

התגובות למחווה ההחלטית הזאת הרשימו אותה. “אף על פי שעדיין הייתי אותו אדם”, היא מספרת בספרה, “המעמד החברתי שלי נסק פתאום. תספורת קית ריצ’רדס שעשיתי לעצמי היתה אבן שואבת לשיחה. באורח פלא נהפכתי בן לילה לאנדרוגינוס”.

במסעות ליליים ל”מקס קנזס סיטי”, מקום בילוי חברתי לאמנים, שחקנים ופוליטיקאים שירדו אל העם, היא התלבשה, כך היא כותבת, “כמו ניצבת שמתכוננת לצילומי סרט גל חדש צרפתי”.

בהתאם, היא סרקה את הרפרטואר הדל של חולצות מלחים מפוספסות ומטפחות אדומות “כמו איב מונטאן בסרט ‘שכר האימה’, או סוודר שחור ארוך, טייטס שחורים, גרביים לבנים ונעלי בלט של קפזיו, שהיו הגרסה שלי לאודרי הפבורן ב’פנים מצחיקות’”.

היא אוספת אזכורים בעין של עורב; הם משמשים בספר כתמריצי זיכרון, ולוקחים אותה בחזרה אל הקרנבל המחוספס של סנט מרקס פלייס בתחילת שנות ה–70 - הדירה הצפופה והאמנותית שחלקה עם מייפלתורפ במלון צ’לסי, והשולחן העגול הנחשק בחדר האחורי ב”מקס”, שהיה פעם ביתם של אנדי וורהול ופמלייתו.

סלבדור דאלי התחנף

בימים ההם היא החלה להעניק שמות גחמניים לתלבושותיה. היתה לה תלבושת “שירת הדרום”: כובע קש, ז’קט ארנב, מגפי עבודה ומכנסיים מהודקים בקרסול; תלבושת “שחקן הכדורסל באבל”, אנסמבל שחור על שחור, מאובזר בנעלי קדס לבנות ליציאה בערב; ותלבושת על שם השחקנית הדנית אנה קארינה ‏(המוזה של ז’אן לוק גודאר‏): סוודר כהה, חצאית משבצות, טייטס שחורים ונעליים שטוחות. כמי שאינה נרתעת ממשחקי תפקידים, היא חגגה את התלבושות האלה: אחרי הכל, הן נועדו להפוך אותה לבלתי נשכחת. היא הצטלמה עם חברתה ג’וי לין כשהיא מציתה סיגריית Kool, בתקווה, כפי שכתבה, שהדבר יעניק לה מעין יהירות מקצוענית. “אני יודעת שאני לא מעשנת באמת”, התוודתה באוזני לין, “אבל אני לא פוגעת באף אחד וחוץ מזה אני מוכרחה להעצים את התדמית שלי”. ואף על פי כן, היא לא שחקנית, היא מדגישה. “אין לי המשמעת וגם לא הרצון ליהפך למישהו אחר”.

אמונות תפלות ומעין פרגמטיות עיקשת מדריכים את החלטותיה בענייני בגדים. בסיבובי הופעות, היא אומרת, “אני מגיעה עם מזוודה קלה יותר משל כל אחד מהנגנים. אני מביאה רק מה שאני יכולה לכבס בכיור”. והיא לובשת את אותם בגדים שוב ושוב, “כי בשבילי הם נהפכים לסמל של סיבוב הופעות מסוים”.

היא אינה מסתירה שהיא בודקת תכשיטים ובגדים ומחפשת בהם אותות ומופתים. “מבחינתי הדברים האלה הם קמיעות”, היא אומרת ומלטפת צלב אתיופי בן 200 שנה המשתלשל מצווארה. “כשאני שרה אני נצמדת לצלב הזה”. אף שבעלה, גיטריסט הרוק פרד סמית, מת ב–1994, היא עדיין עונדת את טבעת הנישואים - “אחד הנכסים היקרים ביותר שלי”.

בעיני מעריציה, המראה המרושל שלה מקסים והדבר מסב לה עונג. כנערה היתה רזה וגרומה, וסלבדור דאלי התחנף אליה ואמר לה, “את מזכירה עורב גותי”. אבל באור השמש הנוהר מחלון פינתי, תווי פניה רכים, אפילו מפתים. אבל חושניות מחושבת מעולם לא נכנסה למשוואת האופנה שלה. “אני אוהבת להרגיש נוח”, היא אומרת בשקט. “סקס מאז ומתמיד הוא לא הקטע שלי. אני פשוט רוצה להרגיש אני”.

*#