אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דן ריזינגר נגד חוקי הצבע

הצבעים הם נקודת מוצא בחייו ובעבודותיו של המעצב דן ריזינגר, שעיצב מאות סמלים מרכזיים בתרבות הישראלית. לקראת תערוכה חדשה שלו במוזיאון אשדוד לאמנות, הוא מסביר למה הוא שומר אמונים לצהוב, לאדום ולכחול גם בימים שבהם האמנות הישראלית נהפכה למושגית ונזירית

תגובות

"נולדתי עם ריח של צבע. צבע בעבורי הוא כמו מוסיקה לאנשים אחרים. כשאתה רוצה להירגע אתה שומע מוסיקה או הולך לנוח, אני עובד עם צבע. בשבילי הצבע היה תמיד המהות. אני לא רואה פיל ירוק, נעליים שחורות, או כובע סגול. אני רואה סגול; ירוק". כך אומר המעצב דן ריזינגר, חתן פרס ישראל בתחום העיצוב לשנת 1998.

ריזינגר, בן 76, נולד בקאניז'ה שבסרביה (אז יוגוסלביה) למשפחה של בעלי מלאכה שעסקו בעיטור מבני ציבור ברחבי הבלקן. סבו היה צייר תקרות ואביו צייר חובב. השימוש הייחודי שלו בצבע - שבא לידי ביטוי גם בתערוכה חדשה שתיפתח בשבת במוזיאון אשדוד לאמנות, "סביב שישה עמודים" - היה אחד מנימוקי השופטים שהעניקו לו את פרס ישראל: "על רקע של מציאות רב לשונית ורב תרבותית בולטת עבודתו היצירתית והמחדשת של ריזינגר המטעימה בתוכה שפות חזותיות שונות. גישתו הישירה לטיפול במסר ובצורה, תוך שימוש בסמלים ברורים ובצבעוניות עזה - גישה זו מתעלה מעל מחסומים תרבותיים ומרשימה בנוכחותה בסביבה המקומית. תכונות אלה עושות אותו לסמן ימני בין חלוצי העיצוב המודרני בישראל".

גם את דבקותו לאורך השנים בשלושה צבעי היסוד - צהוב, אדום וכחול - הוא מסביר באמצעות קורות חייו: "התקופה שבמהלכה התחבאתי כילד בזמן השואה הצטיירה אצלי בצבעים אפורים, חומים וכהים; צבעים לא מוגדרים. הביוגרפיה שלי היא סיפור בשלושה צבעים: צהוב של המגן דוד שאולצתי לענוד בילדותי, אדום של דגלי הצבא הרוסי המשחרר וכחול של שמי ישראל החופשייה".

לדבריו, מאז שהיה ילד, חשיבתו פועלת על פי צבעים. לדוגמה, כל אחד מימות השבוע מזוהה אצלו עם צבע מסוים, תופעה שידועה בשם סינסתזיה - עירוב חושים שבא לידי ביטוי בקישור חזק ועקבי בין חושים שונים. "אני זוכר שכילד קטן מאוד, בן שלוש-ארבע, כל יום מימות השבוע התקשר לי עם צבע אחר. עד היום אני זוכר אותם. גם למספרים יש אצלי אנלוגיה מיידית לצבע. לא פעם, כשהייתי צריך יותר מקום, הייתי אומר לעוזר שלי שאני צריך יותר לבן, או יותר זמן.

לוגואים בעיצובו של דן ריזינגר

"זה אינטואיטיבי לחלוטין", הוא מסביר. "אני לא חושב במלים אלא ברצף של דימויים, כמו סרט. כשאני חושב על המלה צבע אני לא רואה את האותיות שלה - צדיק, בית, עין - אלא מכלול של דימויים, כמו השלט שהיה מחוץ לחנות של אבא שלי. לאבי המנוח ולשני אחיו היתה חברה לצבע ולצביעה בבלגרד, ‘קולורית'. בחודשי החורף הם לא עבדו בגלל מזג האוויר, ואני זוכר שאבי הביא הביתה עפרונות צבעוניים וצייר, ואני ישבתי והסתכלתי עליו. עד היום אני זוכר את הריח של הצבע ושל הנייר. אבל אני דווקא הצטיינתי בגיאומטריה ובפיסיקה".

זה לא מפתיע, בהתחשב בקומפוזיציות הגיאומטריות שמאפיינות את העבודות שלך.

"נולדתי בבית של אמנים שהיה מלא בצבע, אבל מתמטיקה, גיאומטריה ולוגיקה היו תמיד חלק מהעשייה שלי. כשהייתי ילד כלל לא חשבתי על האפשרות להיות מעצב. לפני שעליתי ארצה קיבלנו מכתבים ממכרים שעלו לפנינו, שסיפרו שיש בארץ עבודה בבניין. לכן הלכתי ללמוד צבעות, שיהיה לי במה לעבוד. ציירתי הרבה באותה התקופה".

התלמיד הכי צעיר

בשנת 1949 עלה ריזינגר לארץ עם אמו ואביו החורג (אביו נספה בשואה). אחד מדודיו, שניצל אף הוא, לימד אותו את תורת הכנת הצבעים, וכך מצא את עצמו בגיל 15 עובד כצבע עצמאי ומפרנס את משפחתו עם אביו החורג. "אני זוכר שהתרשמתי מאוד מהנופים של סידני עלי ושל יפו, מהארכיטקטורה האוריינטלית ומהדקלים, והתחלתי לצייר את הנוף".

יום אחד הגיעה משלחת לבית העולים שבו גר עם משפחתו. כנראה של הסוכנות, הוא לא בטוח. "הם נכנסו למועדון וראו את הציורים שלי שבדיוק התייבשו, ושאלו את אמי שהיתה שם, של מי הציורים. היא ענתה שמדובר בי, וכשאמרה להם שאני בן 15, הם סיפרו לה שיש בית ספר גדול בירושלים ששמו בצלאל והציעו לה לשלוח אותי לשם. ככה זה התחיל. הגעתי לבצלאל עם הציורים שלי, בקושי ידעתי עברית. התקבלתי בגיל 16, הייתי התלמיד הכי צעיר".

ריזינגר למד בבצלאל בשנים 1950-1954 ציור, פיסול ועיצוב כרזות בהנחייתם של מרדכי ארדון, זאב בן צבי, יעקב שטיינהרט ורודי דיין. לאחר שסיים בהצטיינות את הלימודים התגייס לחיל האוויר. לאחר שהשתחרר מהצבא שהה באירופה בין השנים 1957-1960 ו-1964-1966. בבריסל זכה במקום הראשון בתחרות בינלאומית לעיצוב כרזה רשמית לתערוכה העולמית אקספו 58', ושם גם הוצגה תערוכת היחיד הראשונה של ציוריו. לאחר מכן עבר ללונדון, שם למד ציור ועיצוב במה ועיצב כרזות בעבור הדואר הבריטי ועוד מוסדות לאומיים.

ב-67' פתח ריזינגר סטודיו עצמאי בתל אביב. הוא ייסד עם יוסף לפיד את הירחון הצבעוני הראשון "את" והיה מראשוני המעצבים שהקפידו על תדמית חזותית כוללת של חברות ומוסדות ציבור. בין הלוגואים הבולטים שעיצב: לוגו (ותדמית) אל על, הבימה, ישקר, טבע, טמבור, מוזיאון תל אביב, הביטוח הלאומי. הוא עיצב מאות סמלים, בולים, מדליות ואותות של צה"ל, לוחות שנה, תבליטי קיר, כרזות לאירועים תרבותיים וכרזות מחאה. כמו כן עיצב תערוכות, מיצבים בתלת ממד, פרויקטים ארכיטקטוניים וסביבתיים.

ריזינגר. "אין צבע מיושן, יש חשיבה מיושנת"

חוקר האמנות גדעון עפרת כותב בקטלוג התערוכה: "דווקא בימים שבהם האמנות הישראלית פנתה אל האמנות המושגית ה'נזירית', בהפנותה גב לצבע ולחושניות, ריזינגר התגייס למען אלה בכל מאודו, בהבטיחו יתר אנרגיה באמצעות טכניקות התנעה שונות".

פאזל מפוזר

כשהוא יושב בסטודיו שלו ברחוב הירקון בתל אביב, שבוע לפני פתיחת התערוכה, מוקף בכרזות ובעבודות אישיות ומסחריות שיצר, ריזינגר אומר כי אינו רואה בעבודותיו החדשות חזרה על עצמו.

"לא משנה הטכניקה", הוא אומר, "משנה האיכות. אותי מעניין ליצור, לעשות. ככלל, אין דבר כזה חזרה על עצמך. מה זה חזרה? בחייך. פעם השתמשו בצבעים חזקים, אז היום אסור? קנה המידה משתנה, החומרים משתנים וגם הקונטקסט. לא תמיד אני משתמש בצבע. בעבודות שעשיתי ל'יד ושם' אין בכלל צבע, לא בכל מקום זה מתאים. אבל איפה שזה מתאים תלך עד הסוף. צבע בשבילי זה כמו שמיעה אבסולוטית; זה צריך להתאים בדיוק. אין צבע מיושן, יש חשיבה מיושנת".

בשנים האחרונות אפשר היה לראות את עבודותיו של ריזינגר בעיקר בחו"ל. הן הוצגו במוזיאון הלאומי לאמנות שימושית בבודפשט, במרכז תרבות קאניז'ה (עיר הולדתו), באקדמיה המרכזית לאמנות בבייג'ין ובמוזיאון הלאומי לאמנות בטאייפה. מי שעקב אחר תערוכות העיצוב בארץ יכול היה להציץ בלוחות השנה שעיצב ריזינגר, בתערוכה צנועה וקטנה בגלריה של שנקר שאצר ירום ורדימון, דקאן הפקולטה לעיצוב של שנקר.

בדברי ההקדמה לתערוכה כתב ורדימון על שנות ה-60 של המאה הקודמת, שבהן דרך כוכבם של מורי-דרך בעיצוב כגון אלאן פלטשר, קולין פורבס ומילטון גלייזר, תקופה שנתפשת היום כתור הזהב של העיצוב הגרפי בעולם המערבי. כדוגמה מקומית הוא ציין את ריזינגר, שיצר שפה גרפית חדשה שביטוייה רוויי עוצמה, מציגים חופש פעילות יצירתית ופונים עורף לטיפוגרפיה מסורתית ולדימויים וסמלים ששלטו בעולם החזותי המקומי.

כמה מלוחות השנה הוצגו לאחר מכן גם בגלריה של חנות הספרים סקצ'בוק בתל אביב, ושתיים מעבודותיו הוצגו לאחרונה בתערוכה "ניאו גרפיקה" בגלריה של המכון לאמנות בבת ים. במאי תיפתח תערוכת כרזות של ריזינגר בבית התרבות של עפולה.

      מתוך התערוכה במוזיאון אשדוד. שיתוף פעולה עם יונה פישר (תצלום: אבי חי)

"בתערוכה באשדוד אני מסתכל קדימה, בעפולה אני מסתכל אחורה. אני במפגש בין עבר לעתיד - אני צעיר", הוא צוחק. כשהוא מבקש להציג דוגמאות של עבודות ישנות הוא קם ושולף ספרי סקיצות ישנים, או פותח שני ספרים שסוקרים את עבודותיו, האחד בסינית והאחר ברוסית. העובדה שלא יצא עדיין ספר בעברית שמסכם את עבודותיו יכולה רק להעיד על מצבה של התרבות במדינת ישראל, אולם נדמה שהדבר אינו מדכדך אותו יותר מדי ושהוא מעדיף להתמקד בעשייה.

ארבעה ימים לאחר מכן, כשהוא מסתובב בחלל התערוכה עם בנו, אילן, שהיה שותף בתכנונה, ניכר שהוא מתרגש: הוא בוחן את התאורה, מדריך את הצלם באילו זוויות עליו לצלם את החלל וזוכה למבטי סקרנות מתלמידי בית ספר יסודי שמקבלים בתערוכה סיור מודרך. כשאחד הילדים אומר על התערוכה שהיא נראית כמו פאזל מפוזר שלא הרכיבו אותו עדיין, ריזינגר מרוצה.

פתאום נכנס לגלריה יונה פישר, שאצר את התערוכה עם רוני כהן-בנימיני. פישר מספר על הפעם הראשונה שפגש את ריזינגר, בתחילת שנות ה-60, כשהשניים השתתפו במכרז לעיצוב לוגו ליריד המזרח. אף שלא היה מעצב, פישר זכה במכרז וריזינגר ביקש לפגוש אותו. כשהשניים נפגשו אמר לו ריזינגר: "רואים שאתה לא גרפיקאי אבל שאתה בחור אינטליגנטי". 50 שנה לאחר מכן השניים משתפים פעולה בפעם הראשונה. ריזינגר מעיד כי כשהתחיל ליצור את העבודות החדשות לא היתה לזה תכלית. רק לאחר שפגש את פישר, שהתעניין בעבודות, החל הדיאלוג על התערוכה.

העבודות, שתלויות על קירות הגלריה ועל ששת העמודים התומכים שניצבים בחלל, מציעות לצופה חוויה ויזואלית-רגשית המתקיימת על קו התפר שבין תערוכה למיצב, בין הדו-ממד של הקנבס לתלת-ממד של החלל, והן מתאפיינות בצבעוניות עזה ובמינימליזם צורני מוקפד.

"לפני כשנה התעוררה אצלי תחושת מועקה סביב המצב הכלכלי והמדיני בארץ, והתחלתי לשחק עם צבע מתוך מטרה לעשות לעצמי טוב על הנשמה. התחלתי לשעשע את עצמי עם קומפוזיציות של משטחי צבע. יצרתי 18 יחידות עצמאיות, כל אחת יצירה בפני עצמה, כשהמשחק עם הקומפוזיציות ועם הפרופורציות שלהן יוצר את העבודה הסופית. יום אחד פגשתי את יונה וביקשתי ממנו שיסתכל על מה שעשיתי. הוא הסתכל, דיברנו ואז הוא אמר לי: ‘בוא למוזיאון, יש לנו איזה חלל עם עמודים שמפריעים לי. בוא תסתכל, אולי תוכל לעשות משהו עם העמודים'. באתי למוזיאון, בחנתי את החלל, חזרתי לסטודיו וחשבתי על ההצעה. העמודים קיימים, אי אפשר להזיז אותם, אז התחלתי לבדוק איך העמוד מתייחס לרקע. חשבתי שיהיה מעניין להפוך את העמוד לחלק מהרקע, ואת הרקע לחלק מהעמוד. יש פה משחק של תנועה ושל עומק, החלל ביקש את זה".

ריזינגר מסכים כי לא היה מזיק אם לעבודות היה יותר לבן מסביבן ומספר שבדמיונו הוא רואה את העבודות תלויות בבניין של חמש או שש קומות, בכל קומה עבודה אחרת. "וכשאתה נכנס אתה חש את העבודה ואתה יודע איפה אתה נמצא. התחושה של אוריינטציה סביבתית היא תחושה בסיסית וראשונית שמגיעה עוד לפני השפה. היא נובעת מהטבע. בן אדם שנמצא ביער או בשממה, האוריינטציה הראשונית שלו היא איפה הוא מרגיש בטוח. לא די בג'י-פי-אס, לא די במפה. אני רוצה להרגיש".

שבעת הכללים של דן ריזינגר

כשמפרידים את הצבע מהאובייקט, הצבע נהפך לנושא. יצירת קומפוזיציה מעבר למסגרת המרובעת. משחק חופשי עם החוקים; חופש הוא מושג יחסי למגבלות. הדימוי הסופי נוצר בהתאם לערכים שנקבעו מראש, במערך לינארי, ספיראלי או רנדומלי (לפי הרגש). כל אחת מ-18 הקומפוזיציות היא בו בזמן יחידה עצמאית ורכיב ממבנה גדול יותר. היצירה הסופית נוצרת כתוצאה ממשחק עם הפרופורציות וההצבה של היחידות. חזרה ואינטראקציה של יותר משני דימויים יוצרות את החוויה הוויזואלית החדשה.

כתבות שאולי פספסתם

*#