אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גלית אילת - עוזבת לתרבות אחרת

במשך תשע שנים ניסתה גלית אילת להשפיע על המציאות בישראל באמצעות האמנות. היא הקימה את המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, אצרה תערוכות ויזמה פרויקטים קהילתיים. בראיון עמה היא מספרת מה גרם לה לוותר על כל אלה ולעזוב להולנד

תגובות

כשגלית אילת אומרת, "אם אמנות לא יכולה לשנות את החברה, היא יכולה לקחת חלק בה", אין זו עוד קלישאה. מאז שהקימה את המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון לפני תשע שנים, היא פעלה במרץ כדי לממש את התפישה הזאת. אלא שבעקבות המתקפה הישראלית על עזה בסוף 2008 ותחילת 2009 ("עופרת יצוקה"), אילת הרגישה שהיא אינה יכולה עוד לשאת באחריות הנובעת מהיותה אזרחית בישראל והחליטה לעבור לעבוד בחו"ל. אף על פי שתמשיך ללוות את המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון עד סוף השנה, היא כבר החלה בעבודתה החדשה כאוצרת-חוקרת במוזיאון ואן אבה שבאיינדהובן, הולנד. בינתיים היא מחלקת את זמנה בין ישראל להולנד, אבל ממאי תתגורר בעיקר באיינדהובן.

לפני 16 שנה, עם סיום לימודיה בבית הספר הגבוה לאמנות קלישר בתל אביב, החלה אילת לפלרטט עם מוסד האוצרות ותפקידו במיצב שנקרא "שיח אוצרים" והוצג כפרויקט הגמר שלה ושל האמן מקס פרידמן, בן המחזור שלה ללימודים. השניים זימנו חמישה אוצרים מרכזיים ואנטי ממסדיים לשולחן אחד כדי לדון בשאלות בוערות. מאחורי כל דובר הוצבה מצלמה והדיון הוקלט. התצוגה בפרויקט המוצג כללה את שולחן הדיונים, את המוניטורים ששידרו את השיחה מהזוויות השונות וכן אוזניות שבאמצעותן אפשר לשמוע את השיחה במקוטע.

העבודה בזמנו לא זכתה להד חיובי בקרב מבקרים. "אין כאן עניין אמיתי בשיח אוצרים-אמנים. יש כאן, במקום זאת, עמדה צינית מאוד האומרת שהשיח זניח", כתבה האוצרת טלי תמיר ב"הארץ". מבקרת האמנות של העיתון, סמדר שפי, טענה אז כי עבודתם של פרידמן ואילת היא תרגיל מוצלח ביחסי ציבור וכי השניים "מייצגים סוג של פיכחון, אמון במערכות כוח ויחסי ציבור".

אף על פי כן, כבר אז אפשר היה לזהות את הניסיונות הרדיקליים יותר של אילת כיוצרת בניסיון להגדיר מהו שיח. במבט לאחור, אפשר לומר שזו היתה גם ראשית דרכה כאוצרת שמנהלת בעשור האחרון את אחד ממוסדות התרבות הערים, הפעילים והרדיקליים במחוזותינו. אותה חשיבות שהקנתה אז למערכות היחסים הללו שבין יוצר לאוצר, בין אוצר לחלל ובין אמנות לחברה, ממלאת תפקיד גדול גם היום.

מיקס בזמן אמת

אילת, בת 44, הקימה את המרכז ב-2001 בעקבות פנייה שקיבלה ממנכ"ל עיריית חולון, חנה הרצמן, שביקשה לפתוח מרכז אמנות בחולון. אילת היתה אז בהולנד לאחר לימודי תואר שני ולקראת תחילת עבודה על דוקטורט. "לא חשבתי לחזור לישראל, אך אמרתי לעצמי שאני חייבת לכתוב את ההצעה", היא מספרת.

כשההצעה שלה התקבלה היא החליטה לחזור. המרכז נתמך מיומו הראשון על ידי העירייה והוקם במבנה באזור התעשייה של חולון, שבו שכן אז מרכז בין-תחומי שהציע סדנאות ופעילויות קהילתיות. בשנתיים הראשונות התקיים המרכז בניהול אילת בתוך מקלט סגור והוצגו בו כ-20 תערוכות שונות; הן נאצרו לא רק על ידי אילת אלא גם על ידי איל דנון, שהצטרף אליה לאחר שנה, והתארחו בהן גם אוצרים אורחים כמו מיכאל קסוס גדליוביץ' ועידית פורת. לאחר שנתיים הוחלט להעביר את המרכז הבין-תחומי ואילו המרכז לאמנות דיגיטלית יכול היה להתרחב בהתאם לצרכיו.

גלית אילת: "אני חושבת שאמנות משקפת את החברה" (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

לדבריה של אילת, כבר מתחילת הדרך היא ידעה מה ברצונה לעשות שם: "הגעתי מלימודי מדיה וביקורת של מדיה, והדבר הראשון שעלה בראשי הוא שישראל היא יצואנית של ‘ביטחון לאומי' וטכנולוגיות ראייה. המחשבה שלי היתה איך לפתח שיח ביקורתי סביב אותן טכנולוגיות עם אמנים מקומיים".

התערוכה הראשונה שאצרה במרכז היתה "ויניל וידיאו", פרויקט של גבהארד סנגמולר, שהחידושים בו היו האפשרות לאכסן סרטי וידיאו המורכבים מתמונות נעות וצלילים על גבי תקליטים אנלוגיים והאפשרות לייצר מהם מיקס בזמן אמת. לא במקרה היתה זו תערוכה של אמן מחו"ל. "לפני עשור לא היו בישראל הרבה אמנים שעסקו במדיה וכל התחום היה מאוד ראשוני, שלא לדבר על מחשבה ביקורתית על מדיה", אומרת אילת. למרות זאת, עיניין אותה לבדוק "מה טכנולוגיה מאפשרת ולמה יש בישראל הבדל בין האופן שהחברה מתייחסת לטכנולוגיות לבין האופן שבו המדינה נהנית מייצור וייצוא של טכנולוגיה".

אילת קשרה קשרים בין המרכז לבין אמנים ומרכזי אמנות ותרבות בחו"ל, ושמה דגש במיוחד באזור הים-תיכוני, כמו השטחים הפלסטיניים, טורקיה, יוון, סוריה, מצרים וכן ארצות הבלקן. "נדמה היה אז שהמבט השגור בשדה האמנות הופנה למערב אך לא מסביב", היא אומרת. עניין נוסף שהשפיע על הגדרת תפקידו של המרכז וייעודיו היה אינתיפאדת אל-אקצה, שלנוכח המחיר הגבוה שהיא גבתה, "זה היה נושא שלא יכולתי להתעלם ממנו", אומרת אילת. "ואם המרכז נפתח עם אג'נדה גלובלית ביקורתית, היא הצטמצמה בשנותיו הראשונות לדיון סוציו-פוליטי מקומי ופחות אוניברסלי".

פרויקט של התנגדות

אילת מוצאת חשיבות רבה בפעילות חינוכית כרכיב חיוני המקשר בין אמנות לחברה. לדבריה, "אחד הדברים שהבנתי בשיחותי עם העירייה היא שאנחנו עובדים עם קהילה ולא קהל. יותר מכך, אנחנו עובדים עם קבוצות בעלות אפיונים שונים. אנחנו לא עובדים עם מסות של אנשים, אלא בצורה פרטנית ולעומק, בתהליך שהוא יותר ממושך ומלווה".

אחד הפרויקטים הגדולים של המרכז יתקיים השנה בשכונת ג'סי כהן בחולון. במשך שנתיים יוזמנו אמנים לעבוד בשכונה. זהו אחד הפרויקטים הגדולים שהעירייה תיקצבה והמרכז גם יקדיש תקציבים נוספים לפעילות בשכונה עצמה. "זהו פרויקט תהליכי, ארוך טווח, שאינו מיועד להיחתם בביאנלה או ספקטקל אחר", מסבירה אילת את הייחוד של הפרויקט.

הפרויקט הזה מצטרף לפעילויות שונות של המרכז. פרויקט "מרחבים לימנליים", למשל, נוסד ביוזמת אמנים ישראלים ופלסטינים שהתנגדו לכיבוש הישראלי ולהשפעותיו הקשות על האוכלוסיה הפלסטינית. אמנים, ארכיטקטים, אקדמאים ואנשי קולנוע, פלסטינים וישראלים, ביקשו לבחון את הסטטוס של מרחבים יום-יומיים, גבולות, אמצעי הפרדה פיסיים וטריטוריות תרבותיות בתוך המציאות של הכיבוש הישראלי ובעיקר סביב האזור של ירושלים ורמאללה. במארס 2006 התקיים כנס באזור מחסום קלנדיה ובעקבותיו נוצרו יותר מ-20 עבודות חדשות שהוצגו לאחר מכן בתערוכה בלייפציג.

בחסות המרכז הוצג גם האירוע-מיצג הנודד מאת חנה הורציג, ששמו "בלק מרקט" (שוק שחור) ולפי הגדרתו הוא מנסח מצב אלטרנטיבי של העברת מידע: אנשים מהקהל הוזמנו למפגש אישי במשך חצי שעה עם אחד מ-100 המומחים השונים, ויתר הקהל יכול היה לצפות במתרחש ולהאזין לשיחות באוזניות. כמו כן המרכז מקיים כנסים וסדנאות שונות סביב התערוכות ובנפרד מהן.

מלבד הפעילויות האלה, אילת וקסוס גדליוביץ' הקימו את המגזין המקוון "מארב", שעד לא מזמן ערכו אותו רונן אידלמן ויונתן אמיר, וכעת יצא במתכונת חדשה שמתמקדת יותר במוספים. כמו כן, המרכז מפעיל זה שנתיים תחנת רדיו אינטרנטית ששמה "חלאס", תוכניות רזידנסי שונות לאמנים, ואת אחד האוצרות הגדולים של המרכז - הארכיון והספרייה לעבודות וידיאו ארט הכולל 1,750 עבודות של אמנים מהארץ ומחו"ל. הארכיון מתייחד בכך שהוא נודד ומוצג במקומות שונים בעולם ובכל פעם צובר עוד ועוד עבודות.

אחת מפעילויות החינוך השונות הבולטות והמעניינות שהמרכז השתתף בה היא "one minute jr" - תוכנית בינלאומית של נוער ליצירת סרטונים קצרים בווידיאו על נושאים אישיים ויחסם למציאות המקומית הישירה. התוכנית התקיימה עד כה בחולון וכעת היא מתקיימת בחברון עם ילדים פלסטינים.

הפעילות הרחבה שהמרכז מקיים דרך השלוחות השונות מעלה את השאלה אם יש צורך להחזיק חלל פיסי, קבוע, ולהמשיך לעבוד בפורמט המוכר של תערוכות. "כיום החלל משמש אותנו כממשק מוכר ובעתיד לא בטוח שהמרכז יהיה זקוק לו", משיבה אילת.

ומה יכלול תפקידך החדש בהולנד?

"הציפייה של המוזיאון ממני היא לייצר פרויקט בעל נראות גבוהה - אך אני לא מתחייבת לתערוכה. אני רוצה להמשיך לפתח צורות עבודה שלאו דווקא קשורות בתערוכה".

תחת הגדרת התפקיד אוצרת-חוקרת יתאפשר לאילת לעבוד על שני פרויקטים עיקריים שמעסיקים אותה כעת, ובין היתר היא תאצור תוכנית הקרנה במסגרת ה- "PLAY Van Abbe" ואת המועדון האקטיביסטי של ."chtodelat"

מה תגובתך על הטענות כי פעילות המרכז פונה בעיקר אל השדה הבינלאומי ולא אל המקומי?

"אני לא עושה את ההפרדות האלה, ואני לא רוצה לראות את האמנות כלאומית. הניסיון להבין מקום דרך לאומיות, יש בו משהו פסול מיסודו. לקיים תערוכה של ‘אמנות ישראלית' - אני חושבת שזה גם פוגע באמנים, הם אמנים בפני עצמם, הם לא מייצגים את ישראל. האם אני רוצה לראות את האמנים כשגרירים של ישראל? האם אני מוכנה לקבל את התכתיבים שאני לא יכולה לחבור לאמנים ממדינות אויב? גם מה זה אמנות שפונה החוצה או פנימה?"

סוג של עיוורון

לפני כשלושה חודשים, בעת שהוצגהתערוכת כרזות בעיר חולון בשיתוף העירייה, דרשה תנועת "אם תרצו" משר הפנים כי הכרזות יוסרו משום שהן מציגות את צה"ל כ"אכזרי ולא מוסרי" וכי האחראים להצגתן יפוטרו. האשמות שהופנו כלפי אילת לא איחרו להגיע, אף שלא השפיעה על התכנים או בחרה את הכרזות. "אנחנו עבדנו עם האגודה לזכויות האזרח סביב התערוכה ‘רע מנעוריו' והאגודה שיתפה אותנו בכך שהם עומדים להציע קול קורא לתערוכת פוסטרים בנושא ארבע אמנות ז'נווה וידענו שהעירייה עורכת תחרות פוסטרים של עיצוב בעיר. לצורך העניין אנחנו רק תיווכנו בין שני הגופים".

הנושא עורר דיון חריף בכנסת שלא היו לו תוצאות. אילת דווקא היתה מרוצה מכך: "שמחתי שלאמנות יש השפעה. עד היום לא הוענקה חשיבות לאמנות מצד אותם גורמים, וברגע שהיא מגיעה לוועדת שימוע זה אומר שיש לה כוח".

"ההחלטה לעבוד בחו"ל התגבשה לאטה בשנתיים האחרונות, והקטליזטור המרכזי היה ההתקפה על עזה. זה נבע מתוך תחושה מאוד חזקה שהחברה עברה שינוי מאוד גדול. אני לא בטוחה שזו החברה שאני רוצה לעבוד ממנה או בתוכה. האמירות של הפוליטיקאים עוברות לרחוב ועוברות סוג של טרנספורמציה. המעבר מאמירות אלימות לפעילות אלימה מאוד קצר. יש כאן התגייסות כמעט עיוורת עם הצדק של המדינה וסוג של עיוורון וחוסר חמלה וחוסר אכפתיות לאחר בצורה דרמטית. זה היה שבר, באותו רגע אמרתי שאני לא רוצה להיות פה".

"אני חושבת שאמנות משקפת את החברה. ואני לא חושבת שההתעלמות של החברה ושל האמנות תימשך עוד הרבה זמן, זה לא ייתכן. החברה הישראלית נוטה להטיל את האחריות על מישהו אחר במקום לקבל את האחריות. אני חושבת שהמקום של האחריות הוא אקטיבי. בעברית יש בזה משהו נורא יפה, כי יש את ה'אחר' בתוך ‘אחריות'. קשה לי מאוד לראות דם של אחרים נשפך, וזה לא של אחרים כי איזה אחרים הם? בשיחה בכנסת הם דיברו על אנחנו והם. רגע, איזה אנחנו והם? אנחנו והשמאל, אנחנו והפלסטינים? כל הזמן יש את החלוקה הזאת וזה קצת מבלבל אותי מי זה האנחנו וההם, וכמה אנחנו והם יש. הרי כולם הם. אין שום אחריות לגבי מה שקורה פה בפנים, מה שאנחנו כחברה מייצרים. צריך להסתכל על מי אנחנו, איזו חברה אנחנו, איך אנחנו חיים ואיך חיים לידינו. איך חיים 40 ק"מ מתל אביב".

"אני חושבת שעשיתי את זה במשך תשע, כמעט עשר, שנים".

*#