אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כריסטופר ווקן רוצה לגלם טיפוס נחמד

לכריסטופר ווקן נמאס לגלם תפקידי נבלים. בהצגה חדשה בברודוויי הוא מגלם אדם ביישן שמחפש את כף ידו השמאלית שנכרתה. הוא לא לגמרי בטוח שזה מתאים לו

תגובות

לאחר 40 שנה שבהן גילם כמעט כל סוג אפשרי של סוציופתים, כריסטופר ווקן קבע לפני כמה שנים כלל עם הסוכנת בנוגע לתסריטים שהיא שולחת. "תשמעי, מספיק עם זה", אמר לה ווקן, בן 66. "אני רוצה לגלם טיפוס נחמד עם אשה וילדים וכלב ובית. והיא אמרה, ‘נחפש לך תפקידים כאלה'. ואז היא שולחת לי מחזה חדש לקרוא, וקראתי אותו. התקשרתי אליה ואמרתי לה ‘וואו, זה הטיפוס עם הבית והאשה והכלב?' והיא אמרה, ‘תקרא שוב'. וקראתי. היא צדקה".

שם המחזה, "A Behanding in Spokane" (כריתת יד בספוקיין), רמז שזו לא גרסה מחודשת ל"משפחת בריידי", והאזיקים והאקדח וחומרי הנפץ וההפתעות הגרוטסקיות שבסיפור הדגישו זאת, אבל ווקן סבור שזה סיפור על "אנשים נחמדים" ביסודם, גם אם קצת מוזרים.

אבל לאחר שגילם אנשים למודי קשיים זמן כה רב, מהסרטים "הסיפור שלי עם אנני" ו"צייד הצבאים" בשנות ה-70 עד תפקידי במה מאוחרים יותר כגון יאגו ב"אותלו", ווקן נעשה למומחה במציאת ההיבט החיובי גם בנפש המבעיתה ביותר.

"התרשמתי שזאת יצירה בעלת מזג טוב, אם מניחים בצד את השפה הבוטה ואת הנושא ואת כל הדברים שאני בדרך כלל נדרש להתמודד אתם", אמר ווקן, שחקן ותיק בתיאטרון הניו-יורקי, שחוזר לברודוויי לראשונה זה עשר שנים עם ההצגה שמועלית בתיאטרון ג'רלד שנפלד. "אני אוהב כל דמות במחזה. הם אאוטסיידרים. קשה להם, אבל הם אנשים הגונים. הם לא מטורפים, הם פשוט..." הוא אומר ועוצר, "מוזרים".

הדמות המוזרה שווקן מגלם הפעם היא קרמייקל, אדם ביישן ומרוחק שמחפש אצל סוחרי גופות את כף ידו השמאלית שנכרתה 47 שנה קודם לכן. המחזה מתרחש בזמן אמיתי כמעט, במשך 90 דקות, בחדר מלון עלוב, שבו קרמייקל מתעמת עם שני נוכלים (שמגלמים אנתוני מאקי וזואי קזאן) ועם פקיד קבלה חטטן (סאם רוקוול).

ההצגה משקפת את ההומור השחור של מחברה, מרטין מקדונה ("The Lieutenant of Inishmore","The Pillowman"), שהלך הרוח שלו מקביל באופן בולט לזה של ווקן. "אני אוהב לכתוב על אנשים מרושעים אבל מצחיקים, שיכולים לשלב תחושה של רשע וסכנה אבל גם של אובדן אמיתי", אמר מקדונה בשיחת טלפון. "קרמייקל הוא כזה, אבל הוא גם איש מלא כבוד בדרכו המטורפת, והקוד המוסרי שלו מרגיז אנשים. ווקן הוא שחקן אידיאלי לתפקיד הזה, כי הוא מצחיק מאוד אבל הוא גם יכול להציג את הצד האפל שלו ברגע, וגם כי הוא מסוגל לראות את הצד הנחמד באנשים המוזרים האלה".

מלבד העובדה שהוא החזיר את ווקן לבמה - הוא הופיע עליה לאחרונה בשנת 2000 במחזמר "המתים" על פי ג'יימס ג'ויס שהיה מועמד לפרס טוני - קרמייקל גם בולט כאחת הדמויות החזקות בברודוויי בעונת האביב. ההצגות החדשות "אנרון", "Next Fall", "Fences" ו"Red", ומחזות הזמר "אמריקן אידיוט", "Million Dollar Quartet" ו"כלוב העליזים" מציגים גברים חמי מזג, המתמודדים עם זהות, אובססיה, כישלון ומוסר.

אין סיבה מיוחדת לכך שברודוויי עסוקה יותר באחד המגדרים; העניין המכריע כאן הוא הפוטנציאל המסחרי של ההצגות. כמה מהן היו להיטים גדולים בלונדון, ואחרות הן מחזות זמר שנכתבו לצלילי להיטים מוכרים. וכמובן, תמיד יש גם הצגות עם שחקנים כוכבים שעוזרים למכירת הכרטיסים, כמו במקרה של ווקן.

פיתולים ביזאריים

אף שבמחזה קרמייקל מתואר כגבר באמצע או בסוף שנות ה-40 לחייו, מקדונה והבמאי, ג'ון קראולי ("The Pillowman") מספרים שהתקשו למצוא שחקנים בגיל זה שמתאימים או מעוניינים בתפקיד, שהוא חלק מאנסמבל. שניהם אמרו שהם זקוקים לשחקן מסוגו של ווקן, הידוע בתפקידי כספית קולנועיים - הצעיר המאוהב שנהפך לחייל ושחקן רולטה רוסית ב"צייד הצבאים" (1978) או האב הרמאי אך האוהב ב"תפוס אותי אם תוכל" מ-2002 (ווקן היה מועמד לפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר על שני התפקידים, וזכה על "צייד הצבאים"). התפקיד החדש כרוך במונולוגים חשובים המציגים פיתולים ביזאריים, בדומה לנאום המבולבל שווקן נושא כקפטן קונס, המספר את סיפורו של שעון זהב לילד קטן ב"ספרות זולה" (1994). "לעומת שחקנים אחרים שחשבו שקרמייקל הוא מוזר מדי, ווקן לא חשב שהמאפיינים המוגזמים מוזרים בכלל", אומר קראולי. "מאחר שהוא בן 66 מורגש שמציאת היד היא משימת חייו, שנובעת מהנוירוזה של הדמות. ושהמסע חשוב יותר מהיעד. הדבר המפתיע ביותר בדרך המשחק שלו הוא שאף על פי שהוא מדיף מין איכות מוזרה, מקפיאה, שמתפתלת סביבו, הוא גם יכול להתחבר לפגיעות של הדמות בתוך שנייה, בהבעת פניו, בנעימת דיבורו, בגופו".

ווקן בהצגה. חש אמפתיה לכל הדמויות שהוא מגלם

קזאן, המגלמת את הרמאית הצעירה, מרילין, מתארת חזרה שבה סיפר קרמייקל איך הרגיש כשידו נכרתה ושאל אם היא מכירה את התחושה. "הדמות שלי אומרת, ‘זה בטח לא נעים'. ופתאום ווקן - שמפחיד אותנו מאוד על הבמה - מרכך את הבעת פניו והאווירה בהצגה משתנה לנועם", היא אומרת. "הוא אמר לקראולי שחשב באותו רגע שקרמייקל אומר לעצמו, ‘אני זוכר תקופה שבה חשבתי שדברים יכולים להיות נעימים.' זה רגע מקסים של חיבור בין הדמויות; ואז הוא חזר להפחיד אותנו".

נדמה שקרמייקל הוא תפקיד שנתפר בדיוק למידותיו, אבל ווקן לא חשב שהתפקיד מתאים לו כשקרא את המחזה. "אני מאמין באמונות טפלות", הוא אומר, "אין לי ביטחון בסיסי אמיתי בקשר לשום דבר, אני חושב שזה קשור לכך שהתגלגלתי למשחק במקרה. קודם הייתי רקדן. אפילו לקרוא לעצמי שחקן זה מוזר קצת. אני רואה את עצמי כאמן מופיע".

ווקן נולד וגדל בקווינס - אמו, בת 104, עדיין מתגוררת שם - והתנסותו הראשונה בבמה היתה שיעורי מחול ולימוד מקצבים ופעמות, לא שינון טקסטים (הוא מספר שכישורי הריקוד שלו השפיעו על הסגנון הגופני הרפוי שלו בקולנוע ובתיאטרון). כילד הופיע בתוכניות טלוויזיה בקבוצות מחול ועד שנות ה-20 לחייו רקד במחזות זמר. "ואז הציע לי מישהו להיבחן למחזה חדש ‘אריה בחורף'", מספר ווקן על פריצת הדרך הגדולה שלו, ב-1966, אז גילם את מלך צרפת עם צוות שחקנים שכלל גם את רוברט פרסטון ואת רוזמרי האריס. "שוב, קריירה שקרתה במקרה".

ווקן חשש כל כך שלא יצליח לזכור את הטקסט בפעמים הראשונות, עד שהיה עומד בצדי הבמה ומשנן אותו בשקט, ואז עולה על הבמה - ובתחילה היה שוגה לעתים קרובות. "כמעט פיטרו אותי בגלל זה", הוא אומר. "בסופו של דבר רוברט פרסטון אמר לי דבר נהדר: ‘אתה יודע את הטקסט. פשוט תירגע'. ובאמת התחלתי להירגע".

גם שנים אחר כך, כששיחק את התפקיד הראשי ב"קוריולנוס" בפאבליק תיאטר ב-1988, הוא אומר שהיה מתהלך אנה ואנה במרתף לפני ההופעות ומשנן בלחש את הטקסט.

בעיני ווקן, שתי מערכות היחסים החשובות ביותר בקריירה שלו היו עם אשתו זה יותר מ-40 שנה, ג'ורג'יאן, מלהקת שעבדה בין השאר ב"הסופרנוס" ובתיאטרון עם ג'וזף פאפ, המייסד האגדי של הפאבליק תיאטר ושל פרויקט "שייקספיר בפארק". פאפ שכר אותו בתחילת שנות ה-60 כדי לסייע לשחקנים באודישנים, תמורת 25 דולר ביום.

בתחילת שנות ה-70, תקופה שבה לדברי ווקן "לא יכולתי להשיג עבודה", הוא פנה לפאפ בבקשת עזרה, והמורה הרוחני שלו הבטיח לשבץ אותו בשלושה מחזות ברצף (ואכן עשה זאת). כעבור זמן רב גילם ווקן את יאגו בסנטרל פארק באחת ההפקות האחרונות של הפאבליק תיאטר לפני מותו של פאפ ב-1991.

פאפ הוא שהחל לחזק לו את הביטחון כשחקן, אומר ווקן, אבל עדיין היתה לפניו דרך ארוכה. כשיוצרי "צייד הצבאים" ביקשו ממנו במבחני הבד לבחור תפקיד שהיה רוצה לשחק, ווקן אמר שיוכל להסתדר עם אחד התפקידים הקטנים - לא ניק, התפקיד שזיכה אותו באוסקר בסופו של דבר. בגיחה הקודמת שלו לברודוויי, ב"המתים", הוא חשש שלא יצליח לשיר כמו שצריך, עד כדי כך שהרגיש את גרונו מתכווץ.

"גם עכשיו אני לעולם לא חושב שאשיג את התפקיד שאני רוצה", הוא אומר. "בקריירה שלי דברים צצים יש מאין וכך גם ההצגה הנוכחית. ויש רק תפקידים מסוימים - טוב, אף פעם לא מציעים לי לגלם את הגבר שכובש את הנערה, אף על פי שאני נשוי 41 שנה, אז בעצם כבשתי את הנערה. בשלב הזה קל לי לחוש אמפתיה לכל הדמויות שאני מגלם. אני אוהב לעשות את זה. ואם אתה שחקן ואתה עושה משהו שאתה אוהב יש לך הרבה מזל".

כתבות שאולי פספסתם

*#