אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בסטודיו של חנה סהר

הסטודיו של חנה סהר מלא ברהיטים ישנים ותצלומי נוף. אחרי שבתחילת הקריירה שלה היא צילמה טרנסקסואליות ודמויות אחרות משולי החברה, היא מתמקדת כיום בנשים עיראקיות חזקות ובבנות משפחתה

תגובות

מעבר להרי החושך

הירידה במדרגות לסטודיו של חנה סהר בתל אביב היא רגע מעבר מחושך המדרגות לאור, מעבר שרק מחזק את הרושם של הכניסה. רגע שמספק מבט מהיר וחטוף על הסטודיו המואר, המסודר והקלאסי משהו שלה. הסטודיו מלא ברהיטים ישנים משנות ה-20 וה-50, שקנתה בשוק הפשפשים ביפו או שאספה ברחוב. את פני הנכנסים מקבלים תצלומי נוף ודמויות שונות.

הדמות הראשונה שתופסת את העין, משמאל לכניסה, נמצאת בפוסטר שחור מתערוכתה של סהר "בינגו הנסיכה" שהוצג לראשונה בקמרה אובסקורה ב-1997. התערוכה הוצגה שנתיים לאחר מכן גם בפאריס. "זו היתה התערוכה הראשונה שלי כאמנית", מספרת סהר, בת 45. "זו ירדנה מארש", אומרת סהר. התמונה הזאת, כמו כל הסדרה, צולמה בזמן שסהר עבדה במועדון הימורים באזור הבורסה ברמת גן. "כולם מכירים אותה. היא היתה מדהימה - גבר לשעבר. היכרתי אותה במועדונים כשהייתי בת 17. שנים אחר כך, כשעבדתי ב'בינגו', בגיל 30, ראיתי אותה שוב".

שירלי גולן, או ירדנה מארש כפי שקראה לעצמה, היתה בין הטרנסקסואליות הראשונות בישראל שעברו ניתוח לשינוי מין. היא נרצחה לפני שנה, וסהר מתנחמת בכך שהתצלום מנציח אותה בכל פעם שהוא מוצג.

הסדרה מתבלטת באינטימיות חזקה וכנה גם משום שסהר היתה חלק מהחיים שצילמה. "זו היתה תקופה די מטורפת, והייתי בעצמי קצת מהמרת וחלק מהסצינה הזאת". היא מראה תמונה של זוג מתנשק על רקע לב מניאון אבל מציינת ש"זה לא מבוים". היא צילמה את עובדי המקום ובהם הבוס שלה והמהמרים, לצד קהילה של נשים טרנסקסואליות שעבדו באזור. כל התצלומים כהים ומגורענים ומאפשרים יחסים מורכבים בין צופה למצולם, החל בגודל שלהם, שהוא אחד על אחד, וכלה ביחס ובכבוד שהיא נותנת למפגש הצילומי.

מצד אחד, התצלומים מספקים הצצה אינטימית על דמויות אזור הדמדומים בתרבות. מצד שני, האיכות המגורענת והכהה מגוננת על המצולמים, ומשאירה להם את הפרטיות המינימלית כמצולמים.

הסדרה צולמה עם פילם של 800 אסא, אבל את המצלמה היא מכוונת כאילו הפילם הוא ברגישות של 6,400 אסא. "אני מצלמת רק בלילה ועושה זאת כבאור יום", היא אומרת. "כשאני מסתכלת על סדרה שלמה של תצלומים ומזהה את התצלום החזק, את זה שאגדיל, הוא תמיד יהיה זה שמסגיר משהו שהיה לא בשליטתי".

חנה סהר (ברקע: כמה מעבודותיה): "כל פעם שנכנס שיקול כלכלי או רציונלי, הדברים לא עובדים"

חל שינוי, לדבריה, באופן שבו היא והחברה מתייחסים לצילום ולאופן הצגתו. "היום הייתי לוקחת את כל התצלומים שלי לכיוון תצוגה קלאסית: הגדלות די קטנות, עם פספרטו, במסגרת חומה. כמו של פעם". במשך שנים, היא מספרת, "בשביל להכניס את עבודות הצילום למוסד ולהקשר של אמנות, הרבה אוצרים וצלמים ‘לקחו' את התצלומים לכיוון של שואו. הם הגדילו והדביקו אותם על פרספקס, ותצוגה קלאסית היתה בושה". לשמחתה, "היום כבר לא צריך את זה".

היא המשיכה לצלם רק את סביבתה הקרובה ואת האנשים שמושכים אותה. לקראת סוף תקופת עבודתה במועדון ההימורים ברמת גן הכירה את סולי בת זוגה. "התאהבנו והיינו מטיילות בטבע. והטבע נתן שקט. צילמתי את הטבע ודיוקנאות של סולי. צילמתי אהבה".

סהר עובדת בתקופות, כשמשהו בקרבתה מושך אותה. כאשר רצתה לחזור לצלם סדרה כמו ב"בינגו" או את הנופים בטבע, ולנתב אותה למקום אחר - היא לא הצליחה. "כל פעם שנכנס שיקול כלכלי או רציונלי, הדברים לא עובדים. כמו תצלומי ה'בינגו' ותצלומי האהבה - צריך להיות שם כדי שזה יקרה".

כיום היא במקום אחר לגמרי. הממד האוטוביוגרפי תמיד היה קיים בעבודותיה, אבל נדמה כי עתה אפשר ללמוד עליה יותר דרך המבט של הדמויות שהיא מצלמת. "בסדרה החדשה אני מצלמת נשים עיראקיות. מבוגרות וצעירות. התחלתי מאמא שלי ומהאופן שבו אני תופשת את הנשים העיראקיות שגדלתי סביבן. נשים בעלות עוצמה רבה".

                                  ללא כותרת, 2010

בסדרה מצולמות אמה בת ה-70, דודות, בנות דודות, אחייניות וגם נשים שאינן קרובות משפחה. "התחלתי עם המבוגרות, כי אני חושבת שזה דור שמגיע להן לקבל את המקום שלהן", היא אומרת. בין כל הנשים היפות והחזקות שבחרה לצלם, אמה היא כוכבת הסדרה. "אני חוזרת אליה כל פעם מחדש. היא אוהבת את זה ומשתפת פעולה. אמרתי לה שאני אתן לה את המקום שלה במוזיאון".

עד לפני 15 שנה שם משפחתה היה עזרא. אז המשפחה בחרה לשנות את השם. "אני לא יודעת אם זה נכון או לא, אך זה מה שהמשפחה רצתה. אולי יותר קל להיות סהר", היא אומרת ומוסיפה אחרי רגע, "אני לא יודעת איפה הייתי היום, אם שמי היה חנה עזרא".

הזמרת המצרייה אום כולתום ורקדנית הבטן נגואה פואד שימשו בשבילה מודל לעוצמה של נשים ערביות. "כשהייתי קטנה, ראיתי בכל יום שישי סרטים בערבית, ומעבר לכך שהתבאסתי מהפן השוביניסטי של הסרטים - הנשים תמיד היו מסכנות, נאנסות, לא בתולות וסוררות - ראיתי את העוצמה שלהן".

חלק מהתמונות מלוות בטשטוש קל, שיוצר אווירה וניחוח ישן ומראה מצועף של המצולמות. מבחינת סהר, זה מה שהופך את התצלום לאמנות. "כל התצלומים בחושך, חלקם בחשיפה יותר ארוכה משאר הדימויים. מספיק שהיד לי רועדת לרגע, וזה מה שנותן לתצלום את האווירה המיוחדת. כל פעם שאני מנסה לחזור על משהו וזה לא מצליח אני שמחה. כי אני אומרת לעצמי, הנה זה אמנות. חשובה לי החד פעמיות והמקריות. זה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש".

מכיוון שהיא לא מפתחת לבד את סרטי הצילום ולא עושה תצלומי סטודיו, לסטודיו שלה יש תפקיד אחר. "אני אמא לשניים, בן שש ובן ארבע וחצי, והסטודיו הוא פינת השקט שלי. אני מעבירה לכאן את האוספים שיש לי ואת כל הדברים שאין להם מקום בבית, את הגובלנים ואת התצלומים הישנים שאני אוספת. המקום הזה הוא כמו ה'חדר משלך' שלי. פה העצמאות שלי וזה המקום שמפרנס אותי ונותן לי כוח, וזה המון".

סדנאות האמנים בתל אביב זמן: 5 שנים גודל: 50 מ"ר

הסטודיו של חנה סהר נמצא בסדנאות האמנים בתל אביב, במסגרת שמאפשרת לאמנים לשכור סטודיו במחיר הוגן למשך תקופה של עשר שנים. "זה מזל גדול. אין הרבה סיוע לאמנים בישראל והסטודיו הוא ברכה בשבילי. קיבלתי מתנה כדי להצליח לגדול, וזה מה שקרה", היא אומרת.

לדבריה, חמש שנים האחרונות היו משמעותיות בשבילה: "לפני כן לא היה לי סטודיו. זה משנה את הראייה שלי על עצמי ואת ההגדרה שלי אני כאמנית. ברגע שיש לי מקום עם העבודות שלי, אני בעיני עצמי מה שאני, ואני מקבלת את האפשרות להיות אמנית".

*#