אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גרגואר בוייה, בלש של אהבה

מכתב הפרידה הקריר ששלח בדואר האלקטרוני לבת זוגו האמנית סופי קאל הוצג אמנם לראווה בביאנלה בוונציה, אבל גרגואר בוייה מכיר גם את הצד השני של המטבע. בספרו "האורח המסתורי", שיוצא כעת בעברית, הוא מנסה לפצח את תעלומות הלב ולגלות מה גרם לאהובה אחרת לעזוב אותו בפתאומיות

תגובות

בשנת 2007 הציגה האמנית הצרפתיה סופי קאל בביתן הצרפתי בביאנלה בוונציה את התערוכה "שמרי על עצמך" (Prenez soin de vous). שם התערוכה נלקח מהשורה האחרונה במכתב הפרידה ששלח לה בן זוגה אז בדואר אלקטרוני. קאל ביקשה מ-107 נשים, בהן שחקנית, ליצנית, רקדנית, קרימינולוגית, בלשנית ופסיכיאטרית, לפרש את המכתב, ובתערוכה הציגה בסטילס, בטקסטים, ובציור את הניתוח שלהן. בחגיגת הנשיות הזאת היה נהי על מר גורלן של הנשים הנטושות, לעג לגברים נטולי אינטליגנציה רגשית, נקמה בגבר האטום רגשית שמעז להיפרד באמצעות מייל קריר, ונקמה של נשים בגברים שאינם רוצים אותן.

הגבר שהמכתב שלו נהפך לקרקס הוא גרגואר בוייה, כותב ממוארים שמתגורר בפאריס. בוייה זכה בפרס פלור על ספרו הראשון "דו"ח על עצמי" (Rapport sur moi) שראה אור בצרפת בשנת 2002, וספרו השני "האורח המסתורי" רואה אור כעת בעברית (הוצאת כנרת זמורה ביתן. תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין).

בוייה נולד באלג'יר בשנת 1960. את ספרו הראשון כתב רק כשהיה בן 40. על הסיבות לכך הוא מספר בראיון בדואר אלקטרוני. "בגיל חמש הייתי חולה מאוד ושמו אותי בבידוד (בצרפתית: quarantine; גם גיל 40) כדי למנוע הדבקה. נותרה לי משם התחושה הטראומטית שלא אוכל להתחיל לחיות באמת - ולפיכך גם לכתוב, שכן הדברים קשורים זה בזה - אלא בהגיעי לגיל 40. וזה מה שקרה. אם היו מכניסים את החולים להסתכלות למשך 30 יום, אני מניח שהייתי כותב את ספרי הראשון בגיל 30. כפי שכתבתי, אנו מאמינים שאנו חושבים על הכל ואנו שוכחים את מחלות הילדות. בזה אנו בהחלט טועים".

את "האורח המסתורי" כתב הרבה לפני שנפרד מקאל ובוודאי הרבה לפני שקאל פירסמה את אופן הפרידה. הם נפגשו לראשונה במסיבת יום ההולדת שלה בביתה. לקאל היה מנהג להזמין אורחים כמספר שנותיה ולבקש מהם להביא אדם אחד נוסף, אורח שאינה מכירה, האורח המסתורי. ביום הולדתה ה-39 האורח היה בוייה. אבל עבר עוד עשור עד שנפגשו שנית ונהפכו לזוג.

"כתבתי את הספר ב-2004, זמן קצר לאחר שפגשתי את סופי", מספר בוייה. "ספרי הראשון בדיוק יצא לאור, ונתקלתי בסופי באירוע. היא רצתה לדבר אתי על הספר ולא זכרה בשום פנים ואופן שעשר שנים קודם הייתי האורח המסתורי ביום ההולדת שלה. אבל למחרת, היא אכן מצאה את בקבוק השאטו מרגו שהבאתי לה במתנה וכך הכול התחיל בינינו".

מי מפחד מוירג'יניה?

ספרו של בוייה מתבסס על האירועים האלה, אבל עוסק בעצם באשה שהזמינה אותו להיות האורח המסתורי במסיבה של קאל, אשה שנפרדה ממנו בפתאומיות חמש שנים קודם לכן. לדבריו, הוא "להוט אחר כל מה שמתרחש במציאות, מפני שהדברים שקורים לנו קוראים תיגר על היכולת שלנו לספר עליהם. למצוא את המלים שישתוו להם. כולם יודעים שהמציאות עולה על כל דמיון, והעליונות הזו היא הדבר שאני מנסה ללכוד בספרים שלי. כתבתי את ‘האורח המסתורי' כדי ללבן סיפור אהבה, משל היה מדובר ברומן בלשי פסיכולוגי; נוכחותה של סופי בספר היא בסופו של דבר שולית מאוד. הסיפור האמיתי הוא האשה האהובה שהמספר פוגש מחדש בנסיבות מיוחדות מאוד וכיצד ספר של וירג'יניה וולף מתגלה כמפתח לפתרון התעלומה".

בוייה עם סופי קאל ב-2009. "אצל שנינו חוויות החיים נהפכות לחומר עבודה"

בוייה הגיע למסיבה של קאל לפני שפירסם ספר. הוא לא היה מוכר, ובמסיבה הוא פגש את האליטה הצרפתית, "אמנים, סופרים, אינטלקטואלים, עיתונאים ואפילו לוחם שוורים מהולל אחד", אותם הוא מתאר בספר בבוז, "כל המפורסמים האלה לא נראים כאלה, אלא יותר כמו חתיכות לחם שצפות כבר כמה זמן בקערית חלב.

"לשחק את תפקיד האורח המסתורי באותו אירוע, עם כל המי ומי, זו היתה כמובן השפלה", הוא מודה. "נסי רק לדמיין את עצמך במקומו של המספר שבא לחפש את המפתח להבנתה של אהבה אבודה ונאלץ להגחיך את עצמו בשביל זה".

תחושת ההשפלה שבה וחוזרת בספר כאשר בוייה מתאר את ההתרחשויות במפעלי ג'נרל מוטורס בפלינט, מישיגן, כאשר החברה החליטה לסגור את שעריה מהיום למחר וגרמה לאלפי עובדים להיהפך למובטלים. "כעבור שנה או שנתיים האנשים עדיין לא מצאו לעצמם עבודה חדשה", הוא אומר. "העיר כולה ניזוקה ופלינט הפכה לעיר רפאים, כפי שמתאר מייקל מור בסרטו הראשון ("רוג'ר ואני", 1989). והנה החליטו המנהלים של ג'נרל מוטורס לארגן אירוע קבלת פנים כדי להראות שלא שכחו את המובטלים. הם הציעו לכמה מהם לשמש כפסלים חיים בגני האחוזה בשעה שהם ונשותיהם שתו שמפניה ואכלו פטיפורים. לזה אני קורא להיות מושפל".

האם הוא רואה דמיון באופן שבו הוא וקאל מעבדים את חוויותיהם בסוג של תיעוד עצמי? "מובן שיש נקודות דמיון בין עבודתה של סופי לעבודתי", הוא אומר. "אצל שנינו חוויות החיים נהפכות לחומר עבודה. שנינו מנסים למצוא את אותו ‘מקום שדרכו המציאות גואלת אותנו מעצמה', בפרפראזה על לה ברוייר".

אלא שבוייה חושב שהם לא ניגשים אל הדברים באותה דרך, "אני סבור שההבדל המהותי הוא שסופי היא אמנית פלסטית ואני סופר. כלומר, איננו מתייחסים לעולם באותה הדרך, איננו מחפשים את אותם אפקטים ולא עומדים לרשותנו אותם אמצעים. אנו שונים זה מזו בדרך שבה אנחנו מטפלים באינטימי".

בוייה אומר שלא היה עולה על דעתו לבקש מאחרים לבטא במקומו את מה שהוא מרגיש, כפי שקאל עשתה. "זה משהו שמנוגד לחלוטין לצורת החשיבה הספרותית, לאמת של הכתיבה. לעומת זאת, האמת של סופי נמצאת במקום אחר. האמת שלה תמיד קולקטיבית, פחות או יותר. אצלה העבודה על היצירה נמצאת בחוץ. שלא כמו אצלי. ב'האורח המסתורי' אני מצטט קטע מספר של מישל לריס, שבו הוא אומר ש'מטרת הספרות היא לשפוך אור על מצבים מסוימים - למען עצמך, ובה בעת להפוך אותם לקומוניקטיביים בשביל הזולת - מצבים רבי עוצמה, שנחוו באופן קונקרטי ושוחזרו באמצעות המלים. וכפי שכתבה וירג'יניה וולף: ‘להטות אט-אט את הדברים לעבר האור'. זה כל מה שאני מנסה לעשות".

האם מציק לו שאנשים עדיין שואלים אותו על סופי קאל? "זה תלוי ביום. ביום טוב אני נוטה להתייחס לזה בביטול, כאל דבר מובן ובלתי נמנע מן הסתם, אבל אף על פי כן שטחי למדי ויותר מהכל - רכילותי. בימים אחרים, אני מעדיף להישאר מנומס".

על התערוכה של קאל הוא אומר, "כסופר לא הייתי בוחר בדרך הזו כדי להשתחרר מהפרידה הזו". הוא מספר שבארוחת ערב שאירגנה סופי קאל פגש כמה מהנשים שהשתתפו בתערוכה. "זה היה מוזר מאוד. כולן באו לפגוש אותי כדי לומר לי שצריך להיות לי אומץ רב להעז לבוא לארוחת הערב הזו. עניתי להן שדווקא הן צריכות להיות אמיצות כדי להעז להופיע כך לפני. המוזר הוא שרק אז נראה שהן הבינו למה הכניסו את עצמן. הן בכלל לא חשבו על כך שיש מישהו שכתב את המייל הזה, שיש סיפור שלם קודם, שבוודאי גם הן עצמן לא תמיד התנהגו בצורה מזהירה כאשר היה עליהן להיפרד וכו'. מבחינה מסוימת, התערוכה אינה מחמיאה מאוד לאינטליגנציה של הנשים, לא כך? עם זאת, במישור האמנותי, אני סבור שהתערוכה מוצלחת ביותר. ללא ספק אחת העבודות השלמות ביותר של סופי. וזה הדבר החשוב ביותר, לדעתי, אף שאינני מומחה".

התערוכה של סופי קאל. לעג לגברים נטולי אינטליגנציה רגשית?

בספר יש אולי רמז באשר לעתיד יחסיהם של בוייה וקאל. בוייה כותב על כך בלי הצטעצעות ובלי להקפיד על תקינות פוליטית: "והיא אמרה לי שהיא מזמינה אותי ליום ההולדת הבא שלה שבו תחגוג 50... מיד הרגשתי שמשהו צובט אותי מבפנים וצל זעיר החליק לתוך הדבר המואר ששרר בינינו באותו רגע".

כשהוא נשאל על היחס הזה לזקנה הוא אומר, "להזדקן זה אכזרי בשביל כולם, גברים ונשים. הבעיה היא שהגוף מזדקן והיתר אינו מזדקן בהכרח. מאז שהייתי בן 17 אהבתי נשים בנות 25-30. והנה זה פלא, אני בן 50 ולא השתניתי. אני עדיין אוהב נשים בנות 25-30. הן אלה שמעוררות בי השראה, ותחושה זו לא באמת הזקינה. לכן, אינני רואה מדוע אני חייב לצאת עם נשים בגילי בתואנה שעכשיו אני בן 50. זה מגוחך. אני נאמן למה שמוצא חן בעיני מאז ומעולם ואינני רואה שום דרך לשנות זאת - ומדוע עלי לשנות זאת בעצם? אני רוצה להאמין שהנשים חוות גם הן פער מסוג זה, גם אם קשה להן יותר לבטא אותו או לחיות לפיו".

לאחרונה, הוא מספר, פירסם נובלה קצרה ושמה "קייפ קנאבראל" (Cap Carnaveral), על "הרפתקה נוראה שבחורה צעירה סחפה אותי לתוכה". בוייה אומר שהנושא האמיתי של הטקסט הוא "באלו מלים אפשר להשתמש, איזו שפה אפשר למצוא כדי לספר על הדברים, על האנשים, על המאורעות ועל כל מה שיש בהם. זה האתגר שמלהיב אותי כשאני כותב. אינני מוצא בכתיבה אתגר רציני אחר".

*#