אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום האשה הבינלאומי: הפרידמנית הראשונה

כשהיא דיברה בשנות ה-70 מעל דוכן הכנסת על אלימות נגד נשים, שר המשטרה השיב לה שזה עניין פרטי וזניח ומפקד משטרת חיפה הסביר שגברים יהודים בכלל לא מכים את נשותיהם. ראיון עם מרשה פרידמן, הסבורה שלמרות השינויים הגדולים שחלו בשנים האחרונות בפמיניזם הישראלי, יש עוד המון מקום לשיפור

תגובות

יום האשה הבינלאומי | ראיון

במשך חודשים דחה יושב ראש הכנסת את בקשתה של מרשה פרידמן לדבר בבית המחוקקים על הכאת נשים בידי בעליהן. לבסוף קיבלה חברת הכנסת רשות להעלות את הנושא. "עוד לא סיימתי לומר ‘כבוד היושב ראש, כנסת נכבדה', וכבר החלו קריאות הביניים", סיפרה פרידמן, כיום בת 71. "מדוע האפליה בהעלאת הנושא?" צעק אחד מחברי הכנסת, איש המפלגה הליברלית, "מדוע אינך מעלה את הנושא של נשים המכות את בעליהן?" עמיתיו תרמו צחקוקים ועוד בדיחות ברמה הזאת במשך כל הנאום.

זה היה בשנת 1976. רק לפני 34 שנים. פרידמן, שנבחרה לכנסת מטעם רצ, מפלגת זכויות האזרח בראשות שולמית אלוני, עלתה לישראל תשע שנים קודם לכן מארצות הברית. "כשהגעתי לארץ לא היתה לי מודעות פמיניסטית רבה, רק זו הפרטית שפיתחתי בעצמי כשהחלטתי, בשנות ה-50, שאני רוצה קריירה נוסף על משפחה", היא מספרת עתה ממקום מושבה בברקלי, קליפורניה, בראיון לרגל יום האשה הבינלאומי. "בניו יורק היו לי כמה שותפות לגישה, אבל בחיפה הייתי כמעט לבד. בכנסת לא מצאתי אחוות נשים, אבל היו יוצאות דופן, בעיקר חייקה גרוסמן". ב-1981 חזרה פרידמן לארצות הברית, ובין השנים 1997-2002 שבה וחיתה כאן.

בישראל היא היתה חלוצה. בזמן שבארץ הולדתה כבר פעלה תנועה פמיניסטית שהעלתה על סדר היום מגוון של סוגיות הקשורות בחייהן של נשים ובמעמדן, בארץ אפילו הופעתה במכנסיים במשכן הכנסת עוררה שערורייה. לדבריה, "כל הנושאים שהעליתי בכנסת, ממכירת נשק חשאית לדרום אפריקה ועד אלימות נגד נשים, היו אפופים קשר של שתיקה. חומות ההכחשה גבהו במיוחד סביב ענייני נשים, ומעל הכל סביב נושאים הקשורים בגופה של האשה: אונס, הכאה, גילוי עריות, זנות בקרב נערות, מניעת סרטן השד, פיקוח על הילודה, הפלות".

כאשר חיפשה נתונים על אלימות נגד נשים, אמר לה מפקד משטרת חיפה: "הערבים מכים את נשותיהם, לא היהודים"; והוסיף בחיוך: "לטענתם, גם אם אין האשה יודעת עדיין על מה ולמה מכים אותה, היא תדע". לא, השיב לשאלתה, למשטרה אין נתונים סטטיסטיים בדבר תלונות על אלימות במשפחה. האם תלונות אלה נחקרות, שאלה אותו. "רק אם נשפך דם ונשברות עצמות", ענה. "אחרת אנו מתייחסים לזה כאל עניין פרטי שבין בעל לאשתו".

כאשר העלתה פרידמן את הנושא בכנסת, בקושי רב כאמור, אמר שר המשטרה אז כי אינו מאמין שהכאת נשים בישראל מגיעה לממדים שציינה. "הבעיה קיימת בתחום זה כשם שהיא קיימת גם בתחומים אחרים. יכול אני לתת דוגמה של אנשים הדוחפים זה את זה בתור לאוטובוס", מצטטת פרידמן את דבריו. השר חתם בכך שלדעתו אין בנושא עניין לציבור.

תיאוריה חובקת כל

את העובדה שהדברים השתנו מאז, גם אם לא די הצורך, אפשר לזקוף במידה לא מבוטלת לפעילותה של פרידמן. בישראל פועלים כיום 13 מקלטים לנשים מוכות ולילדיהן. ב-2008 טופלו בהם 692 נשים ואתן 1,016 ילדים. איך רואה פרידמן את מצב הנשים בישראל כיום?

"לצערי, אני חיה בחו"ל כבר זמן רב מכדי שאוכל להתייחס במדויק למצב הנשים בארץ כיום, בייחוד מאחר שכל כך הרבה דברים אחרים השתנו מאוד", משיבה פרידמן. "בתקופה ההיא הרגשתי שהמודעות הפמיניסטית בישראל נרחבת הרבה יותר. אבל למרות שחל שינוי אמיתי, בייחוד בקרב נשים משכילות ובעלות מקצוע, אצל רוב הנשים לא השתנה הרבה, אם בכלל, בתנאים החומריים של החיים.

מרשה פרידמן בשנות ה-70 (תצלום: י.פ.פ.א)

"הפמיניזם הישראלי כיום רב-גוני בהרבה מאשר בזמני", היא ממשיכה. "הפמיניסטיות של שנות ה-70 וה-80 האמינו באחווה אוניברסלית שמאחדת את כל הנשים - ולכן מוחקת את ההבדלים, למרבה הנוחות; אבל היה גם גרעין של אמת באמונה הזאת. פמיניסטיות עכשוויות רבות מדברות על סוגים רבים של פמיניזם - ופירושו של דבר שאין חתך אחד של מגדר, מעמד, גזע, דת או לאום שמתאים לכולם. אני מסכימה לגישה הזאת; אבל אני גם חושבת שאם הסוגים הרבים האלה של הפמיניזם היו מונחים זה על גבי זה בכמה שכבות, היו נוצרות כמה קבוצות של סוגיות שמופיעות בכל השכבות בצורות שונות, שבמקרים רבים מסוות את קווי הדמיון. חתך פמיניסטי יחיד אינו מתאים לכולן, אבל אני סבורה שיש תיאוריית-על שחובקת הכל".

מה דעתך על צורות חדשות הקוראות לעצמן פמיניזם, כמו נשים שנשארות בבית ואומרות שזה מבחירה, שפמיניזם זה לבחור מה שאת רוצה?

"אני פמיניסטית שמאמינה מעומק הלב בערך של אוטונומיה אישית. עולם שבו כל הנשים והגברים יכולים להיות אוטונומיים ובעלי חיבור הדדי בביטחון ובבטחה הוא קרוב מאוד לרעיון של גן עדן פמיניסטי בעיני. אז כן, אני מכבדת את הנשים (והגברים) שמחליטים לגדל את הילדים כאמהות (או אבות) במשרה מלאה. אני רק רוצה להדגיש שזה אפשרי רק במשפחות מהמעמד הבינוני ומעלה, שיכולות להתקיים בנוחות ממשכורת אחת בלבד. אני גם רוצה להדגיש שהרוב המוחץ של הורים שמחליטים להישאר בבית עם ילדיהם הם נשים. אי אפשר להניח לעובדה הזאת להישאר ללא בדיקה. האם זה עניין ביולוגי? האם זה בגלל מבנה מקומות העבודה? האם זה משקע שנותר מגישות פטריארכליות מפלות? האם כל התשובות נכונות?"

למה נשים רבות לא מזהות עצמן כפמיניסטיות?

"יותר מדי תקשורת שלילית".

רוכבות על הגל

פרידמן מציינת, כי התנועה הפמיניסטית בישראל "משקיעה את מרב מאמציה בשני עניינים - מתן שירותים הכרחיים לקורבנות אלימות נגד נשים, ועבודת חינוך בקהילה ובמערכת המשפט הפלילית. מאחר שזו היתה הסוגיה העיקרית שלנו בשנות ה-70, אני שואבת מכך סיפוק במישור האישי. מצד שני, אני לא שוכחת שכל השנים האלה לא פחת מספר מקרי האלימות נגד נשים. וזה לא רק כאן, אלא בכל העולם".

איך באמת אפשר להסביר שלמרות השינוי בתחום, המודעות והחוקים - בכל זאת שיעור האלימות לא פחת?

"יש לכך סיבות רבות. ישראל עדיין חיה בתרבות של אלימות. לא מתקיימת די פעילות הסברה וחינוך יציבה ומתמשכת בקרב הציבור. ויש התנגדות לענישה רצינית והולמת של עבריינים, גם בקרב מקבלי ההחלטות בממשלה ובמערכת המשפט. במקום זאת העניין מופקד בידי קבוצות טיפול או ייעוץ, שפעילותן הצליחה למנוע רק שיעור קטן מהמקרים".

נושא חשוב נוסף שמעסיק את פרידמן הוא החתירה לשלום. "יש קשר ישיר מאוד, אך מורכב, בין מיליטריזם לבין צורות מוגזמות של גבריות, והדבר נכון גם לגבי לאומיות", היא אומרת. "ככל שתנועת השלום המרכזית קרסה, כך תנועת השלום הפמיניסטית התרחבה".

על תנועת הנשים בזמנה אומרת פרידמן: "היא היתה כמעט על טהרת המעמד הבינוני האשכנזי, שהתפתח והתפשט מהקמפוסים באוניברסיטאות. והיא התמודדה בתוכה עם האתגר שהציבו נשים מזרחיות ופלסטיניות שביקשו להיכלל בתנועה ולזכות ביחס של כבוד. זה היה מאבק בריא שחיזק את התנועה בכך שהרחיב אותה". בדברים אלה מתייחסת פרידמן לטענות שנשמעו בעבר נגד הפמיניזם הישראלי של זמנה, שלפיהן הוא היה מנותק מהשטח, אליטיסטי, "לבן".

אשר להתפתחויות שהיו מאז בתחום הזה, למשל הפמיניזם המזרחי, היא אומרת: "אני אסירת תודה על שהכרתי את ויקי שירן, הנרייט דהאן-כלב, נטע עמר ועוד מייסדות רבות של תנועת הנשים המזרחיות. בתקופת הזמן הזאת התפתחה גם תנועת נשים פלסטיניות-ישראליות, וזו תנועה חזקה ופעילה כיום. כמו כן צצה תנועה חזקה של נשים לסביות פמיניסטיות, שהיתה הבסיס לתנועה מהפכנית פעילה יותר לתנועות ההומואים בכל רחבי ישראל, והתפתחה תנועת לסביות פלסטיניות (אסוואת). כשבוחנים את ההתקדמות שחלה בשאר רובדי החברה הישראלית בסוגיות של רב-גוניות, התנועה הפמיניסטית היתה בחוד החנית".

מה לדעתך צופן העתיד לנשים ולפמיניזם?

"עתיד הנשים והפמיניזם הוא התפתחות מתמשכת לקראת שינוי מהפכני שיימשך זמן רב מאוד. תנועת הנשים הנוכחית החלה בשנות ה-50 של המאה ה-19 בארצות הברית ובבריטניה, ובתחילת המאה ה-20 בפלשתינה. הגל הראשון נמשך עד העשורים המוקדמים של המאה ה-20 והעניק לנשים זכות הצבעה, עצמאות חוקית וכלכלית וכן גישה לחינוך. נשים חדלו להיות נכס. הגל השני החל בעשור השביעי של המאה ה-20, והנה אנחנו ב-2010 מדברות על ההיסטוריה שלו ועל עתידו. לדעתי אנחנו עדיין חווים את האבולוציה של הגל השני של הפמיניזם. הנכדות שלנו יהיו חלק מהגל השלישי, או אולי הנינות שלנו. אבל אנחנו עדיין רוכבות על הגל השני".

מרשה פרידמן היום. "יש קשר ישיר מאוד, אך מורכב, בין מיליטריזם לבין צורות מוגזמות של גבריות"

פרידמן היתה לא רק מהראשונות שהעלו לסדר היום הציבורי את האלימות נגד נשים, אלא גם מיוזמותיו ומקימותיו של המקלט הראשון לנשים מוכות בישראל. בבחירות 1977 לא עברה מפלגת הנשים שהקימה את אחוז החסימה, ובשלהי אותה שנה הקימה עם פעילות נוספות את המקלט, בדירה בחיפה. כעבור כמה חודשים הן פלשו, יחד עם נשים מוכות וילדיהן, למבנה נטוש בעיר, בפעולה מתוקשרת שנועדה לעודד מודעות לבעיה.

בספרה משנת 1990, "גולה בארץ המובטחת", כתבה פרידמן: "שכרנו דירת מגורים בהדר הכרמל. הקמנו קבוצת תמיכה מקרב התנועה בחיפה וחרשנו את כל חיפה בניסיון להשיג כיסאות, שולחנות, מיטות, מזרונים, כלים וכלי מיטה משומשים. שכרנו משאית קטנה ואספנו בכל רחבי העיר ריהוט ישן ומעופש מתוך מרתפים טחובים... את מיקומו של המקלט רצינו לשמור בסוד, ולכן החלטנו לעשות הכל בכוחות עצמנו, לרבות איסוף הרהיטים והמקרר וסחיבתם דרך חדר המדרגות הצר והמתפתל עד לדירת המקלט. ניקינו וקירצפנו ומירקנו. קישטנו את הקירות בפוסטרים פמיניסטיים מיליטנטיים. מצאנו עורכת דין, נעמי גונדוש, ורופא, איסא שריד, שהתנדבו לספק לנו שירותים מקצועיים. מצאנו גם גינקולוג שהסכים לבצע עבורנו הפלות בתעריף מוזל. קראנו ולימדנו זו את זו ככל שיכולנו על אונס והכאת נשים. כשהגענו למסקנה שאנחנו מוכנות הזמנו את התקשורת למקלט, שעמד עדיין ריק, ובישרנו לעולם מה בכוונתנו לעשות.

"העיתונים דיווחו למחרת על הקמתו של מועדון בעל השם המוזר ‘נשים למען נשים', המיועד לשמש מקלט לנשים הנמלטות מפני אלימות במשפחה. הם ציינו כי כתובתו של המקלט חסויה, אך פירסמו את מספר הטלפון שלנו בכותרת. הטלפון החל לצלצל ללא הפוגה, ובתוך חודש היה המקלט מלא".

פרידמן יכולה לזקוף לזכותה עוד פעולה חלוצית: היא היתה חברת הכנסת הראשונה שנעשתה לסבית מוצהרת. היא באה לארץ נשואה ואם לשניים. שנים אחדות לאחר גירושיה, בהיותה כבת 40, יצאה מהארון. בעבר אמרה: "הנושא היה אז מאוד סגור, לא קיים. הייתי צריכה להסתיר מהמשפחה ולערוך מסיבות בבתים מאחורי תריסים סגורים. מעט מאוד נשים בשנות ה-70 העזו להודות בהיותן לסביות, ואותו דבר היה אצל הגברים". היא מצדדת בעמדתה של אדריאן ריץ', המשוררת וההוגה האמריקאית החשובה, שקבעה בספרה המכונן "ילוד אשה" כי ההטרוסקסואליות נכפתה על הנשים כדרך לשימור הפטריארכיה. כדברי פרידמן, "חשוב שנשים יידעו שיש אופציות לכל הכיוונים".

מה דעתך על ההתפתחויות ביחס הציבורי להומואים ולסביות בישראל? איפה אנחנו עומדים לעומת המתרחש בעולם המערבי?

"אני חושבת שהתנועה לזכויות ההומואים והלסביות הצליחה להשיג - דרך בתי המשפט אם לא בחקיקה ישירה - מידה מסוימת של שוויון זכויות, לפחות בהשוואה למצב במדינות מתפתחות אחרות. אני גם עדה לשינוי של ממש בקבלה ובפתיחות לזהות חד-מינית. אבל במבט מרחוק, יש לי תחושה מבשרת רעות שזו תקופה של דיכוי, ואף דיכוי חמור, של זכויות ההומואים בממסד הפוליטי. התנועה הדתית, שצברה כוח רב כל כך, אינה ידידותית כלפי זכויות ההומואים - או כלפי זכויות של כל אדם, למעשה".

מ-2002, כשעזבה את ישראל בשנית, ועד 2007 כיהנה פרידמן כנשיאת "ברית צדק ושלום", תנועת שלום יהודית-אמריקאית. "לא מכבר התמזגה ‘ברית צדק' בתנועת ‘ג'יי סטריט' (שדולה פרו-ישראלית יונית, צ"ס), כבסיס לדגש החדש שלה על בניית בסיס רחב ככל האפשר", היא מספרת. "כיום אני חברה במועצה המייעצת הלאומית של הקרן לחינוך של ג'יי סטריט ומשמשת עורכת ב'Persimmon Tree' (עץ האפרסמון), מגזין ספרותי ואמנותי מקוון מאת נשים שגילן יותר מ-60. אני גם עובדת על ספר חדש".

אילו עצות יש לך לפמיניסטיות צעירות?

"הלוואי שהיו לי עצות לתת להן. אבל מה אני יודעת על חיי הצעירים במאה ה-21?"

על השאלה, אילו דמויות היו מודל לחיקוי בעבורה, משיבה פרידמן: אמה גולדמן (ההוגה והפעילה האנרכיסטית הפמיניסטית האמריקאית); עדה מימון (חברת הכנסת הראשונה והשנייה, שתביעותיה לזכויות נשים עוררו בזמנן לעג רב אף יותר מאלה של פרידמן); סימון דה בובואר; אסתר ברונר (ממחברות הגדת פסח הפמיניסטית הראשונה); רחל כגן (שהיתה חברת כנסת ויו"ר ויצ"ו), "אבי פיליפ פרינס, מורים רבים וכל הניצולות שהכרתי במשך השנים - ניצולות אלימות נגד נשים, ובעיקר אלו שנחלצו מיחסים אלימים"

יום האשה הבינלאומי:על סדר היום הפמיניסטיתגובת נגד לפמיניזם: הבררניות נשארות לבדהנתונים

כתבות שאולי פספסתם

*#