אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שאטר איילנד: אי שפיות זמנית של מרטין סקורסזה

שיגעון, שואה, קונספירציות וליאונרדו דיקפריו - ב"שאטר איילנד", המותחן החדש של מרטין סקורסזה, יש הכל. אז למה הצופה בכל זאת נותר מתוסכל?

תגובות

מרטין סקורסזה אוהב להזכיר בראיונות את חיבתו לסרטי אימה. בנובמבר האחרון, לרגל יום שישי ה־13, הוא הגדיל לעשות וחשף את רשימת סרטי האימה האהובים עליו ביותר בכל הזמנים. ניתן למצוא שם קלאסיקות כמו "הניצוץ" ו"מגרש השדים" וגם את אחד הסרטים המשפיעים והחשובים בז'אנר סרטי האימה – "פסיכו" של היצ'קוק. כעת, אחרי ארבעה עשורים של עשייה קולנועית מגוונת ועטורת פרסים, התפנה הבמאי בן ה־67 ליצור מותחן אימה משלו המבוסס על ספרו של דניס להיין, "שאטר איילנד".    שאטר איילנד - מועדי הקרנה, טריילר וכל הכתבותקשה להסביר מה בדיוק השתבש במותחן של סקורסזה בלי לחשוף את סופו, אבל מכיוון שמדובר בסרט המבוסס על טוויסט עלילתי (צפוי ושחוק ככל שיהיה, עדיין מדובר בטוויסט) אין ברירה אלא לעשות זאת. שלוש שנים לאחר שזכה באוסקר הראשון שלו (על "השתולים"), סקורסזה חוזר עם פילם נואר אפל שהכניס בסוף השבוע האחרון 40 מיליון דולר בארה"ב, הפתיחה הטובה ביותר לסרט של סקורסזה ודיקפריו. "שאטר איילנד" מגולל את סיפורו של הסוכן הפדרלי טדי דניאלס (בגילומו של ליאונרדו דיקפריו, שכיכב בכל סרטיו העלילתיים של סקורסזה בשנים האחרונות). דניאלס מגיע עם שותפו צ'אק (מארק רופאלו) לאי המשמש מוסד כליאה לאסירים אלימים וחולי נפש, אשר מעוצב כמכלול הקלישאות הקולנועיות של בתי חולים למשוגעים מאז "קן הקוקייה" פורץ הדרך מ־1975: החולים מוזנחים וסובלים מעוויתות, הסוהרים קשוחים ונטולי הבעה, המוסד מנוכר ונטול כל אנושיות והאזור כולו מוקף בגדר חשמלית ובסלעים שלא מאפשרים הימלטות דרך הים. למקרה שמישהו עדיין חושב שמדובר בקייטנה, העיצוב הקלישאתי של האי מועצם באמצעות מוזיקה דרמטית (סקורסזה השתמש הפעם במלחינים קלאסיים מודרניים כגון קז'ישטוף פנדרצקי, ג'ון אדמס, ג'ון קייג' ומורטון פלדמן). וכך, שני הסוכנים הצעירים, שהגיעו לאי במעבורת כדי לחקור את היעלמותה של אחת החולות, זוכים בקבלת פנים צוננת ועוברים דרך שעריו של המוסד כשתופים רועמים ברקע. כמקובל בז'אנר, במהרה מתברר שהמשימה שהוטלה עליהם אינה כה פשוטה, שהחולה הנעלמת לא באמת נעלמה, שמנהל המוסד (בן קינגסלי המעולה) מסרב לשתף פעולה, ובמילים פשוטות – ששום דבר אינו כמו שהוא נראה.  שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה. "שאטר איילנד"זמן קצר אחרי תחילת הסרט, בסצנה שבה דניאלס וצ'אק פוגשים את מנהלו הגרמני של בית החולים (בגילומו של מקס פון סידוב, המזוהה עם סרטיו של אינגמר ברגמן), הצופה זוכה באחד הייצוגים המביכים ביותר של השואה שנראו לאחרונה בקולנוע (ועם סרטים כמו "אדם בן כלב" ו"נער קריאה", מדובר בתחרות קשה). המבטא הגרמני של המנהל מציף בדניאלס זיכרונות מודחקים משירותו כחייל אמריקאי ששיחרר מחנה ריכוז ונאלץ לרצוח קצינים נאצים שניסו לברוח. הפלשבק הטראומתי מעוצב באופן קיטשי ואפילו וולגרי, עם מוזיקה של גוסטב מאהלר, הבזקים של ילדים יהודים מלוכלכים שפניהם דבוקות לגדרות, וגולת הכותרת – קצין נאצי גוסס שמתחנן להמתת חסד ובסוף נופח את נשמתו כשחצי מפרצופו מרוסק. ואם נותר בקהל צופה שטרם הבין שמדובר בשואה – השלט "העבודה משחררת" אינו מותיר מקום לספק. מכאן ואילך סקורסזה מזמין את הצופה לצלול לתוך נפשו המעונה של דניאלס, לעבור איתו את מסע החיפושים אחרי החולה המסתורית ולגלות מדוע הוא אדם רדוף ואומלל כל כך (רמז: השואה היא הטראומה הכי קטנה שלו). בדרך הוא מביים ביד רמה כמה סצנות אקשן משובחות, יוצר עולם גברי כמעט לחלוטין שמצליח להעביר תחושה מעיקה של קלסטרופוביה ופרנויה, ומאפשר גם למישל וויליאמס להותיר חותם בתפקיד משנה קטן אך מרשים כאשתו המתה של דניאלס. למרות המשחק המעולה של כל השחקנים הראשיים וכמה סצנות אפקטיביות ומבריקות, חולשתו העיקרית של "שאטר איילנד" היא התעקשותו של סקורסזה על עולם קולנועי נטול ניואנסים. ה"מסתורין" נחשף אחרי שעה של צפייה (וזו לא מחמאה למותחן שאורכו שעתיים וחצי); הטראומה העומדת בבסיס אישיותו המעורערת של דניאלס היא טראומה קיצונית ולא ממש אמינה, המוזיקה מנסה לכפות את הרגש על הצופים ("עכשיו תפחדו") והמעצבים האמנותיים יוצאים מגדרם כדי לתרגם את עולמו הרגשי של הגיבור לעולם אסתטי אפל ורדוף רוחות. איפה הניואנסים? דיקפריו ווויליאמסהבחירה לירות בכל התותחים מצערת במיוחד בהתחשב בהישגיו הקולנועיים האדירים של סקורסזה, אחד הבמאים המוערכים והמשפיעים ביותר בקולנוע האמריקאי מאז שנות ה־70. ב"נהג מונית" מ־1976, סרט שעסק גם הוא בגיבור מעורער ומסוכסך עם עצמו, האלימות היתה כה אפקטיבית מפני שבסרט עצמו היו מעט מאוד סצנות אלימות, והרבה מאוד דיבור על אלימות. כשרוברט דה־נירו החביא אקדח אוטומטי מתחת לשרוול, החרדה שהתעוררה בצופה היתה עצומה, וכך גם הציפייה לאקט אלים שיגאל אותו מייסוריו. בניגוד לדה־נירו, שעיצב את אחת הדמויות הזכורות ביותר בקולנוע ובמיתולוגיה של ניו יורק, החיבור הרגשי לדיקפריו של "שאטר איילנד" מתבסס על מידע שנחשף בפני הצופה רק בדקות האחרונות של הסרט, ועל כן הוא נותר שטחי ומפוספס. תחושת הפספוס של "שאטר איילנד" גדולה עוד יותר בגלל היומרה של סקורסזה ליצור סרט שיש בו ממד פילוסופי ואפילו חינוכי. מתחת לשכבות הפילם נואר, התסריט מבקש לדון בכוחם של נרטיבים. אילו סיפורים אנחנו בוחרים לספר לעצמנו? מה נעשה כאשר חיינו הופכים לסיפור זוועה? והאם החלפת נרטיב אחד באחר היא בכלל אפשרית? התהייה על כוחו של הסיפור – ועל הגיבור הקולנועי כסופר – היתה יכולה להפוך את "שאטר איילנד" לסרט שנחרת בתודעה ומזמין צפייה שנייה ושלישית. למרבה הצער, הבחירה לירות בתותחים כבדים במקום שבו נדרש אזמל מנתחים מותירה את הצופה מנוכר ומתוסכל. בסופו של דבר, ייתכן שהסיבה לתסכול היא שפשוט מדובר בסרט מיושן. בראיון שנתן ל"ניו יורק טיימס" לקראת עליית הסרט בארצות הברית הסביר סקורסזה כי "שאטר איילנד" מתרחש ב־1954, בשיאו של "עידן החרדה" המקארתיסטי, והוסיף "אולי כי אני תקוע בתקופה הזו". בניגוד לתיאוריות הקונספירציה של שנות ה־50, שהתמקדו בכוחם המסוכן של גופים פוליטיים וממשלות על רקע השימוש בפצצת אטום, הפרנויה המודרנית מתבססת על הפחד מאובדן פרטיות ומפנה את חציה לגופים קפיטליסטיים דורסניים ולפיתוחים טכנולוגיים שעלולים לסייע להם. כשדניאלס תוהה אם גם האמריקאים – כמו הנאצים – מסוגלים לרצוח, הוא מפגין נאיביות כמעט מגוחכת בעידן הפוסט מודרני. "בכולנו יש רוע" היא לא בדיוק מסוג התובנות ששוות היום 35 שקל. ואם כבר להתחבר לצד האפל שבתוכנו עדיף ללכת ל"סרט לבן" המאופק והמופתי של מיכאל האנקה - בכל זאת, בגרמנית זה איכשהו תמיד יותר אמין.

כתבות שאולי פספסתם

*#