אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאיר פיצ'חדזה - דיוקן

הגעגועים לגרוזיה, האהבה לנשים יפות, הקפה הקבוע בבוקר ובעיקר הכישרון האדיר. מאיר פיצ'חדזה הלך לעולמו לפני קצת יותר משבוע, והשאיר מאחוריו הרבה יותר מציורים

תגובות

1. אולי עמדת ליד גאון ההר מתנוסס על רוב שטח הפנים של הקנבס. בקצה העליון מבצבץ נוף של עמק או ים ושמים צבועים בצהוב של שקיעה או זריחה. הצייר כתב על גבי ההר: "אלוהים היקר, אני הגרוזיני היחיד בכיתה שלי, כל הילדים אומרים שאתה אמריקאי. אז אתה יכול להיות גם גרוזיני, נכון? ידידך". הצייר הוא מאיר פיצ'חדזה שמת ביום חמישי שעבר ממחלת "סרטן ריאות שאוהב מוח", כהגדרת רופאיו. בן 54 במותו, פיצ'חדזה נחשב לאמן מוערך ומצליח מסחרית בשדה האמנות הישראלי, ולפרסונה תל אביבית מובהקת ומובחנת. הוא היה קליקה של איש אחד. זאב. זאב שהתבונן.

אולי חלפתם על פניו בסמטאות השכונה פלורנטין, שבה התגורר, ברחובות אלנבי, דיזנגוף או יהודה הלוי או בשדרות רוטשילד או ח"ן. הבסיס של פיצ'חדזה אמנם היה בדרום, אבל בטיוליו הרגליים הארוכים נהג להגיע עד הצפון הישן, לכל מקום שהיתה בו תערוכה חדשה, תמיד סקרן לדעת מה עובר תחת מכחולם של אמנים אחרים, ותיקים כצעירים. אולי ראיתם אותו באחד מאותם הטיולים היומיים הארוכים שהעניקו לו איכות GPS אנושית שמסוגלת לכוון כל תועה לעבר הנגרייה, בית המלאכה או חנות המסגרות ששאל עליה. לא היה קשה לזהות אותו: גבר יפה־מכוער, רזה, קירח, שחום. סיגריה ווינסטון לייט דלוקה בין האצבעות. תמיד לבוש בטי־שירט שחורה, וסט צלמים שחור, ג'ינס שחור ונעלי התעמלות שחורות. תמיד חבש כובע מצחייה שחור.

אולי שתיתם לידו דרינק בזיגל, במנזר או בסטפן בראון. או אולי קפה בקפה תמר. פיצ'חדזה היה פותח שם את הבוקר עד לפני כמה שנים באספרסו כפול, בדרך כלל עם חברו השחקן אשר צרפתי. בהמשך עוד שמונה־תשע כוסות קפה שחור לנדוור. בשנים האחרונות צימצם לשלוש־ארבע. לפעמים צהריים בקפה ג'ורג' עם יהודה פורבוכראי, חבר וצייר גם הוא. ואולי הבטתם באחד מחמשת ציוריו שתלויים במסעדת ננוצ'קה בזמן שנישנשתם פחאלי. בעצם, לולא פיצ'חדזה היה קשור בעברה של ננה שרייר הבעלים, ייתכן שהמקום הזה בכלל לא היה נפתח. ככה ננה אומרת. ושרה מקפה תמר קובעת בנחרצות האופיינית לה: "היה איש סימפטי ונחמד. עמוס לביא וכל החבר'ה רצו להלוויה ביחד. פשוט התרוקן וכולם רצו. כל החבר'ה פתאום אינם. זה היה לי משונה מאוד כל הסיפור. לא ידעתי שהוא חולה ולא ידעתי כלום".

הוא הסתובב בינינו, גאון וזר, זרותו היא גאונותו וגאונותו היא זרותו. הסתובב, שתה, עישן, צייר. חי. בשבוע שעבר מת.

2. גרוזיה שקפאה בזמן מאיר פיצ'חדזה עלה לארץ מגרוזיה, היום גיאורגיה, עם הוריו ואחותו ב־1973 כשהיה נער בן 17. עני, ביישן ומגמגם. מהגמגום נפטר בגיל 26. המבטא הכבד, זה שמשבץ במקום הלא נכון את ה"א הידיעה, נשאר איתו עד יומו האחרון. אביו היה רצף. אמו עקרת בית. אחותו מקוולה, הגדולה ממנו בחמש שנים, ציירת. אחותו הבכורה, ג'ולייטה, עלתה לארץ רק באמצע שנות ה־80. כעבור כמה שנים החליט פיצ'חדזה לעזוב את אור יהודה, שבה נקלטה משפחתו עם עלייתה, ולעבור לתל אביב, שסימלה עבורו את החופש האולטימטיבי. הוא עשה זאת בין השאר כדי לעזור למקוולה, שעשתה את צעדיה הראשונים בעולם האמנות. פיצ'חדזה תמיד טען שהיתה טובה ממנו. אבל בשלב הזה כבר גמר אומר בלבו להתפרנס מהאמנות שלו. 

ב־1999, במהלך המסע הראשון שערך בגרוזיה לאחר עקירתו משם, ושאותו תיעדה הבמאית לינה צ'פלין בסרט "נוף עם מאיר פיצ'חדזה", נראה הצייר כשהוא חוזר לנקודות הציון של ילדותו, שגם בתקופה הפוסט סובייטית נשארו דומות להפליא למה שהיו, כאילו קפאו על ציר הזמן: הליכה ברחובות הקפואים של העיר קוטאיסי, שבה נולד וגדל בשנות ה־50 וה־60, בסמטאות שבהן התגורר הצייר הנערץ עליו ניקו פירוסמני וכן ביקור בבית העם הקומוניסטי שבו מאיר ומקוולה למדו ציור אצל הפסל ראזו ראמשווילי. פיצ'חדזה מוצא שם ציורים ישנים של אחותו שהוטבעו על גבי דלתות עץ של ארונות אשר פירק בעבורה כי לא היה להם כסף לבדים. זה היה המקום הראשון שבו הרגיש בטוח וקיבל חיזוקים חיוביים. כאן ניטעו בנפשו השורשים הראשונים של הצורך להפוך לצייר. שאר זיכרונותיו מגרוזיה לא היו נעימים. פחד לקפוא למוות בזמן השינה מרוב קור, אב שהכריח אותו לעבוד קשה ברצפות מגיל שמונה. "זיכרונות של קיץ: גניבת פירות מהשכנים. מכות עם השכנים", הוא תיאר. מהגננת בגן הילדים פחד פחד מוות. בזמן ביקור בבית הספר היסודי הוא נזכר בקושי נוסף: "לימודים לא אהבתי... פעם אחת מורה שהיתה גם המחנכת יצאה מדעתה, זרקה עלי כיסא וקראה לי יהודי מסריח". לאחד מחבריו פיצ'חדזה סיפר שהוא הצליח לבסס את מעמדו בכיתה כצייר "בגלל שידע לצייר את לנין בקו אחד". כשאהרון, חברו מילדות, שואל אותו איך הוא מרגיש לנוכח המסע, פיצ'חדזה מסוגר, מעדיף להתחמק. "אני לא אוהב לשאול... זה עושה ברדק רגשי. אני בנוי ככה. אף פעם לא תדע מה קורה בפנים אצלי. רק תראה את הבחוץ שלי".

מראה רק את הבחוץ שלו - מאיר פיצ'חדזה

3. טראומה על טראומה פיצ'חדזה נודע כאמן מורכב, אמיץ ולא שגרתי, שפעל מחוץ לקונבנציות. בניגוד לאמנים אחרים, הוא נהג לעבוד אך ורק בלילות ולצבוע את הקנבס בשחור לפני שהתחיל לצייר עליו - לדבריו, כדי להאיר את הציור ולא להחשיך אותו. הפיגורות שלו נוצרו מהחשכה, מוארות באור דל ומשונה, בדומה להרגשה שנטעו בו שמי גרוזיה. בחלק מציוריו פיצ'חדזה שילב ציורי ילדים; מסגרות ריבועים ובהם סימנים משפת הסימנים; לבבות וציטוטי משאלות של ילדים מתוך הספר "מכתבי ילדים לאלוהים". בראיון ל"גלובס" לפני שנתיים הסביר ששפת הסימנים נכנסה לציוריו בגלל הזדהותו עם החריגים ועם בעיית השפה שיש גם לו, כאדם זר שמעולם לא למד עברית כמו שצריך. "כשאני מכניס את השפה או את הלבבות", אמר, "זה כמו לתת אהבה. ציורי ילדים הם לא אמנות, הם 'על יד אמנות', אילולא אני זה היה נזרק. אני גדלתי בבית שלא שמרו בו את הציורים שלי ולא התפעלו ממני".

הדרך שעבר עד שהתבסס כאמן לא היתה קלה. פיצ'חדזה התחתן בגיל 22 עם תמי, עבר איתה לדירה ברחוב אמיל זולא ועסק בעבודות מזדמנות כמו עיצוב אותיות פליז למצבות ביפו, שיבוץ יהלומים בבורסת היהלומים ועיצוב רהיטים בנגרייה מזדמנת שהפעיל עם חבר בצפון הישן. "האמנות היתה בשבילו מפלט לעולם אחר. אביו לא האמין בציור, רק בעבודה קשה", מתארת שרייר. בהמשך שכר סטודיו ו"טרח להדגיש שהוא לוקח ארבעה אוטובוסים כדי להגיע אליו כל יום".

באמיל זולא נולדו שני ילדיו: הבת לורי, 32, והבן רובי, 23. השכן שגר מולו, השחקן אשר צרפתי שהפך לחברו הקרוב, ליווה אותו בתחילת שנות ה־80 לקליינט הראשון שלו אי פעם. זו היתה תחילתה של ידידות ארוכה. במהלך האייטיז היה יוצא עם פיצ'חדזה הביישן, ש"לא דיבר הרבה, להזדנגף ולאכול אצל 'המלוכלך' מול קולנוע אסתר".

בין נופי ישראל לנופי ילדותו - מאיר פיצ'חדזה

בד בבד עם עבודותיו המזדמנות, פיצ'חדזה הצעיר חרש את רחוב גורדון בסיבובי גלריות, מנסה למכור ציורים של דמויות קלאסיות לצד קיטש מתקתק שנמכר בקלות. בה בעת פיתח סגנון ציור ייחודי שהתאפיין בריאליזם פנטסטי; האמן האאוטסיידר שמתאר את תחושתו התמידית כנטע זר ועקור. ציוריו עזים וצבעוניים אבל גם כהים וחודרניים, מעוררים את אותה התחושה שסרט של קוסטריצה משרה. "אני לא מאמין כמה אומץ היה לי אז פשוט ללכת ולדפוק על דלתות של גלריות", תיאר בדיעבד באוזני חבריו, "הייתי עקשן. ידעתי שאני חייב להצליח".

הצלחתו הראשונה היתה דווקא מכירה של ציורי אחותו מקוולה לגלריות בגורדון. בהמשך אירגן תערוכה בבית סוקולוב, ובה נמכרו רובם. אלא שבינתיים מקוולה שקעה בדיכאון בגלל קשיי הסתגלות בארץ והתאבדה בתלייה. את הפרידה ממנה פיצ'חדזה חווה כשכבה שנייה של טראומה, על גבי זו הראשונה - ההגירה לארץ. היא הפעילה אצלו תגובה יצירתית. הוא החל להנציח את האחות בציורים דרך תמונות ילדות שלה. מוטיב הדמויות המצוירות ש"גזר" מתמונות משפחתיות יצר תחושה של קולאז' המודבק על רקע נוף מיסטי, מדומיין. נוף, או ייצוג של הנוף, שהוא תחושת כיסופים לדבר מה בלתי ניתן להשגה.

 4. הסגנון היחיד הוא שאין סגנוןההצלחה הגיעה בשנות ה־80. האמן האוטודידקט הסתפק בשנת לימודים אחת בקלישר, הציג תערוכות יחיד בגלריות דביר, קלישר 5, מימד, ג'ולי M ועוד, ובתערוכות קבוצתיות רבות, זכה במדליית זהב בביאנלה האסייתית־אירופית בטורקיה ב־1990 ובמהלך שנות ה־90 הציג בין השאר גם בגלריה המובילה גבעון. עם ההצלחה הגיע הכסף. אביר משה, בעלי גלריית דן שייצג את פיצ'חדזה, טוען כי "העבודות הראשונות שהוא מכר לבדו לגלריות נמכרו ב־150-100 דולר, מחיר שלא נחשב זול ולא מאוד יקר. מה שנמכר אז ב־100 דולר היום יהיה שווה 10,000 דולר. יש עבודות שלו ששוות עכשיו 30 אלף דולר".

לא כולם פירגנו לו בתחילת הדרך. פיצ'חדזה, בדרכו שוברת הכלים, הרגיז ובילבל חלק מעולם האמנות הישראלי, בעיקר בשל התמרונים הבין סגנוניים שלו. מצד אחד יצר ציורים קיטשיים מתקתקים ופופולריים שנחשבו למסחריים, ומצד אחר אמנות גבוהה שכוונה לגלריות מבוססות ולמוזיאונים. "אחר כך קרה דבר מוזר", כתבה השבוע מבקרת האמנות רותי דירקטור באתר וואלה!, "הסכיזופרניה בין הפרנסה לאמנות הלכה והתפוגגה. הסוריאליזם חדר לאמנות, ועמו הקיטש, שלעולם עורר תהייה אם מדובר בדבר עצמו או בטקטיקה ציורית על אודות הדבר עצמו". פיצ'חדזה העיד על עצמו שהסגנון היחיד שלו הוא שאין לו סגנון. יריביו טענו נגדו שקיים בו צורך מובנה להתחבב על קהל רחב. אחד ממכריו בעולם האמנות אומר אחרי לכתו: "אהבו לצחוק על מאיר מאחורי הגב כי הוא אחד הציירים הכי מצליחים בתולדות הציירים שהצליחו עוד בחייהם, והצליחו מאוד. להערכתי, הוא הרוויח כ־300 אלף דולר בשנה". אביר משה סירב לחשוף כמה עבודות פיצ'חדזה באמת מכר מדי שנה. 

5. אמנות שמורכבת מחתיכות של העולםננה שרייר נכנסה לחייו לפני כ־20 שנה, כשכבר נחשב לאמן מוכר ומצליח, בפסטיבל סרטים גרוזיניים בסינמטק. היא ניגשה אליו, הם הלכו לשתות, וכך נרקם הרומן. אלו היו השנים שבהן פיצ'חדזה חי את חייו בשעות הלילה. לאחר שסיים משמרת בסטודיו נהג לקפוץ לדרינק במנזר, או לבר הזיגל של זהרה אביצדק שבו עבדה שרייר כמלצרית, או לאחד המקומות שפתחו מכריו, אנשי הלילה הוותיקים אורי שטרק ורומן סורקין, ובהם השטרקס, האליזבת והריף. "הוא לא ניסה להשתלב בכוח כמו גרובי תל אביבי או להיות אחד מהחבר'ה, אלא היה פשוט אדם נינוח, נטול פאסון ונעים, שכיף תמיד כשהוא מגיע ורואים שהוא באמת מקשיב ומבין מה שניסינו ליצוק למקום", אומר שטרק.

כשלא בילה עד השעות הקטנות, פיצ'חדזה יצא לסיורים ברחובות העיר בחיפוש אחר כורסאות, שידות או כיסאות ישנים, כי בכל דבר כזה מצא ערך. "הכל גירה אותו. העולם סיקרן אותו כמו ילד שלא קנו לו אף פעם צעצועים וכשהוא מגיע לחנות צעצועים הוא חומד הכל", אומרת שרייר. הוא הכיר את העיר, הלך כל יום במשך שעות. ידע איפה נמצאים כל מחסני העצים, חנויות הדיסקית שבהן מצא כוכבים קטנים שתולים על מעילים כדי להשתמש בהם בציורים, חנויות הצבעים והמכחולים, כל בתי המלאכה ואיפה קונים מסטיקים בסיטונאות. "כל האמנות שלו היתה מורכבת מחתיכות שלקח מהעולם".

לאחר 14 שנות נישואים פיצ'חדזה עזב את ביתו באמיל זולא, התגרש מאשתו, עבר להתגורר בדירה ברחוב החלוצים בפלורנטין ורכש דירה נוספת בקומת הקרקע, שממנה עשה סטודיו. כששרייר פתחה את הבר הראשון שלה ברחוב ויטל, הננה בר, פיצ'חדזה ניגש לעיצוב החלל שלו כאל מיצג אמנותי: עיצב את קיר הבר בהשראת מודליאני, צייר על השולחנות צלליות של אנשים ורשם בכתב ידו שירים על דלפק העץ הפשוט של הבר. "דרכו נצרב אצלי שכשיש לך חלל זה בעצם אינסטליישן אמנותי, לא רק מסעדה", היא אומרת.

ננה שרייר בהלווייתו של פיצ'חדזה (צילום: תומר אפלבאום)

לאחר ארבע שנות זוגיות פיצ'חדזה ושרייר נפרדו לשנה, ובזמן הזה פיצ'חדזה, "שאהב את הנשים שלו צעירות ויפות", לדברי אחד מחבריו, יצא עם השחקנית אסנת חכים. לאחר מכן חזר לשרייר לשנתיים נוספות. "עכשיו אני מבינה כמה אני בעצמי משתמשת במושגים או ביטויים שהוא לימד אותי, על משקל ואיזון, למשל", אומרת שרייר ומצביעה על ואזת עץ המכילה כמה פרחים לבנים ארוכים ומונחת על אחד משולחנות הננוצ'קה, "זה לא מאוזן. יש פה עומס של פרחים. כל הזמן צריך לדעת שצריך לתת את הדעת על הדברים".

6. יומנה של שכנההקפדנות בציוריו של פיצ'חדזה היתה שיקוף של אופיו, של האיש של סדר ושל הרגלים שהיה. פדנט שלא יכול לסבול כלים מלוכלכים בכיור או מכחולים שאינם מוחזרים מיד למקומם. הוא התעקש לסגור קצוות, להשלים משימות לפרטי פרטים, "ואפילו התעקש על האופן שבו צריך לשים נייר טואלט כדי שהנייר יפנה החוצה", נזכרת שרייר, "למה? כי זה יותר נוח. יותר נכון. בכל בוקר היה שותה במיטה שתי כוסות קפה שחור מבושל ואסור שזה ירתח לפני שאתה שם סוכר. תמיד הקפיד שאשפוך את הקפה השחור ישר לתוך החור של הכיור, שלא יישפך מסביב".

גם סופרים ומשוררים תל אביבים זכו לקבל את חתימתו העיצובית של פיצ'חדזה. ציוריו עיטרו את כריכות ספריהם של הסופר יוסי סוכרי ("מקלטור"), המשוררת ללי ציפי מיכאלי ("צייר אותי בוערת") ואת ספרה הראשון של מרינה גרוסלרנר ("לליה"). הוא נודע כאדם שדלתו פתוחה בפני אמנים צעירים הזקוקים לעצה, ובכלל, כאדם סקרן ללא שום דיסטנס, שדיבר עם ברמנית או זר ברחוב באותה אדיבות שבה פנה לאוצריו. הנה טוקבק שהתפרסם ב־ynet בעקבות הידיעה על מותו: "לא הכרתי אותו באופן אישי ועד עכשיו לא ידעתי שזה הוא. כשהייתי עוברת מתחת למרפסת שלו עם הכלב, והכלב היה רואה אותו, הוא היה ממש 'שר' לו סרנדות, נעמד על שתי רגליים אחוריות ומסרב ללכת, והוא היה מחזיר לו ב'כלב טוב'. מרחוק התרשמתי שמדובר באיש טוב עם לב גדול". על החתום: "שכנה".

לשם המחשה - בת זוג אחרת של פיצ'חדזה מהשנים האחרונות (2005-2001), האמנית תתיה גוגטישוחט, מספרת שהכירה אותו אחרי שפשוט דפקה על דלתו ושאלה אותו "איך עולה חדשה מגרוזיה יכולה להתפתח בארץ בתחום האמנות". משמעת העבודה הנוקשה שלו, אותה תכונה סרגלית שעשתה אותו למה שהוא, היממה את גוגטישוחט. "הוא היה מאוד טוטלי. פעם סיפרתי לו כבדיחה שכשהבן של רמברנדט סיפר לו שאמו גוססת, הוא היה כל כך עסוק בציור, שאמר לו: 'מה אתה רוצה? אתה לא רואה שאני מצייר?'. מאיר צחק והזדהה עם זה. אמר שגם הוא קודם כל אמן ואחר כך כל השאר", היא מספרת.

כשלא צייר, בני הזוג היו עורכים טיולים בארץ, אהבו לתת קפיצות ספונטניות לוואדי ניסנס, לאכול שם כנאפה או לנסוע לקיבוץ של חברתו הציירת טל מצליח, כפר עזה. הרבה נסב סביב אוכל. תבשילים גרוזיניים היו ה־דבר מבחינתו - לוביו (תבשיל גרוזיני סמיך משעועית אדומה) וחג'פורי (מאפה במילוי גבינה צפתית).

7. זמני נגמרמאמצע שנות ה־90 ועד השנה, פיצ'חדזה השקיע את חודשי הקיץ בפעילות מעבר לים. הוא אף רכש לצורך זה לופט בשכונת וויליאמסבורג בברוקלין, ניו יורק. בשנים אלו חילק את זמנו בין תל אביב לניו יורק בתקווה להקנות נופך בינלאומי לעבודתו. ב־1996 קטע את ביקורו שם כדי לתרום כליה לבתו לורי. בראיון לתוכנית "לגעת ברוח" עם יואב גינאי, פיצ'חדזה סיפר כי חשב שזה תפקידו הברור כאב. ואולם לפני כשנה וחצי הכליה קרסה, והאב נאלץ ללוות את בתו לפיליפינים, להשתלת כליה נוספת. זו לא היתה הפעם האחרונה שבה טיול בארצות הברית נקטע בנסיבות מצערות - מסעו מחוף אל חוף בארצות הברית לפני חצי שנה הסתיים כשפתאום הרגיש לא טוב, פנה לרופא, וזה אמר לו שהוא חייב לחזור לארץ להמשך בדיקות. רק לאחר שחזר לארץ הבין מהרופאה שלו שזה "סרטן ריאות שאוהב מוח". 

בעשור האחרון פיצ'חדזה מיעט להציג. ב־2003 ערך תערוכת יחיד רחבת היקף במוזיאון תל אביב, שאצר הפרופסור מרדכי עומר. ב־2008 הציג תערוכה רטרוספקטיבית שכללה עבודות שלו לאורך השנים במרכז חייק ביפו, שאותה אצר אביר משה. הוא מילא את זמנו בנסיעות לאירופה, ליוון ולטורקיה, לסיבובים בגלריות עם אנשים נוספים שפגש בדרך ואסף אותם איתו לסיבוב ארוך. בתקופה הזאת הפך על פיו את אורח החיים שלו: ללא אלכוהול ויציאות עד הבוקר, ותחת זאת ארוחות ביתיות על טוהרת הבישול הגרוזיני בבתים של חברים.

בתקופה האחרונה הזניח מעט את קפה תמר לטובת קפה ג'ורג' ביהודה הלוי וקפה הלל בשדרות רוטשילד. שם, ברשת התעשייתית, אהב לשבת בלי שיזהו אותו כמעט. הוא היה מגיע במשך היום, יושב בגפו או עם חבריו הקרובים - השחקן יוסי פולק, העיתונאים אמציה עידו ואיתן ליפשיץ, הצייר יהודה פורבוכראי, עורך הדין דביר אביאל, חבר הילדות הגרוזיני אהרון ואמן הווידאו הניו יורקי דורון גולן, שפיצ'חדזה עזר לו להתאקלם מחדש בארץ. הבעלים של קפה הלל מספר על לקוח עקבי בכובע שחור שהיה מתיישב, מכונס מעט. את אופיו הפשוט ומסביר הפנים של פיצ'חדזה ממחיש אולי טוב מכולם השומר של המקום מני כהן: "כמעט בכל יום שישי היה בא לשבת עם 'השמן מהתיאטרון', כמו שהוא קרא לחבר שלו בצחוק (יוסי פולק; ש"ג), והחבר'ה שלו. אני חושב שהם היו בשבילו סם החיים. הוא בטח רואה אותם מלמעלה ואומר: 'חבר'ה, תשאירו לי כוס קפה. בשביל החבר'ה האלה כדאי להמשיך לחיות, אבל מה לעשות, זמני נגמר'".

*#