אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיכלאנג'לו אנטוניוני נולד להיות במאי

הוא היה מסלק את כל צוות ההפקה מהסט כדי שיוכל להתרכז, ונודע כאובססיבי בדרישותיו. שנתיים וחצי אחרי מותו של הבמאי הגדול מיכלאנג'לו אנטוניוני, אלמנתו אנריקה פיקו מספרת על חייו, סרטיו ואהבותיו, ואיך בסוף היא אפילו הצליחה לסדר לו אוסקר

תגובות

למי שעבדו לצדו של מיכלאנג'לו אנטוניוני, התופעה היתה מוכרת. מדי פעם, בעת הצילומים, נהג הבמאי לפנות את הסט מכל הנוכחים כדי שיוכל לשבת בשקט מוחלט, לבדו, ספון בעולמו. רק באותן דקות ארוכות של דממה, הצליח לחשוב בבהירות ולדמיין את הצעד הבא.

"לפעמים הוא היה צריך להתרכז ולאסוף כוחות", מספרת אנריקה פיקו-אנטוניוני, אלמנתו של הבמאי שהיתה בת זוגו במשך כמעט 40 שנה. "הוא היה נרדם לעתים קרובות על הסט, או מבקש מכולם לצאת. הוא סיפר לי שבעת הצילומים של ‘נקודת זבריצקי' הוא עשה את אותו דבר. באמריקה זה מאוד לא מקובל לעצור ככה את הצילומים ולרוקן את הסט, כי שם מקפידים, כל דקה עולה כסף. תמיד היו מאה איש שהסתובבו ועבדו אבל הוא התעקש, לא עניין אותו, הוא רצה שכולם ילכו משם. ייעלמו משדה הראייה שלו. הוא היה זקוק לשדה נקי, לשקט. ללכת מעבר לסכמות הרגילות. להקשיב לאינטואיציה של הגוף שלו".

כעת, שנתיים וחצי לאחר מותו, עמד אנטוניוני במרכזה של רטרוספקטיבה מקיפה שערך לכבודו אחד הגופים החשובים לקולנוע באיטליה - "המרכז הניסיוני לקולנוע ברומא", שהוא נמנה בעבר עם תלמידיו. ברטרוספקטיבה, שנמשכה כשבוע, הוקרנו רוב סרטיו של אנטוניוני והתקיימו מפגשים עם חוקרי קולנוע וגם עם אלמנתו. "מיכלאנג'לו נולד כדי לעשות שני דברים - לעשות סרטים ולאהוב נשים", היא אומרת. "שני הדברים האלה הלכו יחד. הגיבורות האמיתיות של הסרטים שלו הן הנשים. הוא השתמש בתירוץ הזה של לעשות סרטים, כדי ללמוד לאהוב.

"אני מאמינה שהוא בחר להיות במאי, כי זה היה הגורל שלו. הוא נולד בשביל לעשות את זה, משום שדרך הקולנוע, דרך העדשה, דרך המסך, דרך נקודת המבט שלו כבמאי, יכול היה להבין הכל לגבי המשמעות האמיתית של החיים. היו לו אינטואיציות חזקות מאוד, ובהתקפי החיפוש שלו אחר איזון הוא מצא את האמת שלו, האמת של בני האדם".

אנריקה פיקו ומיכלאנג'לו אנטוניוני נפגשו לראשונה ב-1971. "כשנפגשנו כבר ידעתי עליו הכל. היה נדמה שהכרתי אותו מאז ומתמיד, כי על השידה בחדר השינה שלי היה ספר שעסק ביצירתו", היא מתוודה. גם אנטוניוני זיהה את הבחורה הצעירה שדיגמנה לפרויקט אמנותי של ידיד משותף. "מאוחר יותר הוא סיפר לי שהוא התרגש מאוד לפגוש את הבחורה מהפרויקט ההוא ושהוא דימיין לעצמו סיפור אהבה אתי, אבל הוא לא ידע שהייתי רק בת 18. אפילו לא יכול היה לתאר לעצמו. הוא הרי היה בן 59", היא צוחקת.

אנטוניוני על כיסא הבמאי

גם כיום, כעבור 40 שנה, מדברת עליו פיקו-אנטוניוני באהבה ובהערצה. "הוא היה מוכשר בצורה בלתי רגילה, היתה לו אינטליגנציה יוצאת דופן. הוא היה אתלט, היתה לו אנרגיה פיסית חזקה, מבחינות רבות הוא באמת היה מעין סופר-אדם. הוא ניסה להסביר את החיים לעצמו ולעולם, כל הסרטים שלו היו, לפני הכל, מסע של חיפוש. כשהוא עשה את ‘יצרים', הסרט הראשון שלו בחו"ל, הוא יצא בפעם הראשונה מהעולם המוכר שלו - מאיטליה, מהניאו-ריאליזם, מהשחקנים האיטלקים שלו. וצריך לזכור שמיכלאנג'לו היה מאוד איטלקי, פרובינציאלי אפילו במובן מסוים, מכיוון שהוא היה גבר מאוד טיפוסי לעיר שממנה הוא בא, פרארה. למעשה אני חושבת שמעולם לא הבנתי את מיכלאנג'לו עד הסוף עד שלא נסעתי לבקר את העיר הזאת, אלגנטית מאוד, מאופקת, מכוסה בערפל, עד שלא ראיתי את כל השטח הזה, המרחבים הגדולים, הדממה, הניתוק".

מחיאות כפיים ושריקות בוז

מיכלאנג'לו אנטוניוני נולד בפרארה שבצפון איטליה בספטמבר 1912, למשפחה משכילה מהמעמד הבינוני-גבוה. מגיל צעיר נמשך לאמנוות ובעיקר לציור, תחביב שבו התמיד עד יום מותו. לאחר שהשלים את לימודיו באוניברסיטה בפקולטה לכלכלה, החל לעבוד כמבקר קולנוע בעיתון המקומי. ב-1940 עבר לרומא, שם המשיך בעבודתו כמבקר במגזין הפשיסטי "סינמה", שאותו ערך בנו של מוסוליני, ויטוריו. בעקבות חיכוכים קבועים עם ההנהלה הוא פוטר ונרשם למרכז הנסיוני ללימודי קולנוע ברומא, אך עזב לאחר סמסטר אחד.

בראיון שנערך עמו ב-1967 נשאל אם היה פאשיסט בנעוריו, והוא ענה "בדרכי הרגשנית והמבולבלת, נראה שכן. ודאי שהייתי, בילדותי". לדבריו, התפכח לאחר שאביו, שהיה פשיסט נאמן מהרגע הראשון, הוכה עד זוב דם לאחר שסירב להשתתף במצעד על רומא ב-1922.

ניסיונו הראשון של אנטוניוני בקולנוע היה בגיל מאוחר יחסית, כאשר שימש כתסריטאי ועוזר במאי בסרטו של רוברטו רוסליני "טייס חוזר" ב-1942. באותה שנה התחתן עם אשתו הראשונה, לטיציה בלבוני, נישואים שהתפרקו לאחר כעשור. הסרט הראשון שביים היה סרט תיעודי ששמו "אנשי הפו". הוא תיאר בו את חייהם של איכרים קשיי יום בסגנון שהושפע מהגל הניאו-ריאליסטי באיטליה. את הסגנון הזה נטש במהרה, כבר בסרטו העלילתי הראשון, "כרוניקה של אהבה", ב-1950.

מתוך הסרט "הצעקה" (באדיבות המרכז לקולנוע ניסיוני ברומא)

בשנות ה-50 ביים אנטוניוני כמה סרטים נוספים שמשכו תשומת לב חלקית, ובהם "הגברת ללא הקמליות" ב-1953 ו"הזעקה", אחד מסרטיו הפסימיים ביותר, ב-1957. אך ההצלחה הגדולה הגיעה רק ב-1960, עם יציאתו לאקרנים של "אוונטורה" (ההרפתקה). הקרנתו של הסרט בפסטיבל קאן עוררה תגובות סוערות, שנעו בין מחיאות כפיים נרגשות לשריקות בוז. בעקבות המהומה פירסם רוברטו רוסליני מכתב תמיכה בעבודתו של אנטוניוני.

"ישנם סרטים נעימים וסרטים מרים, סרטים קלילים וסרטים כואבים", הסביר אנטוניוני בעקבות הסרט. ‘אוונטורה' הוא סרט מר, לעתים קרובות מכאיב - הכאב שברגש שנגמר, או של רגשות שרואים את סופם ברגע שהם נולדים. את כל זה אני מספר בשפה שניסיתי לשמר עירומה מאפקטים".

מאוחר יותר ביים אנטוניוני את שני הסרטים הנוספים בטרילוגיה - "הלילה" (1961) בכיכובם של ז'אן מורו ומרצ'לו מסטרויאני ו"ליקוי חמה" (1962) בכיכובה של מי שהיתה במשך שנים ארוכות אהובתו והמוזה שלו, מוניקה ויטי. בשלושת הסרטים שב והציב אנטוניוני את גיבוריו בעולם מנוכר, שבו הם אינם מסוגלים להביע רגש אמיתי ולהתגבר על בדידותם.

"בשביל להבין את החשיבות של אנטוניוני בקולנוע האיטלקי מספיק להסתכל על ההשפעה שלו על הסרטים שנוצרו בשנות ה-60. שורה ארוכה של במאים איטלקים הושפעו ממנו ובהם גם אחיו של פליני, ריקרדו, שבסרט היחיד שביים, ‘סיפורים על החול', יש טביעת רגל אנטוניוניאנית", אומרים דומניקו מונטי ולוקה פלאנש, מארגני הרטרוספקטיבה. "לצד נושאים כמו חוסר התקשורת והניכור שחוזרים בכל דיון של אנטוניוני, מופיעים גם נושאים כמו הניתוח של הבורגנות, המשחק או הקונפליקט של הרגשות, מרד הנעורים ומצוקת האשה.

"מ'אוונטורה' ועד ‘המדבר האדום', מ'הלילה' ועד ‘נקודת זבריצקי', הסרטים של אנטוניוני השפיעו במיוחד על הצעירים, משום שאלה הסתכלו יותר על אנטוניוני מאשר על רוסליני. בעקבותיו, במאים מתחילים רבים מצאו קרקע פורייה ליצירת סרטים קטנים, אישיים, משום שהגדולה של אנטוניוני היא בכך שהוא מדבר בשפה בינלאומית", אומרים מונטי ופלאנש.

לוצ'יה בוזה ב"הגברת עם הקמליות"

ההצלחה הגדולה של "אוונטורה" הקנתה לאנטוניוני פרסום בינלאומי והוא הוזמן לביים שלושה סרטים לאולפני אם-ג'י-אם, בהפקתו של קרלו פונטי, בעלה של סופיה לורן. הראשון מביניהם, "יצרים" ("Blow up") מ-1966, בכיכובם של דייוויד המינגס בתפקיד צלם אופנה, ונסה רדגרייב והדוגמנית ורושקה, נותר עד היום אחד מסרטיו הידועים והמצליחים ביותר. "כשהוא נסע ללונדון - קרלו פונטי ממש זרק אותו שם - הוא נשאר שנה שלמה, ובמשך השנה כולה הוא שלח לקרלו חשבונות ממלון סבוי", צוחקת פיקו-אנטוניוני.

"הוא רצה לראות את כל מה שהיה שם. רצה להכיר את כל האמנים, את כל הסופרים, המוסיקאים, הפסלים, את כולם. הוא הלך לכל המסעדות לכל הספריות, בכל הרחובות. הוא חי את לונדון כמו גבר, כמו מיכלאנג'לו, וזה משהו שאחר כך יוצא בסרט, המסע שלו עצמו, בתוך המסע של הגיבור. גם את הסרט הוא עשה בצורה אחרת לגמרי מהדרך שהיה רגיל לעבוד בה, הוא ממש עבד עם סטופר, צילם והרכיב את הסרט תוך כדי, משהו שהוא אף פעם לא עשה", מספרת פיקו-אנטוניוני.

הוא עצמו הגדיר את "יצרים" כסרט שמעבר למלים. "הסרט הזה הוא אולי כמו זן - ברגע שאתה מסביר אותו, אתה בוגד בו", הבהיר. "סרט שאפשר להסביר במלים איננו סרט אמיתי".

עלילת הסרט והיחסים הקשים בין הגיבור, תומס, לנשים שסביבו שיקפו במידה רבה את הקשיים שעימם התמודד אנטוניוני עצמו. "תומס היה אנטוניוני", אומרת פיקו-אנטוניוני. "אפילו המזוודות של תומס בסרט הן המזוודות של אנטוניוני במציאות. הוא היה מבולבל מאוד באותה התקופה, והסרט הזה נתן לו את ההזדמנות להתמודד עם המשבר שעבר עליו".

אגרסיבי, לא אלים

המשברים והקשיים המשיכו למלא חלק בחייו של אנטוניוני לאורך השנים. במובנים רבים, אומרת פיקו-אנטוניוני, היתה גם אכזריות גדולה לצד היופי שבו. "הוא יכול היה להיות אדם אגרסיבי מאוד. הוא חי כל הזמן בדרמה גדולה, במעין חרדה ומצוקה נוכחת, הוא לא הצליח להביע את הרגשות שלו וזה לפעמים יצא החוצה באופן אגרסיבי. הוא בשום אופן לא היה אלים", היא מבהירה, "הוא יכול היה להיות אכזר ויבש מאוד בצורה שהביע את עצמו, אבל בפנים הוא לא היה אכזר בכלל, הוא פשוט לא הצליח להודות ברגשות שלו ולאמץ אותם. כמו הדמויות שלו, אגב. כמו סנדרו, בסרט ‘אוונטורה'. בסוף, סנדרו לא מצליח להביע את האהבה שלו לאשה שלצדו, ומחליט ללכת עם זונה".

אנטוניוני נודע כבמאי תובעני וקשה, אובססיבי לפרטים, החל מהסיכות שבשערה של השחקנית הראשית וכלה בפסקול הסרט. בעת צילומי "יצרים" תבע אנטוניוני כי הדשא בפארק ייצבע, משום שהירוק, בעיניו, לא היה בגוון הנכון לסצינה. "אפשר היה לחשוב עליו שהוא אדם קר, אינטלקטואלי. אבל הוא העמיד את עצמו בנקודה של ניתוק מהסיטואציה כי זו נקודת המבט שהוא תמיד חיפש בתפקידו כבמאי, כדי שיוכל באמת לראות את מה שלפניו", היא מספרת.

מאסימו ג'ירוטי ולוצי'ה בוזה ב"כרוניקה של אהבה"

הפרסום וההצלחה שזכה לה בעקבות "יצרים", היא מוסיפה, כלל לא איימו עליו. להיפך. "הוא מאוד נהנה מההצלחה. הוא היה איש תחרותי מאוד. כשנסענו לעשות את הסרט הדוקומנטרי בסין (אנטוניוני הוזמן ב-1972 על ידי ממשלת סין להכין סרט תיעודי על המדינה אבל התוצאה, הסרט ‘צ'ונג קואו-צ'יינה', נגנזה מיד בטענה שמדובר ביצירה אנטי קומוניסטית. הסרט הוקרן לבסוף בסין רק 32 שנה מאוחר יותר, ב-2004) הוא רצה לנסוע למקומות הכי נידחים, ששום אדם לבן לא היה בהם. הוא רצה להיות המערבי הראשון שהסינים במדבר גובי יראו. כך שהפרסום לא הפחיד אותו בכלל".

הסרט השני שביים אנטוניוני לאם-ג'י-אם, "נקודת זבריצקי", ספג ביקורות קשות ונכשל בקופות. אבל הסרט השלישי, "זהות גנובה" מ-1975, זכה בפרס דקל הזהב בקאן, התפרסם לא מעט גם הודות לפסקול שלו שכלל שירים של להקות כמו "פינק פלויד" וה"גרייטפול דד", והחזיר אותו לקדמת הבמה.

"למען האמת הוא היה אמור לעשות סרט אחר אחרי ‘נקודת זבריצקי', סרט שבסוף מעולם לא הושלם, ‘Technically Sweet' והרבה דברים ב"זהות גנובה" הועתקו מהסרט ההוא", אומרת פיקו-אנטוניוני. "הסרט הזה עסק באדריכל במשבר, שעזב הכל וטס לג'ונגל אבל המטוס שלו התרסק. לאורך כל הסרט הוא מנסה לצאת מהג'ונגל הזה ובסוף נכשל ומת שם. זה בעצם היה בדיוק כמו ב'זהות גנובה' - אותו הצורך לספר סיפור על הרצון לשנות את הזהות או לברוח מהזהות שלך. בעצם שני הסרטים האלה היו כמעט זהים, רק שהפינאלה של ‘זהות גנובה' מצולם באופן אופקי ואילו הפינאלה של ‘Technically Sweet' אמור היה להיות אנכי".

הסצינה המפורסמת בסוף "זהות גנובה", שבה המצלמה נעה בתנועה מעגלית מושלמת מן הפנים החוצה היתה אחת החשובות שיצר, אומרת פיקו-אנטוניוני. "זו סצינה שמייצגת את המוות, את היציאה מבפנים החוצה, לאור, לחופשי. כשהוא צילם את הסצינה ההיא עדיין לא המציאו את הסטדיקם (סוג של מצלמת וידיאו המאפשרת צילום יציב ללא רעידות), אבל היתה לו כזאת ראייה ויזואלית שהוא הצליח ליצור את המכונה שתאפשר לו לצלם כמו בסטידקם עוד לפני שהיתה קיימת. באמצעות ג'ירוסקופ הוא יצר את התמונה שרצה. והוא היה מצליח לעשות את זה גם בצילום לגובה, לו היינו עושים את הסרט השני. בכלל, לעתים קרובות הוא עשה סרטים בשביל הפינאלה", היא אומרת.

שנא שחקנים מתוחכמים

אנטוניוני נמשך לטכנולוגיה ונהג לדבר בהערצה על חידושים בתחום הקולנוע שבהם נתקל בביקוריו ביפאן. בראיונות אחדים, מאמצע שנות ה-80 הוא צפה שבעתיד תעצב הטכנולוגיה מחדש את הצורה שבה נעשים סרטים. הוא חיפש את החידוש ואת התחכום במכשירים, אך שנא שחקנים מתוחכמים שיישמו בצילומים שיטות וטכניקות משחק שונות, בטענה שהתוצאה היתה מלאכותית. "הוא היה אומר שדווקא הרגעים האלה, שבין סצינה אחת לשנייה, בין אקשן לאקשן, הרגע הזה של השקט, של האמת, היו הרגעים החשובים ביותר עבורו, כמו הרגע שבין שאיפה לנשיפה. רק אז יצא הדבר האמיתי מכל שחקן, ברגעי החיבור האלה שבין הסצינות, וזה מה שהוא רצה. את האמת. זה סוג של רגע זן".

הוא התעניין בפילוסופיה מזרחית?

"לא", היא צוחקת, "אני כן... אבל הוא היה זן מבלי להשתמש בשם הזה. הוא הלך למקום הזה באופן ספונטני. הוא היה חוקר של הנשמה האנושית. מה יותר זן מזה?"

ב-1995 זכה אנטוניוני באוסקר על מפעל חייו. את הפרס הגיש לו ג'ק ניקולסון, כוכב הסרט "זהות גנובה", ברגע שאנריקה פיקו עדיין זוכרת כמרגש עד דמעות. "היינו בפאריס, בצילומים, והגיע טלפון", היא נזכרת, "אבל הרעיון לאוסקר הגיע דווקא מבית אנטוניוני", היא מוסיפה בחיוך שובב.

                             אנטוניוני ואנריקה פיקו ב-2002 (תצלום: AFP)

"ידעתי שהגיע הזמן לתת לו אוסקר. אז התקשרתי למרטין סקורסזי, הוא תמך ברעיון ודיבר על העניין עם ברטולוצ'י, משום שסקורסזי לא זכה בשום אוסקר והיה ביחסים מתוחים עם האקדמיה לסרטים וחשבנו שעדיף להיעזר במישהו שזכה. הם פנו למאה אמנים ברחבי העולם וביקשו מהם לכתוב לנשיא האקדמיה בבקשה להעניק לאנטוניוני אוסקר על מפעל חיים".

את המכתבים, ששלחו בין השאר כוכבי הוליווד ובהם רוברט דה נירו, קלינט איסטווד, שרון סטון וסופיה לורן, איגדה האלמנה בספר קטן. "כולם רצו להשתתף. ואז הגיעה שיחת הטלפון ההיא ואני רצתי למיכלאנג'לו ואמרתי לו: ‘מיכלאנג'לו - זכית באוסקר על הקריירה!' והוא אמר ‘לא! באמת?!' הוא התרגש מאוד. הוא הרי לא ידע כלום. כל המסע היה נפלא. כשאתה נוסע כדי לקבל אוסקר אתה מלך העולם, מלך אמריקה. ההכרה בעבודה גורמת לך להרגיש שיש לך ערך עצום והוא רצה את זה".

באותה השנה הספיק אנטוניוני להשתתף בפרויקט נוסף - הוא ביים, ביחד עם וים ונדרס, את אחד הסרטים האחרונים בחייו, "מעבר לעננים". "הוא לא יכול היה לדבר, היינו צריכים לנסות להבין מה הוא רוצה, לשאול את השאלות הנכונות כדי שהוא יגיד לנו מה עכשיו", נזכרת האלמנה. את תהליך יצירת הסרט תיעדה אנטוניוני בסרט תיעודי קצר, שהוקרן אף הוא ברטרוספקטיבה, ששמו "בשבילי לעשות סרט זה לחיות".

"העובדה שהוא המשיך לצלם אחרי השבץ - זו הגאווה שלי", היא אומרת. "עם כל הצניעות אני אומרת: עזרתי לו לא מעט, ועזרה לו קבוצה מדהימה של אנשים מכל רחבי העולם, המטפלים שלו והעוזרים והשחקנים. אבל זה היה תענוג, משום שהוא נשאר אותו אדם. הוא לא הצליח להביע את עצמו במלים, אז הוא הביע את עצמו באופן עדין יותר".

המלים היו מיותרות

בעת הקריירה שלו יצר אנטוניוני יותר מ-30 סרטים, אבל אחת החרטות הגדולות ביותר שלו, אומרת פיקו-אנטוניוני, היתה שהוא לא זכה לביים את סופיה לורן. "הסרט שייעד לה היה דווקא סרט מדע בדיוני. היינו אמורים לעשות אותו ב-1997", היא מספרת.

מדע בדיוני עם סופיה לורן?

"כן. וסופיה תמיד אומרת שהיא היתה סקרנית מאוד לראות איך הוא יביים אותה בסרט מסוג זה". גם בסרט זה, היא מספרת, שב אנטוניוני לשאלת הזהות והמצוקה שהופיעו ברבים מסרטיו. "הסרט מדבר על אשה נואשת שמחליטה לעזוב הכל ולנסוע לכוכב אחר, והוא מתאר את המסע הארוך באוטובוס של כל האנשים שעוזבים את ביתם כדי להגיע לתחנה, שממנה יוצאת החללית שנוסעת לכוכב אחר".

למרות מחלתו, נותר אנטוניוני פעיל וחריף במשך שנים רבות. אבל בשנה האחרונה לחייו, לאחר שראייתו הלכה ונחלשה עד שאבדה לחלוטין, הוא איבד גם את הרצון לחיות. "הוא החליט להפסיק לאכול, כי הוא לא ראה יותר", מספרת אנטוניוני. "הוא היה מאוד קשור לחיים והצליח להתמודד עם הכל ולעבור הכל, אבל לא הצליח להתמודד עם אובדן הראייה, לאדם כמוהו זה היה בלתי אפשרי. וכשזה קרה הוא אמר די. וזה היה חזק מאוד, מוחלט מאוד.

"הוא רצה שאני אעזור לו למות. לעתים קרובות הוא היה עושה סימן עם היד, כמו אקדח - תירי בי. ואני כמובן לא הסכמתי. אז הוא הפסיק לאכול. היינו יושבים ביחד לאכול ארוחת בוקר והוא היה מארח לי לחברה, אוכל ביס אחד וזהו. ובסוף זה נגמר".

בסוף יולי 2007 מת אנטוניוני, בגיל 94, בביתו שברומא. "כל חייו הוא חיפש משהו", אומרת פיקו-אנטוניוני, "ובכל הסרטים שלו מופיע החיפוש האינסופי הזה שדחף אותו. היה לו ממש צורך להבין את נפש האדם, את האינטימיות ואת העומק האנושי, והוא רצה לדעת הכל. הכל, הכל הכל. החל במה שלבשת כשהלכת לישון, וכלה באיך פשטת את הבגדים כשנכנסת לעשות מקלחת. האם אתה נשוי, כמה מאהבות יש לך. היתה לו סקרנות מקצועית עצומה ודחופה מאוד, ואת כל זה הוא רצה לספר בסרט, לדחוס הכל לפריים אחד, להביע רעיונות באמצעות תנועה או מחווה שתבהיר הכל. הוא חיפש תמיד אחר הפרטים שייתנו לו רעיון, משהו לא בנאלי וללא מלים. המלים היו מיותרות".

*#