אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

TLV: כך הסלב הרג את העיתונאי

תוכנית הריאליטי החדשה של "הוט" על צעירים שמנסים להשתלב בעולם התקשורת בישראלי העלתה באיתי זיו הרהור על מות המקצוע

תגובות

יש טונה דברים להגיד על סדרת הטראש הטרייה "TLV - עושים את תל אביב". היא לא פחות ממדהימה. אפשר, למשל, להסתכל על הדימוי שהיא מרכיבה על המושג "תל אביביוּת" - חיים שהם מרדף אחרי כסף, תעשייה שהערך היחיד בה הוא קידום אישי, אסתטיקה שמזיעה מבית השחי  - ועל הפער העצום בינו ובין הדימוי שהציעה סדרה אחרת באותו הנושא, "פלורנטין", לפני יותר מעשור. רק בהבדל בין שמות שתי הסדרות יש כדי לספר את סיפור ההשתנות של התרבות הישראלית. או, למשל, להסתכל על חוסר האותנטיות התסריטאית שלה, שמניח כי הצופים הם חבורת רפי שכל; על התוכן השיווקי שהיא מלאה בו; על הקלישאות־שאין־דברים־כאלה; ועוד ועוד. אבל כל אלה נושאים לביקורת טלוויזיה, ואילו הסיבה שלשמה נתכנסנו היא ביקורת תקשורת. במובן הזה, "TLV", יותר מאשר היא נושא לביקורת תקשורת, היא סדרה שמזמינה הרהור על עולם התקשורת. הרהור נוגה, ברשותכם. מה שעושה את הסדרה הזאת למה שהיא, לפני הכל, זו הבחירה יוצאת הדופן שעומדת בבסיסה: שלושה גופי תקשורת שהחליטו לשתף עמה פעולה ולהכניס לשורותיהם את הדמויות המככבות בה כעובדים לכל דבר (לכאורה, כן). ליאור שוהם כעורך תוכנית ב־103FM, בר אלון כמפיקה בערוץ הספורט וטל נוי ככתבת רכילות ב"פנאי פלוס". מבלי להיכנס לרמת האותנטיות של תהליכי העבודה שבהם מעורבים השלושה - בסצנות מסוימות ההתערבות התסריטאית נדמית כעלבון לאינטליגנציה, אולם אין כרגע ברשותי כלים לייסד קביעה נחרצת בעניין - נאמר רק שבעצם ההתגייסות של גופי התקשורת האלה לסדרה מקופלת אמירה מסוימת. אפשר לנסח אותה פחות או יותר כך: נמאס לנו לדווח, אנחנו רוצים להיות השחקנים עצמם. זו מטאפורה מושלמת לתהליך עומק שעוברת התקשורת הישראלית בשנים האחרונות. תהליך שבמסגרתו מקצוע העיתונות חדל להיות מקצוע שעומד בפני עצמו והפך לשלב מעבר, פילר לקראת הדבר הבא. בהקשר הזה - ולא רק, ע"ע תנאי ההעסקה, זכויות סוציאליות וכדומה - עיתונאים הם המלצרים החדשים. ואם לחזור לגופי התקשורת המשתתפים בסדרה, ואף להאניש אותם, הרי שעצם ההשתתפות שלהם בה היא האינטרפרטציה שלהם בנוגע לאותו "הדבר הבא", זה של היום שאחרי העיתונות. הם כמו אותם עיתונאים שהגיעו למסקנה שאין עתיד בתחום ומנסים כעת להפוך לטאלנטים. בכל מקום שאליו תזרוק אבן, תוכל למצוא אותם יושבים בפאנל טלוויזיוני.תכונה אחת אין ב"TLV" וזו מודעות עצמית. אם היתה כזאת, לא היינו מקבלים מנה חריפה כל כך של אירוניה שתי דקות לתוך הפרק הראשון. אחרי שרתמה אליה כלֶי תקשורת שהמכנה המשותף ביניהם הוא העובדה שהחליטו למכור את התחת, סצנת הפתיחה של הסדרה מציגה את מערכת השבועון "פנאי פלוס" כאולימפוס של אזור חיוג 03, ואת משרת העוזר לכתב הרכילות שמוצעת לגיבורת הסדרה כג'וב נחשק. "חוד החנית של התעשייה", כפי שמגדירה זאת העורכת הראשית נירית וייס. מעניין אותי, בהקשר הזה, אם הם משלמים 100 או 150 שקל לאייטם. על כל פנים, חשוב לזכור שההדר הזה ש"פנאי פלוס" נהנה ממנו, לפחות בעיניהם המצועפות של מהגרי הפריפריה, הוא שאריות של עולם ישן. עולם שבו העיתונות נהנתה מאפיל גבוה. את האפיל הזה תופסת כעת וייס בידיה, מקמטת וממוללת לעיני הכתבת לעתיד שיושבת מולה. אין דרך אחרת לפרש את שיתוף הפעולה המסיבי שלה עם הסדרה. היא מוכנה לשכור עובדת שמידת ההתאמה שלה לעניין היא לכל הפחות מוטלת בספק, להפריע את שגרת העבודה, לככב בעצמה בסצנות פומפוזיות שהערך המקצועי שלהן אפסי - והכל כי "פנאי פלוס" לא מסתפק בלהיות עיתון; הוא רוצה להיות טאלנט. ועוד לא דיברנו על הבעייתיות בעצם שיתוף הפעולה עם HOT מצד שבועון שתפקידו לסקר את תעשיית הטלוויזיה. בעיני אנשי "פנאי פלוס" חשוב יותר לדעת מי זו אמא של אושרי כהן (או לעשות פרסומת עצמית).  לא צריך להפריז בחשיבותו של "פנאי פלוס", הוא לא זה שיחשוף את ההולילנד הבא. הוא גם מעולם לא היה חוד חנית של שום דבר חוץ מאשר הקריירה של יגאל גלאי. אבל "פנאי פלוס" הוא זווית מסוימת של עולם העיתונות, והעובדה שהיא נוטה בצורה חדה כל כך למטה מעידה על המבנה בכללותו. ומה שעוד יש כאן הוא המסר. יושב הצופה בבית ואומר לעצמו: "אה, אז ככה עושים עיתון". ומה הוא רואה? שדרישות התפקיד, כאמור, הן לדעת מי זו אמא של אושרי כהן. אבל חמור מכך, הוא רואה התנהלות שמאששת את כל הדעות הקדומות שיש לו על עיתונאים ועל המקצוע בכלל.מעשה שהיה כך היה, או לפחות זה מה שרצו שנחשוב שהיה: הלכו שלוש הגיבורות לבר ובמקרה או שלא ראו את גל אוחובסקי מתכסח בלייב עם מיה דגן (אם רק אפשר היה לקבוע נחרצות שהקטע אכן תוסרט ושידו של אוחובסקי במעל, הרי שהעובדה שהוא מיוצרי "פלורנטין" היתה הופכת אותו למטאפורה נושמת של אותו התהליך שעבר על התרבות הישראלית). כך שלכתבת המזדמנת הזדמן אייטם, והיא אכן עשתה את המוטל עליה וצילמה אותו בפלאפון. דקות מאוחר יותר קמו עליה אוחובסקי ודגן באלימות וציוו שתמחק את התמונות. כך גם מנהלת המשמרת בבר, בנימוק שזהו מקום פרטי. נשאלת השאלה: מה לעשות?"אני לא מרגישה נוח לחדור לפרטיות של אנשים", אומרת המזדמנת ולבסוף מחליטה למחוק את התמונות. משעשתה זאת, ברור לה מעל לכל ספק שהיא הולכת לקבל בראש מהעורך שלה, שי פרץ, גם אם הסיבה לכך לא ממש נהירה לה. פרץ ממלא את חלקו בתסריט הידוע מראש ואכן עף עליה. הוא מסביר לה שאין בעיה עקרונית למחוק את התמונות, אבל הלו, צריך לקבל עבור זה משהו בתמורה. כאן המקום לציין שמבנה הפרק הזה הוא מבנה של חניכה, כאשר כל סוגיה מקצועית חדשה שעולה מטופלת באופן דידקטי משהו על ידי פרץ. במקרה הזה מנת החניכה שלו היתה: למה לא עשית קומבינה? הדבר הבסיסי יותר שאפשר היה להגיד לכתב בסיטואציה כזאת הוא שאוחובסקי ודגן מתפרנסים מאהדת הקהל, והצד השני של המשוואה - שבצדה הראשון מונחים חוזי טאלנט דמיוניים - הוא עובדת היותם באור הזרקורים, ועל כן יש עניין מובהק בחייהם הפרטיים. כך שזו אכן זכות עבור כתב של "פנאי פלוס", או כל עיתון שהוא, להנגיש אותם לקוראים בלי שום קשר לקומבינה זו או אחרת. מי שאומרת דברים ברוח דומה היא דווקא אחת מהגיבורות האחרות בסדרה, אלא שחברתה העלק עיתונאית מנפנפת אותה. "אם היו עושים לי דבר כזה, הייתי מתה", היא אומרת. האירוניה על חשבון הבית: פרח העיתונות, עוד לפני שהביאה אייטם אחד, כבר מזדהה עם מושאי הסיקור שלה במקום עם הקוראים. ביחס לפסיכולוגיה שלה, כפי שהיא מובנת מהסדרה, זה לא מפתיע: היא למעשה רואה גם בעצמה סלב. סלב במצב צבירה מוקדם. הבעיה היא שבמציאות הנוכחית גם העורכים שלה רואים בעצמם כאלה.

Itay.ziv@haaretz.co.il

*#