אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מייקל פאלין חולק כבוד להומור של פיטר סלרס

בפעם היחידה שמייקל פאלין פגש את פיטר סלרס, הוא כל כך התרגש עד שלא הצליח לומר כלום. אבל עכשיו, 30 שנה אחרי מותו של סלרס, פאלין חולק לו כבוד בפסטיבל קולנוע בבולוניה, ומסביר שככה זה עם קומיקאים: הם חיים בתוך הדמויות שלהם במקום בתוך עצמם

תגובות

בשנת 1960 שמע ריצ'רד לסטר, לימים במאי סרטי הביטלס, שידידו פיטר סלרס מתכנן לסוע לניו יורק. הוא ביקש ממנו לקחת עמו חבילה ולהעביר אותה לאמו, אך כמה שבועות מאוחר יותר קיבל לסטר שיחה מפתיעה. "תודה רבה על החבילה", אמרה לו אמו, "ומאוד נהניתי מחברתו של ידידך פיטר סלרס. הוא בחור צעיר נחמד מאוד, אבל דע לך שאני מאוד מודאגת לגביך". "למה?" שאל לסטר המופתע. "כי אני לא מבינה למה אתה משתמש בכל כך הרבה סמים ושותה כל כך הרבה אלכוהול ורודף אחרי כל כך הרבה נשים", ענתה אמו, נסערת. לסטר הכחיש מיד את ההאשמות והתגונן אך רק לאחר עשר דקות של שיחה הבין פתאום מה אירע: הוא כלל לא דיבר עם אמו. היה זה סלרס, שלאחר פגישה של פחות משעה עם אמו של לסטר הצליח לחקות אותה באופן כה מדויק עד שהצליח לתעתע בבנה.

את הסיפור הזה שמע לאחרונה מייקל פאלין, לשעבר חבר חבורת "מונטי פייתון" וכיום מגיש טלוויזיה ויוצר סרטי תעודה, מפיו של ג'ון שיינפלד, במאי הסרט התיעודי "סלרס הלא נודע". ואולם, הסיפור כלל לא הפתיע אותו. "כדי להיות קומיקאי מצליח כמו סלרס אתה צריך להיות צופה מאוד מדויק, לאסוף מידע", אומר פאלין, המעריץ את הקומיקאי מגיל צעיר, בשיחה עמו בבולוניה. "אתה צריך לדעת להבין אנשים. אתה לא יכול להיות קומיקאי טוב בוואקום, אתה חייב ליצור קשר עם האנשים שמסביבך. סלרס הצטיין בזה, הדמויות המומצאות שלו היו כל כך אמיתיות שנראו כאילו היו מישהו שפגשת בפאב. צריך להתעניין באמת באנשים, במה שגורם לנו להתעצבן ולכעוס, בין שזה טוב או רע".

פאלין נתקל לראשונה בהומור הפרוע של הקומיקאי הבריטי כשהיה בן תשע וגילה במקרה את תוכנית הרדיו "The Goon Show" בכיכובם של סלרס, ספייק מיליגן והארי סקומב. "הם היו סוריאליסטים ואני הייתי רץ הביתה בכל פעם כדי שלא לפספס אף תוכנית", הוא נזכר. "בשבילי, התוכנית הזאת היתה חוויה פוקחת עיניים".

הערכתו כלפי השחקן והבדרן, המוכר בין היתר מסדרת סרטי "הפנתר הוורוד", היא שהניעה את פאלין להשתתף ביום עיון מיוחד לזכרו של סלרס, שבחודש הבא ימלאו 30 שנה למותו. יום העיון התקיים במסגרת פסטיבל הקולנוע "ביוגרפילם", שננעל בשבוע שעבר בבולוניה. "אני זוכר איך הייתי חרד מהרגע שאבי ייכנס כשהקשבתי לתוכנית הרדיו, כי היא היתה מלאה באנשים שדיברו בקולות מצחיקים, גבוהים ומעוותים וידעתי שהוא פשוט לא יבין", סיפר פאלין. "ובאמת יום אחד הוא נכנס ומישהו בדיוק דיבר במין קול משונה שכזה והוא הסתכל עלי ושאל: ‘האם הרדיו מקולקל?' ואני אמרתי: ‘לא, אבא, זה אמור להישמע כך'. אני חושב שזה היה הרגע שבו ידעתי שזה סוג ההומור שאני רוצה לעסוק בו".

את סלרס עצמו זכה פאלין לפגוש פעם אחת בלבד, באירוע שהוא זוכר כמביך ומשונה. "פגשתי אותו פעם אחת באולפן בלונדון, ב-1975 לערך. הלכתי לאורך המסדרון והוא הגיח פתאום מחדר האיפור, ואני הייתי כל כך המום לראות פנים אל פנים את הגיבור שלי שלא ידעתי מה לעשות, ובסוף עשיתי את אחד הקולות מהתוכנית ‘The Goon Show', מה שהיה הדבר הגרוע ביותר שיכולתי לעשות, כי זה בכלל לא היה אחד הקולות שהוא יצר, זו היתה דמות של ספייק מיליגן. וזהו, לא היתה הזדמנות נוספת לומר שום דבר אחר. אני מרגיש שזו היתה הזדמנות מבוזבזת באופן נוראי".

השפעת המלחמה ההיא

פיטר סלרס, או בשמו האמיתי ריצ'רד הנרי סלרס, נולד ב-8 בספטמבר 1925 למשפחת שחקנים בסאותסי שבדרום אנגליה, בן לאב נוצרי ואם יהודייה. מגיל צעיר הוא נמשך לבמה, ובמיוחד להומור. כילד הגבוה ביותר בכיתה השתמש סלרס בהומור בין השאר כדי להגן על עצמו מפני לעגם של חבריו. בזמן מלחמת העולם השנייה הוא שירת ביחידת ההווי והבידור של חיל האוויר הבריטי ושלל הדמויות שפגש בשירותו הצבאי, כמו האנשים שהכיר בטיוליו ברחבי העולם, שימשו אותו מאוחר יותר כחומרי גלם לבניית הדמויות הרבות שגילם במערכונים שכתב.

סלרס החל לעבוד ברדיו לאחר שצייד כישרונות של בי-בי-סי צפה בו בהופעה והתרשם לטובה, ואף הופיע בהצלחה יחסית על במות שונות. למרות זאת, הוא לא הצליח להיבחר לתפקידים גדולים. בייאושו החליט לנקוט צעד בלתי שגרתי ותוך ניצול כישרונו לחיקויים, הוא התקשר למפיק בריטי חשוב והתחזה לשחקן ידוע באותה התקופה, קנת הורן, ובמשך דקות ארוכות המליץ על עצמו בחום. אף שלקראת סוף השיחה נשבר סלרס והודה בתרמית, כישוריו הרשימו מספיק את המפיק כדי שזה יציע לו תפקיד בתוכנית בידור פופולרית. משם הדרך היתה קצרה הדרך לתוכנית הרדיו המצליחה "The Goon Show", שעלתה ב-1951 ושודרה עד 1960.

"ההומור שלהם בתוכנית הזאת היה אחר לגמרי ממה שקדם לה ולדעתי, הרבה מזה היה קשור למלחמת העולם השנייה, ששינתה מאוד את הצורה שבה הם ראו את העולם ואת הקומדיה", אומר שיינפלד. "הם ניסו ליצור קומדיה חדשה, מנקודת המבט שלהם ולא מנקודת המבט של הוריהם".

גם בעיני פאלין, העיתוי שבו השתנתה הקומדיה לא היה מקרי: "משהו קרה בעקבות המלחמה הזאת, החיילים הרגילים התפכחו ובמיוחד מהקצינים שפיקדו עליהם. ואף שלכאורה ניצחנו במלחמה, צ'רצ'יל הפסיד בבחירות, הלייבור עלה לשלטון, ורואים את זה בסוג הקומדיה שסלרס עשה: הרבה מהדמויות שלו צוחקות על הבריטים מהמעמד הגבוה, על אנשים שמדברים במבטא היהיר המוכר. אני חושב שזה היה תוצאה של המלחמה, הם רצו שהעולם ישתנה ולא רצו שאנשים יאמרו להם מה ואיך להיות".

אחד השינויים המרכזיים שקידמו סלרס וחבריו, בעיקר בתחילת דרכם, היה הקצאת מקום של כבוד לקומדיה קלילה מאוד, המבוססת על נונסנס וקולות. "אחת הדוגמאות החביבות עלי היא קטע שטותי יותר שבו אחת הדמויות נותנת לדמות השנייה את כרטיס הביקור שלה", נזכר פאלין. "השני מסתכל על הכרטיס ואומר: ‘אבל הכרטיס ריק!' ועונה לו הראשון: ‘כן, העסקים לא משהו כרגע...'"

השחרור שבקומדיה

הצלחתו הרדיופונית פתחה בפניו דלתות נוספות ובמיוחד נמשך סלרס לקולנוע. לאורך שנות ה-50 וה-60 הוא כיכב בעשרות קומדיות, ובהן "העכבר ששאג" לצד ג'ין סיברג ו"המיליונרית" לצד סופיה לורן, שעמה הוא ניהל רומן קצר, לטענת השמועות. בדומה לעבודתו ברדיו, גם בקולנוע התמחה סלרס בגילומן של דמויות רבות במסגרת אותו סרט. "הדוגמה האולטימטיבית לכישרון הזה היא בסרט ‘דוקטור סטריינג'לאב' מ-1964, שבו הוא שיחק שלוש דמויות שונות זו מזו באופן מוחלט והיה משחק גם דמות רביעית אלמלא היה נפצע ושובר את הקרסול שלו", אומר שיינפלד.

סלרס היה לשחקן מוכר, וסגנונו הזכיר לעתים קומיקאים ידועים אחרים כמו האחים מרקס ולורל והארדי, גם אם הוא פירש אותם מחדש באופן מקורי. אבל ההצלחה הגדולה הגיעה רק ב-1963 עם צאתו לאקרנים של הראשון בסדרת סרטי "הפנתר הוורוד", שם גילם את דמותו המיתולוגית של המפקח קלוזו. המפיקים כל כך התרשמו מהסרט שעוד לפני שעלה למסכים החלו לצלם את סרט ההמשך, "הפנתר הוורוד - ירייה באפילה". שנה מאוחר יותר, כשיצא סרטו של סטנלי קובריק, "דוקטור סטריינג'לאב, או איך למדתי להפסיק לפחד ולאהוב את הפצצה", נהפך סלרס לאחד השחקנים המוכרים והפופולריים בתקופתו, וגם היה מועמד לאוסקר.

אבל ההצלחה היתה קצרה. ב-1964, כשהיה בן 38, לקה סלרס בסדרה של 13 התקפי לב שהחלישו אותו מאוד. שנות ה-70 סימלו תקופה עגומה בקריירה שלו. אמנם סרטי ההמשך בסדרת "הפנתר הוורוד" המשיכו לעורר התעניינות והצלחה, אבל רבות מהקומדיות שבהן כיכב נכשלו בקופות ונקטלו על ידי המבקרים. אחדים מסרטיו נגנזו לאחר הקרנות ספורות, ובהם הסרט "יום על החוף" שביים ידידו, רומן פולנסקי, ובו גילם סלרס את דמותו של בעל קיוסק הומוסקסואל.

סלרס, שקיווה כל חייו לבסס את מעמדו גם כשחקן דרמטי, גילה שכאשר גילם דמויות רציניות או מרושעות מדי - הבהיל את הקהל. רק ב-1979, שנה לפני מותו, הצליח סלרס להגשים את חלומו הישן, כאשר גילם את התפקיד הראשי בסרט "להיות שם" (לצדם שירלי מקליין ומלווין דאגלאס). בעבור תפקיד זה זכה סלרס למועמדותו השנייה לאוסקר, אבל לאכזבתו הרבה הפסיד שוב (בפרס זכה אז דסטין הופמן, כוכב הסרט "קרמר נגד קרמר").

לדבריו של פאלין, השפעתו של סלרס על עבודתו ועל עבודתם של רבים אחרים (ג'ון קליז, לדוגמה, נודע כמעריץ נלהב של סלרס ושל תוכנית הרדיו שבה כיכב) אינה מצטמצמת רק לגילומן של דמויות רבות במערכון ולשימוש בהומור נונסנסי, אלא גם לצורת החשיבה שמתוכה נולדת הקומדיה. קומדיה אינטליגנטית, טוען פאלין, נולדת מתוך בחינה מדוקדקת של העולם שבו חי היוצר, בדיוק כפי שעשה סלרס. "קומדיה היא משהו שנוצר מרעיונות שתמיד מרחפים אי שם ברקע ואתה צריך להתחבר אליהם, אף אחד לא מתיישב ומתכנן לכתוב מערכון על האינקוויזיציה הספרדית.

"אנשים נהגו לחשוב שהיינו מסוממים לגמרי כשעבדנו ב'מונטי פייתון' וזה ממש לא נכון", מבהיר פאלין. "הכל היה הדמיון שלנו, זה התבסס על לא מעט מההשכלה שרכשנו, היה לכולנו ידע כללי רחב, על הרבה נושאים - פוליטיקה, אריתמטיקה, היסטוריה - ולא ידענו איך כל זה יתחבר. באופן מפתיע, ‘מונטי פייתון' השליט קצת סדר בכל הנונסנס שהסתובבו לנו בראש. אני חושב שקומדיה מגיעה בעיקר מהתבוננות, מהסתכלות על אנשים ועל איך הם זזים, איך הם מדברים, מה הם עושים, וזה משהו שסלרס הצטיין בו. בגלל זה הוא היה כל כך מבריק. הוא הצליח ליצור דמויות באופן מוחלט כל כך, דמות שלא היתה הוא. הוא הצליח להפוך לגמרי למישהו אחר, וזה השחרור שבקומדיה - להפוך להיות מישהו אחר".

חולשה למכוניות

ברגעים מסוימים בזמן הפסטיבל נדמה היה כי אפילו פאלין הופתע מהדמיון בין מערכוניו של סלרס למערכונים שלו. במסגרת יום העיון הוקרנו קטעי סרטים שנחשבו לאבודים והתגלו במקרה בארכיון הפרטי של סלרס או אצל מכריו. באחד מהקטעים נראו סלרס וחבריו כשהם עומדים באמצע הרחוב ומדמים קולות של פרסות סוס באמצעות נקישות באגוזי קוקוס. "הייתי המום כשראיתי את זה", צחק פאלין במפגש עם הקהל בפסטיבל. "תמיד ידעתי שסלרס השפיע עלי, אבל אני לא חושב שהבנתי עד כמה שזה דומה למה שאנחנו עשינו ב'מונטי פייתון'... ואני חשבתי שזה מקורי. זה רגע נוראי בחיי, איזו אכזבה".

פאלין גם התייחס לאישיותו של סלרס, שהיה בה צד אגרסיבי ונוקשה. "בטוח היה צד קשה יותר לסלרס, בעיקר במישור האישי. הוא היה אדם אגוצנטרי, ואני לא חושב שהוא היה מאושר במיוחד", אמר פאלין. "מצד שני, יש גם נטייה להתחיל לבחון את הצדדים הקשים באנשים אחרי שהם מתים. אני מניח שכך הסקרנות האנושית עובדת, אבל זה לא מה שאנחנו צריכים לציין. אנחנו צריכים לזכור מה האדם הזה נתן לנו - הבידור, הצחוק וההנאה שהוא נתן לנו אינם דבר שולי, אלא הדבר המרכזי ביותר. אני חושב שאנשים צריכים לדעת שקומיקאים אינם עוברים את החיים עם חיוך גדול. קומיקאים רואים משהו עמוק, מתחת לפני השטח, שיכול להיות קשה ואפל, והם הופכים את זה לבדיחה. הם מצליחים לצחוק על זה, זה הכישרון שלהם. אבל זה דורש מהם להכיר באותם דברים אפלים שמתחת לפני השטח, זה דורש מהם לא להיות אף פעם שטחיים. לכן הקומיקאים הטובים ביותר הם אנשים מורכבים למדי".

סלרס הודה כי לעתים קרובות כי אין לו מושג מי הוא באמת, מתחת לעשרות המסיכות והדמויות שעטה על עצמו. "הוא התראיין פעם לחבובות וקרמיט הצפרדע שאל אותו: ‘מתי אתה אתה?' והוא ענה: ‘אין אני. היה פעם אני אבל דאגתי להסיר אותו בניתוח'", מספר פאלין. "הוא היה מצחיק מאוד, היה לו תזמון מצוין, והוא הצליח לעשות הרבה מאוד עם מעט מאוד. תנועה קטנה של העיניים הראתה איך מצב הרוח השתנה פתאום. אהבתי את החסכנות הזאת שאתה עבד. אהבתי את זה שהוא לא שיחק באופן מוגזם. הוא הצליח ליצור דמויות אמיתיות, הן היו מצחיקות מפני שידעת מי הן היו ומאיפה הן באות. אני לא חושב שהוא היה שחקן טוב כל כך אלמלא היתה לו היכולת להבין איך אנשים חושבים. הוא בנה אנשים מבפנים החוצה, ואני חושב ששם הוא חי: הוא חי בתוך הדמויות שלו, במקום לחיות בתוך עצמו".

החלל הגדול בתוכו ותחושת הבלבול שבה חי דחפו את סלרס לחיים שהיו רחוקים מיציבות. הוא התחתן ארבע פעמים וצרך באופן קבוע אלכוהול וסמים. "הוא מאוד אהב מכוניות, הוא היה קונה אותן באופן כפייתי. יש סיפור שסיפר לי מישהו שעבד אתו על הסט. הם צילמו עד השעה 12:00 בצהריים וסלרס היה צריך לחזור בשעה ארבע. כשהוא חזר שאלו אותו ‘נחת קצת?' והוא ענה, ‘לא, קניתי אוטו. נהגתי בו קצת אבל הוא לא מצא חן בעיני. מכרתי אותו'", צוחק פאלין.

מצבו הבריאותי הרופף, שהחמיר מאז סדרת התקפי הלב שלקה בהם, הקשה עליו, אבל הוא סירב בשיטתיות לקבל טיפול רפואי קונבנציונלי. אומללותו דחפה אותו לחיפוש תמידי אחר גירויים, בין השאר באמצעות אוסף המכוניות העצום שטיפח והקשרים הרומנטיים הקצרים שניהל.

לדעתו של שיינפלד, חוסר השקט שאיפיין את חייו של סלרס היה חלק בלתי נפרד מאומללותו אבל גם הבסיס ליכולתו ליצור אינספור דמויות ולגלם כל אחת ואחת מהן באופן מוחלט: "היה קומיקס מאוד מפורסם בשנות ה-60 בלונדון וראו שם את סלרס עומד עם הגב לקורא מול ארון פתוח ועל כל קולב היתה תלויה חליפה אחרת ופנים אחרות, וראו אותו עומד ובוחר איזה חליפה ופנים ישים באותו יום. זה הדימוי הכי ברור, לא?"

לקראת סוף ימיו הידרדר מצבו הבריאותי של סלרס. הוא לקה בהתקף לב נוסף ב-1977 והשתכנע לבסוף לעבור ניתוח, אך היה זה כבר מאוחר מדי. ב-24 ביולי 1980, ימים ספורים לפני שהיה אמור לטוס ללוס אנג'לס, מת סלרס בעודו עובד על שני פרויקטים נוספים בסדרת "הפנתר הוורוד". מאז, טוען פאלין, לא הצליח אף קומיקאי למלא את החלל שהותיר מי שהיה מגדולי הקומיקאים במאה ה-20, ולהגיע לרמת השליטה שהפגין סלרס בבניית דמויותיו. "ההומור כיום השתנה מאוד", אומר פאלין. "אני חושב שההומור נעשה ידעני יותר, אנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר אחד על השני ויש מין שיתוף מידע תמידי, אנשים גם מאוד מתגוננים, ותנועת הפוליטיקלי קורט שינתה דברים. אנשים מודעים הרבה יותר למה שהם אומרים. ההומור למעשה משקף את העולם כפי שהוא היום, ואז מקבלים תוכניות כמו ‘המשרד', שזו בעצם ראייה מאוד עגמומית, בסופו של דבר, של איך אנשים עובדים היום באנגליה. אבל זו גם תוכנית מאוד מאוד מצחיקה, משום שהיא משקפת את האופן שבו אנחנו חיים. ההבדל הוא שההומור של סלרס ואחרים בתקופתו היה שטותניקי יותר - הוא לא התבסס על התבוננות פנימה, הוא היה יותר מוחצן. היום אנשים מפחדים להיות פשוט מצחיקים וזהו; צריך לומר משהו, צריך לתקוף משהו".

*#