אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מקום למחשבה

הוא היה פסל ומורה מיתולוגי, ודמותו הכריזמטית עדיין חיה בזיכרונם של רבים. תערוכה חדשה מיצירותיו הנופיות של יצחק דנציגר תבדוק אם גם פעילותו סביב המונח "מקום" עדיין רלוונטית בשיח התרבותי בישראל

תגובות

הגן המפוסל למרגלות הווילה של הברונית בת שבע דה רוטשילד בשכונת אפקה בתל אביב נהרס לפני כחמש שנים, עם הריסתה של הווילה והכשרתו של המגרש לצורך הקמת ארמונו של איש איש אצולת ההיי-טק אריק ורדי. וכך, במחי מעשה של ברבריות תרבותית נמחתה מעל פני האדמה אחת מהעבודות הסביבתיות הנדירות בשלמותן של האמן ומתכנן הגנים יצחק דנציגר (1916-1977), חתן פרס ישראל לפיסול, מחשובי היוצרים בארץ, נסיך האמנות הישראלית כפי שנודע ברבים. אירוניה של הגורל היא שדווקא יצירה של דנציגר, שבעבודותיו ביקש לתת ביטוי להמשכיותו של הזמן מבלי למחוק לחלוטין עקבות קודמים במקום, נעלמה מבלי להותיר עקבות.

דנציגר עצמו הותיר עם זאת עקבות בל יימחו בזירת האמנות, האדריכלות והתרבות בישראל, ללא קשר לגורלן של עבודותיו. יצירתו התגלגלה בדורות של אמנים ואדריכלים, מהם עדיין פעילים. דמותו הכריזמטית עדיין חיה בזיכרונם של רבים. מורה מיתולוגי בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, גבר יפה תואר שרבים נשבו בקסמו האירוטי, דמות הצבר הישראלי, אף על פי שלא נולד כאן. סיפור חייו ואהבותיו היה יכול לפרנס מיתולוגיה שלמה. פסלו הכנעני "נמרוד" היה לשם נרדף לאמנות עברית, ומזוהה לעתים עם דמותו הוא. במותו ספד לו אורי אבנרי במלים "מות נמרוד".

עבודותיו הסביבתיות של דנציגר ואמנות האדמה שלו בתקופה מאוחרת בחייו זכו גם הן לתשומת לב מרובה, גם אם ללא תחרות עם הפופולריות של נמרוד. שמו של דנציגר מתקשר כמעט אוטומטית למונח "מקום" על כל משמעויותיו ועם הקדושה שייחס לנוף המקומי ולכל עץ ואבן. לשאלה אם דנציגר והמקום שלו עדיין רלוונטיים כיום בשיח התרבותי החילוני בישראל, תנסה לענות תערוכה חדשה מיצירותיו הנופיות "אדמה. מים. עץ" - שם דנציגרי לעילא - שתיפתח ביום ראשון בגלריה על שם פ"ק הניך בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון שבחיפה. התערוכה מבקשת להסיר את מעטה הקדושה והנוסטלגיה, מעל המיתוס ולהעביר את דנציגר ועבודתו לפסים אקטואליים. העובדה שיוזמי התערוכה הם בני דור שלא הכיר אותו יכולה להיות יתרון.

"בעבודות הנוף שלו דנציגר ביקש לשלב תפישה חדשנית של נוף כמערכת המחברת בין מרכיבים אקולוגיים ותרבותיים", אומרת אוצרת התערוכה האדריכלית שרון יאבו איילון, "תפישה שהיא חדשנית ולא מובנת מאליה גם היום. ההיבט האקולוגי בעבודתו ובמחקריו, העיסוק שלו בריפוי נופים ואתרים פגועים, במיחזור מים ובמחסור במים, השימוש בחומרים מקומיים, היו חדשניים לזמנו והם רלוונטיים כיום יותר מאי פעם, וחיוניים לשיח הסביבתי בכלל ולאדריכלות נוף בפרט". הניצול הבלתי אחראי של האדם את משאבי טבע שדנציגר הצביע עליו כבר אז, ניצב כיום בראש סדר היום הציבורי והדיון בו דחוף מאי פעם.

בשיחה עם פרופ' בן עמי שרפשטיין, שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-22 ביולי 1977, ימים ספורים אחרי מותו של דנציגר, הוא אמר: "אני מתנגד לכיבוש. לא שאנחנו יכולים, בכל מובן ממשי, לכבוש את הטבע. אבל לעתים אנו מדברים ופועלים כאילו היתה זו טריטוריה זרה שאנו פלשנו אליה ושיעבדנו אותה. אנו כורים בטריטוריה זו, קודחים בה וחופרים אותה. חוצבים את אוצרותיה. שורפים את הפחם, הנפט והאורניום שלה, מזיזים את סלעיה וקרקעה, סוללים בה דרכים, חושפים אותה ושותלים בה. הורסים ומשפצים אותה... אך איננו יכולים לנתק את עצמנו. תמיד יש עפר לנעלינו, מים בדמנו, ואוויר, צח או לא, בריאותינו. מוחותינו מוטבעים בבטון המדרכות ובמתארי הגבעות שאנו הולכים בהן. תודעותינו מוכתמות... בכל דבר שעשינו ובכל מקום שעשינו זאת. אנו מעצבים את עצמנו והנוף מעצב אותנו ואנו עשויים מן החומרים של הסביבה שלנו". במלה "כיבוש" דנציגר לא התכוון לכיבוש, שככל הנראה לא התנגד לו, ולא נמנע מלעבוד מעבר לקו לירוק.

סקיצה של דנציגר בהשראת המחצבה מ-1971. המקום עדיין פצוע ונטוש כמו לפני עשרות שנים

העיסוק של דנציגר בנוף ובמקום במחצית השנייה של שנות ה-60 עד מותו הקביל לזרם של אמנות אדמה בארצות הברית באותן שנים (היו מבקרי אמנות שטענו כי גרסתו נפלה מזו האמריקאית), אבל לבש גוון מקומי. הוא תיעד ורשם מקומות קדושים, קברים ואתרי פולחן ונוף, עיצב גנים ותיכנן פרויקטים של שיקום נופים פגועים - בשיתוף מדענים בטכניון וסטודנטים שלמדו אצלו בקורס, המיתולוגי, בעיצוב תלת ממדי. בתיקון הנוף ראה אמצעי לתיקון האדם והחברה. בתערוכה יוצגו חלקים מהמחקרים והתיעוד, רישומים ותצלומים הקשורים לאתרים שתיכנן את שיקומם, וקיבלו מעמד של מיתוס במורשתו: חורשת ה-40 בכרמל, הבוסתן בוואדי שיח למרגלות שכונת כבאביר בחיפה, ומחצבת נשר בחיפה, עבודתו החדשנית והשאפתנית ביותר.

במרכז התערוכה יוצגו מיצבים מיתולוגיים - המונח מיתולוגי צף כמו מאליו בהקשר שלו - ששוחזרו מחדש בהתלהבות נעורים: המיצב "נוף מלאכותי תלוי" שהוצג ב-1971 בתערוכה "מושג+אינפורמציה" שאצר יונה פישר במוזיאון ישראל ועסק באפשרות לגידול נוף באמצעים מלאכותיים, והמיצב "אקוודוקט" שנבנה במקורו ב-1975 בקורס עיצוב תלת ממדי שדנציגר הינחה בטכניון בבניינו הישן בהדר הכרמל, ועוסק בסוגיה של הולכת מים. המיצבים מבוססים על מחקרים שנעשו בטכניון לפני עשרות שנים, ומאפשרים כיום לא רק להתוודע ליצירתו של דנציגר אלא לקרוא אותה במונחים בני זמננו.

תצלומים עכשוויים של אתרים שדנציגר דיבר על שיקומם לפני עשרות שנים ומוצגים בתערוכה מעידים עד כמה חיוני עדיין הדיון במורשת האקולוגית שהותיר. תוכניתו השאפתנית לשיקום מחצבת נשר בחיפה בוצעה רק בחלקה הקטן. כיום לא נשאר ממנה כמעט זכר והמקום מוזנח ועדיין פצוע ונטוש כמו לפני עשרות שנים. בעיית המים בישראל שעליה הצביע רק החריפה מאז שדנציגר עסק בה בזמנו במחקריו, בעבודתו בסטודיו עם סטודנטים וביצירתו. מערכת תעלות המים והבוסתן בוואדי שיח שנטע בן משפחת כיאט ב-1936, ובו ראה דנציגר את התגלמות ה"מקום" עלי אדמות, נלחם על חייו מיום ליום, ועל חלקים ממנו מאיים צו הריסה.

השיעורים שדנציגר העביר בוואדי שיח, הטיולים לבוסתן והעבודה על שיקומן של התעלות, היו לשם דבר ולמרכיב מרכזי במיתוס הדנציגרי. סטודנטים לארכיטקטורה שהשתתפו בהם או התלוו אליו לטיול רגלי בשטח, שקסמו לא סר ממנו גם היום, מתרפקים על החוויה ומנסים להיאחז בכל בדל זיכרון. באורח פלא מספרם רק גדל בשנים שחלפו. פתאום כולם היו שם אתו. דנציגר לימד אותם "להתבונן בנוף" וב"מקום", הם אומרים בערגה עד היום, גם אם רובם לא מתבוננים בנוף אלא הורסים אותו. ה"מקום" הוא מושג מפתח טעון לעייפה ביצירתו של דנציגר, יליד גרמניה, ש"יותר מכל חשובה לי ההתייחסות למקום, אל הנוף בארץ הזאת", הוא כתב, "הרצון למצוא כאן שורשים".

"ב'מקום', אותו מבנה דמוי קבר שייח המשמש כתא והתבודדות בטבע, ראה דנציגר סמל לקשר הנעלה שבין האדם לנופו, מעין אקולוגיה עתיקה שמונחיה מבוססים על שפה הקשורה בדת בפולחן", כותב פרופ' מרדכי עומר בהקדמה לספרו של דנציגר "מקום". הספר יצא לאור ב-1982, חמש שנים אחרי מותו של דנציגר, ותרם רבות להאדרת המיתוס. עומר נמנה עם הדור הראשון של חוקרי דנציגר שקשרו הילה רומנטית למושג "מקום" ולעבודתו של דנציגר בכללה. כותבים חדשים, ובראשם מבקרת התרבות שרה חינסקי, חושפים את האוריינטליזם שבעבודתו ואת דחיקתם של ילידי המקום מחוץ להיסטוריה ולתודעה. הקדושה שדנציגר ייחס למקום מעוררת אי נוחות בחוגים שהוא היה משויך אליהם כיום, ונקשרת בתודעה עם הימין הלאומני ועם מאחזים לא חוקים בשטחים.

התערוכה אינה נוגעת בגחלת הביקורתית. "אנחנו לא יכולים לתבוע מדנציגר של אז תשובות לשאלות הפוסט ציוניות שאנחנו שואלים היום, עם כל זה שראוי לשאול אותן", אומר האמן דניאל שושן שמלמד בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון ויזם את התערוכה, "המטרה היא להציב מחדש לדיון את חשיבותו והשפעתו". השפעתו של דנציגר על אדריכלות הנוף בישראל לא היתה ישירה, אומרת אדריכלית הנוף ד"ר נורית ליסובסקי המלמדת במסלול לאדריכלות נוף בטכניון. אבל אחד הספרים הראשונים שאדריכלי נוף מראים לסטודנטים שלהם במסלול הוא הספר "מקום" של דנציגר, "באיזשהו אופן הוא היה אביהם הרוחני". ליסובסקי מופקדת על יום העיון המתקיים במסגרת התערוכה בהשתתפות אמנים, אדריכלים ואדריכלי נוף הקשורים בדנציגר ובנושא התערוכה.

גישתו של דנציגר לשיקום נופים, הדוגלת בריפוי מבלי לכסות לגמרי על הפצעים, היא היום הגישה המקובלת בתחום, מסבירה ליסובסקי. תפישתו את עיצוב הנוף כחיבור בין אדריכלות, אמנות, חברה ואקולוגיה, הקדימה את זמנה, וזמנה מתחיל להגיע כיום. דנציגר היה מהראשונים שבחן כיצד נראה פיסול סביבתי בנסיעה במכונית בכביש המהיר כשבקושי היו כבישים מהירים. כיום זהו חלק בלתי נפרד מתכנון הנוף, אומרת ליסובסקי. דנציגר עשה בפועל פחות ממה שמיוחס לו, אומרת ליסובסקי, אלא שאין בכך כדי לערער על חשיבותו. דנציגר "פתח לנו את העיניים", אומרים חסידיו, הוא היה מי שזיהה, הצביע, איבחן וידע לסחוף.

"לדנציגר היה הכישרון להביא אנשים לוואדי. הם עבדו שם בתעלות והוא עצמו ישב מתחת לעץ התאנה, שתה קפה ולא עשה כלום", אומרת ליסובסקי. במחקר לצורך מאמר מאלף שכתבה לקטלוג התערוכה על אתר ההנצחה לחללי סיירת אגוז ברמת הגולן, הנחשבת לעבודתו האחרונה - והמיתולוגית - של דנציגר, מצאה שזאת אינה יצירה שלו. דנציגר היה שופט בתחרות לתכנון האתר, היא מציינת, ולא השתתף בה כמתחרה. עם זאת, הוא זה שהשפיע יותר מכל אחד אחר על דמותו של האתר, כשהחליט על מיקומו וכשקבע שההנצחה תהיה חורשת עצי אלון, "מקום" ולא אובייקט.

אף על פי שעקבותיו של דנציגר לא נמחו מעולם התרבות בישראל הרי "אדריכלים ואדריכלי נוף רבים בני 30-40 לא יודעים מי זה דנציגר", אומר שושן, המלמד בטכניון את אותו קורס בעיצוב תלת ממדי (כיום עיצוב בסיסי) שלימד דנציגר. "זה כמו שצייר ישראלי לא ידע מי זה זריצקי". דנציגר נולד בברלין למלכה רוזנבליט, גננת, ולד"ר פליקס דנציגר, כירורג. ב-1923 הגיע עם משפחתו לארץ. הוא למד אמנות ותכנון גנים באנגליה והיה פרופסור בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בחיפה. והיה, כאמור, דמות מיתולוגית. ב-11 ביולי 1977 נהרג בתאונת דרכים ליד רמלה בדרכו לירושלים והותיר חלל בלבבות רבים, וממרחק הזמן, גם הרבה "מקום" למחשבה.

כתבות שאולי פספסתם

*#