אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפעל הטקסטיל ארגמן נידון להריסה

המבנה הייחודי של מפעל הטקסטיל ארגמן ביבנה משקף משהו מרוחה של ישראל הצעירה. הריסתו הקרבה מבטאת משהו מרוחה של ישראל העכשווית

תגובות

אייקונים אדריכליים בסכנת הכחדה

השורה האחרונה בסיפור חייו המרתק של מפעל הטקסטיל ארגמן ביבנה נכתבה בינואר 2004, כאשר ההנהלה הודיעה על סגירתו הסופית והעברת כל קווי היצור לדימונה. ההידרדרות החלה הרבה לפני כן, עם המשבר החריף בתעשיית הטקסטיל בארץ והירידה המשמעותית בהיקף הפעילות. המייסדים, בני משפחת קליר, מכרו את אחזקותיהם במפעל וממספר שיא של כ-1,000 עובדים נותרו לא יותר מ-100. במקביל דעכו חיי החברה והתרבות שאיפיינו את המקום ולבסוף נעלמו לחלוטין. כעת, תחת הבעלים החדשים - קבוצת הנדל"ן תדהר - ארגמן צפוי להיהרס בשנה הקרובה לטובת פארק תעשיות ומשרדים.

ארגמן לא היה סתם מפעל, אלא אחד מהסמלים החשובים ביותר של תעשיית הטקסטיל הישראלית. מתחם ענק בהיקף של 110 דונם שנחנך בעיירת הפיתוח יבנה ב-1965 כחלק ממדיניות פיזור האוכלוסין של הממשלה. שר התעשייה פנחס ספיר שיכנע בעצמו את התעשיין - ולימים חתן פרס ישראל - אברהם קליר, להעביר לשם את עסקיו מרמת גן. במרכז היתה לו לא יותר ממצבעה צנועה, אך ביבנה הוא הקים ממלכה של ממש. ארגמן היה המפעל האוטומטי הראשון בישראל ואחד הראשונים שהנהיג מועצות יצור משותפות לעובדים ולמנהלים. הוא ניהל את עצמו כמעין עיר קטנה בהיקף של 46 אלף מ"ר, הקים בית ספר למקצועות הטקסטיל, פירסם עיתון עצמאי ואף העניק מלגות לימודים לילדי העובדים. הבעלים הכירו כל עובד בשמו הפרטי כחלק מהתפישה של "משפחה אחת גדולה". מערכת היחסים הייחודית הזאת מצאה חן גם בעיני ספיר, שנהג להביא לשם את אורחיו מהארץ ומחו"ל.

אבל ארגמן לא היה רק אוטופיה של פועלים אלא גם אוטופיה אדריכלית. תכנון המפעל הופקד בידיו של רם כרמי הצעיר, בשיא פריחת הסגנון הברוטסליסטי. זאת אחת מעבודותיו המרשימות ביותר, אולם למרבה הפלא הוא עצמו מעולם לא כלל אותה בתיק עבודותיו ולא דאג לשמור תוכניות או שרטוטים במשרדו. "שאלתי אותו כמה פעמים באופן מפורש מדוע הוא בחר שלא לציין את המפעל", אומרת ד"ר טלי חתוקה מאוניברסיטת תל אביב, שמשלימה בימים אלה כתיבת ספר על מפעל ארגמן. "כרמי טען שהתכנון שלו נעשה בשיתוף מהנדסים ונעדר את ההיבטים הסימבוליים והטרנסצנדנטליים שמאפיינים עבודות אחרות שלו. המטרה היתה לתכנן מקום ‘שפועל ועובד כמו זוג אופניים', כהגדרתו".

מפעל ארגמן, מבט מבפנים בימים עברו. שר התעשייה פנחס ספיר נהג להביא לשם אורחים מהארץ ומחו"ל (תצלומי ארכיון: רן ארדה, מתוך החוברת הפרסומית "ארגמן")

חתוקה, שמכהנת כראש המעבדה לעיצוב עירוני בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה, קשורה לארגמן באופן הדוק ואישי. אביה עבד שם במשך 40 שנים בתפקיד צנר - אחראי על צינורות הקיטור של המכונות - מקצוע שכבר חלף מהעולם. חיי משפחתה, בדומה לישראלים רבים בשנות ה-50 וה-60, נשזרו בחזון התעשייה המתפתחת של המדינה שבדרך. "המציאות הזאת שבה מתקיים קשר בין מקום העבודה לחזון הלאומי נעלמה מהעולם והוחלפה בתפישה עכשווית שבה עובדים ממירים את מקום עבודתם באופן תדיר למדי", היא אומרת בצער. "לפעמים זה נעשה ברצון, לפעמים בכוח".

סביבת העבודה שסיפק ארגמן היתה נדירה באיכותה. ההישג הגדול ביותר של כרמי היה ארגון מופתי של יחסי היצור, הטכנולוגיה ומערך חיי היום-יום של העובדים. המפעל העצום, שעומד כיום נטוש ברובו, חולק לארבעה חלקים: שלושה מרכזי יצור עם מחלקות שונות (כותנה, צביעה ועוד) ושדרה ראשית שסביבה מרוכזים האזורים החברתיים והמינהלתיים כמו חדר האוכל, המקלחות והמשרדים.

העובדים נכנסו למתחם דרך רמפה המובילה למבנה שער בולט עם עיטור פיסולי מבטון, ומשם המשיכו איש איש למקום עבודתו. תנועת העובדים התנהלה כולה במפלס אחד, על גבי גשרים מקורים דקיקים, כדי לפנות את קומת הקרקע לכלי רכב ולמשאיות. מעל המעברים של הולכי הרגל ומעל הגגות הונחו כל התשתיות הטכניות הכבדות. עיקרון הפרדת התנועה של הולכי הרגל וכלי הרכב, והתפישה הכוללת של מפעל שהוא כל כולו מכונה אחת גדולה, מתחברת ישירות לעקרונות תכנוניים שגיבש אבי המודרניזם, האדריכל השווייצי צרפתי לה קורבוזיה.

מפעל ארגמן ביבנה. אוטופיה אדריכלית

מעבר לתחכום בחלוקה ובפעילות, הצטיין ארגמן גם בשפה אדריכלית ברוטליסטית מרשימה; פרטים מדויקים ומתוכננים היטב ושילוב מסקרן של חומרים "מקומיים" כמו קירות לבנים ובטון חשוף בשפע. הבניינים נבנו בצורה מודולרית על מנת ליצור גמישות מרבית בעבור תוספות והרחבות עתידיות. לצדם נשתלו גינות מטופחות שנועדו לבטא גם את הממד האסתטי החשוב. הגינות הושקו כמעט בבלעדיות על ידי המרזבים.

סיפורה של חברה

חתוקה זוכרת עד היום את הטלפון העצוב שקיבלה מאביה באחר צהריים אחד בתקופת מגוריה בבוסטון. הוא התקשר לספר לה על סגירתו הסופית של המפעל ועל הפירוק של המכונות שאותן הכיר והרכיב. "עד הימים האחרונים אבא שלי התקשה להאמין שהמפעל ייסגר. לא מפני שהוא לא הכיר את המצב של שאר מפעלי הטקסטיל בארץ, אלא מכיוון שהוא סירב להיפרד מהחזון של מקימי המפעל. חזון שהם עצמם נפרדו ממנו שני עשורים קודם לכן".

לדבריה, "זה ממש הסיפור של החברה שלנו. בשנות ה-60 הוא משקף את המדיניות של פיזור האוכלוסייה. אחרי מלחמת ששת הימים נכנסים פתאום עובדים פלסטינים מעזה. הקימו להם מאהל בשטח המפעל והם היו חוזרים הביתה רק בסוף השבוע. אחרי זה בשנות ה-90 מגיעים מהגרי העבודה ומחליפים בהדרגה חלק מהפועלים. לבסוף, הסגירה של המפעל משקפת את ירידת קרנו של הטקסטיל בארץ".

הסוף העגום של ארגמן מעלה שאלה בוערת על עתידם של מפעלי טקסטיל בפרט ומפעלים של תעשייה "ישנה" בכלל, שנבנו על ידי מיטב האדריכלים בישראל. מספיק להזכיר עבודות כמו מפעל אופ-אר המרשים של ראובן (רודי) טרוסטלר באופקים - שגם הוא נתון במצב כליה מתקדם, או מפעל יכין המרהיב בפתח תקוה שתוכנן על ידי אריה שרון ונהרס לאחרונה לטובת הקמת מגדלי משרדים. אלה מקרים טרגיים של מבנים מודרניסטיים שהם מיושנים מדי מכדי להמשיך ולשמש בתפקידם המקורי, וחדשים מדי מכדי להיכלל ברשימות השימור.

עם הבעיה הזאת מתמודדים כיום גם ברחבי העולם, למשל במרכזי טקסטיל בארצות הברית, בריטניה וגרמניה. עם מעבר היצור לסין ולהודו נותרו בפאתי הערים מבנים עצומים ללא שימוש. למרות הפוטנציאל האסתטי והחללי שלהם, רק חלק קטן מהם עובר תהליך של תכנון ושימוש מחודש (Reuse). חתוקה מבהירה כי היא עצמה אינה חסידה של שימור. היא מתעקשת כי אדריכלות של עבודה היא מטבעה זמנית ולא מונומנטלית או סמלית במיוחד, ועצם הרעיון של שימור ארגמן חוטא לתפקיד המקורי שלו. ועדיין, ממפעל כזה - סמל של עיר שלמה ושל ענף תעשייה חשוב - היה ראוי להשאיר זכר. אולי את מבנה השער האיקוני, אולי משהו ממערך התנועה הייחודי.

הבחינה של מפעל ארגמן כמערכת אדריכלית מבטאת במדויק את אופיה של סביבת העבודה היצרנית של שנות ה-60. "יש פה מחויבות של כל הצדדים לעניין. של העובדים, היזמים והממשלה, לחזון אחד של תעשייה מתפתחת", מציינת חתוקה. גם הפרויקט החדש שהולך להיבנות במקום, בתכנונו של האדריכל רני זיס, משקף באופן מדויק למדי את הלך הרוח הנוכחי של הכלכלה הישראלית. שורה של מבני משרדים מזכוכית שנטועים בפארק ירוק לצד מרכז מסחרי גדול. את הרעיון החברתי והלאומי יחליף מתחם שמשדר גלובליות ועכשוויות, ואת הפועלים - עובדי צווארון לבן של תעשיית ההייטק.

מבעלי המתחם, קבוצת תדהר, נמסר: "הקבוצה נמצאת בתהליך השבחת זכויות בקרקע במתחם מפעל ארגמן לשעבר ביבנה, תהליך שייארך שנים מהיום. בשלב זה אין עדיין תוכניות מוגמרות בנוגע להריסה, שימור או שילוב בין השניים. חשוב לציין כי החוק הוא נר לרגליה של חברת תדהר וכי החברה פועלת תמיד בהתאם להנחיות הרשויות המקומיות וועדות התכנון. החברה מקפידה על שמירה של איכות ומצוינות בכל תחום ובכל שלב בתהליכו של פרויקט".

*#