אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נבוקו" במצדה: פסטיגל למבוגרים

למרות הסוסים, הגמלים והזרקורים על המצדה, ולמרות הניסיון להציג את היצירה על הצורר הבבלי כאופרה יהודית על שיבת ציון, הפקת הענק "נבוקו" לא קוממה ולא הרגיזה. המנצח, דניאל אורן, היה כבר סיפור אחר

תגובות

1. נבוכדנאצר

השם "נבוכדנאצר" לא מבשר טובות. חבוי בו השם "נאצר", צורר יהודים ידוע, ובגרסה המקראית האחרת שלו - "נבוכדרצאר" - עוד נוסף לשם צילצול המלה "רצח". נכון שבממלכתו, בבל הקדמונית, הוא נודע דווקא כמין גילגול מוקדם של "עריץ נאור" - במפעלות האדריכלות שלו ובהם "הגנים התלויים של בבל", אחד משבעת פלאי עולם, ובשימור המסורת התרבותית של עמו; וכן בחיזוק ממלכתו על ידי בנייתה כעיר-מדינה מרהיבה ומוקפת חומות משני עבריו של נהר החידקל, והפיכתה לאימפריה חובקת עולם.

» נבוקו במצדה - כל הפרטים

אבל באחת הקולוניות הנידחות שלו, ארץ ישראל, טעמו את נחת זרועו: הוא כבש את ירושלים בירתה, הרג ובזז והחריב את המקדש, התעלל במלך והיגלה אוכלוסיות שלמות, ולבסוף המליך שליט-בובה משתף פעולה וקרא לו "צדקיהו". ליישוב היהודי שלפני 2,500 שנה הוא היה איפוא אסון, הנבוכדנצאר הזה, ובקרב הצוררים התורנים שבכל דור ודור קמו עלינו לכלותינו נשמר לו מקום של כבוד; אז למה נהרו בשבוע האחרון עשרות אלפי יהודים ישראלים והרחיקו עד אמצע שומקום - מרגלות המצדה - לשמוע ולחזות באופרה שדווקא אויב זה הוא הגיבור הראשי שלה? מה, הם היו באים לשמוע אופרה גם על אחמדינג'ד?

2. "נבוקו"

אירופה של המאה ה-19, כבבל בשעתה, היתה גם היא אימפריאלית, וכדרכם של הקולוניאליסטים מאז ומעולם ניצלו שליטיה ותושביה את הילידים שאת ארצותיהם כבשו, אבל גם העריצו אותם - ברוח תפישת "הפרא האציל", מונח רומנטי שנולד מתוך הקולוניאליזם והיסווה את הגזענות בתארו את היליד כמין ג'נטלמן טבעי שנפשו לא הושחתה על ידי תרבות המערב ולפיכך הוא האדם האותנטי והטוב.

האקזוטיקה והאוריינטליזם באמנות ובמוסיקה צמחו מהרוח הזאת - מ"כרמן" ועד "שחרזדה" ומ"וינטו" ועד "טרזן"; והאמנות באירופה של התקופה ביטאה עוד כמיהה: להשתחררות מעול אימפריות, להגדרה לאומית, ולמציאת שפה מוסיקלית חדשה.

ג'וזפה ורדי, מלחין איטלקי גדול, הושפע מהרוחות האלה, וגם מה"גראנד אופרה" הצרפתית שהשתמשה באירועים מההיסטוריה העתיקה כדי ליצור ספקטאקלים ענקיים. כך נולדה האופרה "נבוקודונוסור" - ובקיצור "נבוקו" ("בא לי להכניס לו נבוקו בראש", נשמעה צופה נזעמת לוחשת בחשיכה בתגובה להתנהגותו של המנצח דניאל אורן - ע"ע) - על אודות המלך הבבלי העתיק ומלחמתו ביהודים בני ישראל.

מתוך הפקת "נבוקו" במצדה. הקהל נעמד בעת כניסת נשיא המדינה כאילו מדובר בנבוכדנאצר עצמו

ורדי הלחין את "נבוקו" תשע שנים ותריסר אופרות לפני שהיה ורדי האמיתי - שהחל לפרוח ב"ריגולטו" (1851). באופרה המוקדמת הזאת יש רגעי קסם וגדולה ורדיאניים, כמו רצ'יטטיב ואריה של הגיבורה אביגיל, טרצט במערכה הראשונה, ופרק מקהלת העבדים העבריים - קטע קצר ואהוב שכולו ורדי הבשל. אבל למעט הבלחות אלה, "נבוקו" היא בליל של עלילה מופרכת ומגוחכת שבסופה נבוכדנצאר מתגלה כפרא אציל בהחזירו את הגולים לארצם; דמויות מפוברקות, ובנאליות מוסיקלית. בזכות הרגעים היפים הספורים היא נותרה בכלל ברפרטואר - ובעיקר בזכות הפוטנציאל הגלום בה למופע ראווה ענק.

האופרה הישראלית זיהתה את הפוטנציאל הזה, עשתה אחד ועוד אחד, והציגה את "נבוקו" כאופרה יהודית רלוונטית לימינו, על שיבת ציון. כך נעשה החיבור ההזוי בין הלאומיות האיטלקית שוורדי היה בין דובריה הראשיים, בין האקזוטיקה וה"גראנד אופרה" האירופית, לבין המרד היהודי ברומי 600 שנה אחרי נבוכדנצאר והציונות 2,000 שנה אחר כך. "ורדי היה נביא גדול" ו"המוסיקה הקדושה הזאת" כפי שפירש זאת המנצח דניאל אורן (ע"ע).

3. מרגלות המצדה

"הקהל מתבקש לקום על רגליו לכניסת נשיא המדינה", הכריז הכרוז, כאילו מדובר בכניסת המלך נבוכדנצאר עצמו; ואחר כך הצטרכנו להישאר על עומדנו לשירת התקווה, ברוח הלאומיות שנמכרה כאן בזול במטבע עובר לסוחר. מדבר יהודה הלוהט גם באחת בלילה, הנוף הדמיוני שלו בואכה ים המלח, והצוק המאיים - מצדה - המתנשא מאחורי הבימה כתפאורה טבעית, הם אכן הקשר נפלא לאופרה, לכל אופרה; אבל כאן נבנה מיתוס, לא סתם אופרה, וההיסטוריה של הצוק - ההתאבדות ההמונית של יהודי מצדה - נכנסה לפעולה.

"זה הסמל של הבחירה היהודית בחופש, אפילו במחיר החיים", אמר שמעון פרס, מעלה את השאלה הפילוסופית-מטאפיסית האם אפשר להבין את המושג "חופש" גם בהעדר חיים. איכשהו, מסירות הנפש על קידוש השם תמיד עובדת טוב עם היהודים. מתאבדי מצדה, כמו חנה ושבעת בניה, נתפשים כאן אנושיים והגיוניים לגמרי - לעומת המפלצתיות של הקמיקאזה היפאנים, למשל, או של הפלסטינים שהתפוצצו באוטובוסים או המתאבדים על מגדלי התאומים; והם מועלים למדרגה של מופת האומץ והחופש.

למען האמת, פרשת מצדה מזכירה יותר את פרשת ג'ים ג'ונס האמריקאי - מנהיג הכת ששלט באלימות וטרור במאמיניו, אנס את הנשים והילדות הקטנות בקרב חסידיו, ולבסוף הביא אותם גם כן להתאבדות המונית. תורים ארוכים של משפחות עמדו לפני סירי הרעל בגוויאנה ב-1978. כל אב השקה את אשתו וילדיו, פרש איתם לקרן זווית, והם מתו זה בזרועות זה - 900 איש. אחר כך מבינים, כשמתוודעים למשטר האימה שהנהיג הגורו, שמי שלא התאבד מרצונו, זאת אומרת נכנע לכריזמה ולאידיאולוגיה ולהפחדות, חוסל על ידי צבא השכירים של ג'ונס. בטח גם אלעזר בן יאיר, מנהיג יהודי מצדה, היה מין ג'ים ג'ונס כזה, שכפה על האומללים את האמונה שטוב מותם מחייהם בשבי - ושעל הדרך הם עוד יקדשו את השם, ויזכו לגן עדן. ומי שסירב - חייליו הסיקריקים בוודאי ידעו לטפל בו בפגיונותיהם המחודדים.

4. דניאל אורן

כנגד כל הסיכויים, ולמרות להבות האש ותמרות העשן שאפפו את הבימה, והסוסים - מספרים שהם הוטסו הנה במיוחד מחו"ל - והגמלים, ומגדלי האור, והזרקורים על המצדה, וכל הספקטקל הזה שחברה הגדירה בהפסקה כ"פסטיגל למבוגרים", לא קוממה הפקת "נבוקו" ולא הרגיזה. היא אפילו היתה נחמדה. צוות הבמה הצליח במקצועיותו להצדיק את האפקטים שבידיים אחרות היו עלולים לעורר מבוכה ובושה.

                     המנצח דניאל אורן בפרץ רגשנות ספונטני

במקום גרנדיוזיות פומפוזית היתה הבמה צנועה, על אף המיליונים שנשפכו שם על פירוטכניקה; והסובלנים בקרב הקהל הסתדרו גם עם ההגברה, אף שהעצימה את החליל, האפילה על כלי המתכת, פגמה באיזון בין הזמרים והבליטה לחשושים ורשרושים ומצמוצי שפתיים. היחיד שניסה לתפוס פוקוס היה המנצח דניאל אורן - מנצח מעולה לכל הדעות, שכמוהו מעטים בסגנון האופרה האיטלקית, שניווט נהדר את התזמורת והאנסמבל העצום והעביר בשלמות את שלוש השעות המורכבות.

אבל אורן, כפי שהתגלה מניצוחו הדביק ל"התקווה" בפתיחה ועד מסכת ההשתחוויות המסכמת שהוביל בדרך מבישה, פשוט חייב לתבוע תשומת לב. השיא היה קנוניה מתוזמרת היטב, בה דרש ותבע מישהו מהקהל בקולניות "הדרן" למקהלת העבדים - יודעי דבר הבחינו שמדובר באיש האופרה הישראלית - ואחרי השירה החוזרת הוא שב וצעק זאת, ואז אורן, בפרץ רגשנות ספונטני, נכנע לדבריו לרגשותיו הגואים, פנה לקהל בנאום שעדיף לא לדווח עליו... אבל רגע, אם הכל היה כל כך ספונטני, איך קרה שמיקרופון זמין היה מונח לפניו על עמוד התווים?

5. מתחם ה-V.I.P

אילי תעשייה, כמה מילארדרים, בעלי קבוצות כדורגל, ראשי עיר, שרים, פרקליטי מחוז, פקידים בכירים - כל אלה הטריחו עצמם כדי להיראות ולהתחכך באירוע שאי אפשר היה להחמיצו מבחינה חברתית. המספרים שעפו לחלל האוויר היו קוסמיים: 4,000 תיירים בטיסות מיוחדות מחו"ל, 40 מיליון שקל עלות ההפקה, 40 טונות ציוד בהפקה הכי יקרה אי פעם, נוכח יציעים שהחזיקו 6,500 איש בכל ערב. אבל הכי כיף היה במתחם ה-V.I.P, שאליו הורשו גם מבקרי העיתונות להיכנס - אבל רק להצגה השלישית, כי נותן החסות בנק דיסקונט התנגד לנוכחות מבקרים בהצגות הראשונות והרשה רק ל"כתבי צבע וכתבי רכילות" להיות נוכחים. היה כדאי לחכות: בתפאורה בסגנון עתיק באמצע המדבר קיבלנו נקניקיות ברוטב ענבים, כוס יין, פירות כיד המלך וקפה - והכל חינם. אמרו ש-1,800 שקל הספיקו לזוג לסגור נסיעה הלוך ושוב, אופרה ולילה באחד ממלונות ים המלח: לא הרבה למעמד הבינוני המידלדל לצורך חוויה תרבותית במדבר. בשנה הבאה, עוד אגדה אקזוטית מהאזור, של אותו המלחין - "אאידה".

כתבות שאולי פספסתם

*#