אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פלסיבו במפגן פטריוטיות

לא הדגל שהונף בירכתי הבמה, אלא יהודה לוי ויעל בר זוהר הם שהפכו את ההופעה של "פלסיבו" למפגן פטריוטיות אמיתי

תגובות

בבוקר שאחרי כבר ברור שהמופע של "פלסיבו" בגני התערוכה הוא לא הסיפור של השבוע. הביטול של ה"פיקסיז" ריסק סופית את חזון פסטיבל פיק.ניק המקומי ורוקן לחלוטין את המשפט של שוקי וייס שאמר ש"מי שיש לו משהו להגיד, שיגיד אותו על הבמה". מכיוון שה"פיקסיז" גם ככה לא מדברים על הבמה - לא בינם לבין עצמם ולא עם הקהל - הם החליטו פשוט לא לבוא.

12 שעות לפני, רמי פורטיס - שברגע האחרון נקרא אל הדגל והחליף את ה"קלקסונז" כמופע החימום - עוד הכריז לקול תרועות הקהל ש"אף אחד לא ינהל אותנו", וש"צריך להפריד בין פוליטיקה ומוסיקה", אבל אף אחד כבר לא באמת האמין לו. בוודאי כשממש מתחת לבמה התנוסס בגאון דגל ישראל וגרם לבחירה האמנותית של "פלסיבו" להיהפך לבחירה פוליטית. אי אפשר לדבר על נתק ובאותה נשימה לכפות על מי שניצב על הבמה לקחת צד, ועוד לצפות שלאקטים כאלה לא יהיו השלכות. אם הקהל הופך הופעת רוק לאירוע פוליטי, הוא צריך גם לקחת בחשבון שיש מי שלא ירצה לבוא לעצרת שלו.

בראיין מולוקו, הסולן האנדרוגני של "פלסיבו", ניסה לבחור שלא לבחור ולהגיד כמה שפחות במהלך ההופעה הארוכה. הוא הבין את המלכוד וניסה להעביר את המסר הקטן שלו בדרכים אלגנטיות מבלי לעורר מהומה רבתי- הדגשת השורה "Fuck the government" ב"soul Mates" והנפת אצבע משולשת, או הצהרות על מחר טוב יותר. גם הוא ראה את הדגל והבין איך זה ייגמר. הוא העדיף להקדיש את ההופעה ל"בנים, לבנות ולכל מי שביניהם".

דווקא מתוך הפוזיציה הבעייתית הזו, "פלסיבו" הוכיחו שהם ראויים למלוא ההערכה. לא בזכות עצם ההגעה בעיתוי הבעייתי, אלא בזכות האופן שבו הופיעו. זה לא היה מופע סוג ב' על הדרך, כי אם הדבר עצמו; 21 שירים שנוגנו והושרו בדייקנות, נמתחו על פני שעתיים בסאונד מופתי ובאוקטן גבוה, עם עבודות וידיאו מיוחדות ומעניינות בכל קטע, בגיבוי שלושה שכירי חרב שתרמו לנפח של הצליל ובחירת סט לא טריוויאלית.

"פלסיבו" בתל אביב (תצלום: טל אטרקצי)

להיטים כמו "Nancy Boy" או "Pure Morning" פינו את מקומם לטובת קטעים פחות מוכרים שריצו את הגרעין הקשה של המעריצים. מלבד "Taste In Men", השיר הטוב ביותר של הלהקה, שהיה ההדרן האחרון, הרי שהרגע המרגש של ההופעה היה כשביצעו את "Special Needs", שיר שבזכות פרסומת אחת עם יהודה לוי ויעל בר זוהר נהפך לפופולרי בישראל, ורק בה; היה מקסים לראות את החיוך המתפשט על פניו של מולוקו, כשהוא מבין שהוא נמצא כרגע במקום היחיד בעולם שבו שיר זניח שלו, שאפילו לא יצא כסינגל, נהפך ללהיט ענק. ואז נוצר מן רגע כזה, שמייתר את הנפנוף האווילי בדגל; רגע שבו יש סינכרון מושלם בין הלהקה לקהל ולשיר; רגע שבו גם מי שאינו מעריץ של "פלסיבו", נהפך למשך שיר אחד לכזה.

"פלסיבו", גני התערוכה תל אביב, 5.6

כתבות שאולי פספסתם

*#