אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'מייקה קינקייד עירומה מרומנטיקה

כאשר שינתה את שמה, חשבה גם על "הוואנה" ו"דומיניקו", מגלה ג'מייקה קינקייד בחיוך בעת ביקור בירושלים. חוץ מזה יש לה גם שם עברי: רות. אחת הסופרות האמריקאיות הבולטות, הידועה בפרוזה האכזרית שלה, לא חושכת את שבטה מישראל או מארצה שלה

תגובות

ג'מייקה קינקייד מופתעת מהתמיהה שמעוררת העובדה שהתגיירה. נראה לה טבעי שהיא יהודייה, ואף היתה נשיאת בית הכנסת שלה בוורמונט. כאשר היא נשאלת למה היתה צריכה את זה, היא צוחקת: "כן, ואני גם שחורה וגם אשה. אולי אם יש לך צרה אחת אז זה כבר לא משנה, מוטב כבר שיהיה לך הכל. זה מוזר, לא דיברתי על זה המון זמן, אף אחד לא שאל אותי על זה. אני שוכחת שזה יכול לעניין מישהו".

היא נולדה ב-1949 באי אנטיגואה שבים הקריבי בשם איליין סינתיה פוטר ריצ'רדסון. כשהיתה בת 16 שלחה אותה אמה לניו יורק לעבוד כמטפלת ולעזור בפרנסת המשפחה. ב-1973 שינתה את שמה לג'מייקה קינקייד, פירסמה טקסט ראשון והתחילה לכתוב בכתבי עת שונים. ב-1976 הצטרפה לסגל הקבוע של הכותבים בשבועון "ניו יורקר", שם כתבה עד שנת 1995. היא התחתנה עם אלן שון, בנו של ויליאם שון, העורך האגדי של ה"ניו יורקר", ונולדו להם שני ילדים, שמגדירים את עצמם לדברי קינקייד גם כשחורים וגם כיהודים. היא התגרשה משון אבל אומרת שבהחלט לא התגרשה מהיהדות.

קינקייד נחשבת לאחת הסופרות האמריקאיות הבולטות ודמות מרכזית בתנועה הספרותית הקאריבית. ספריה שראו אור בעברית הם "אני ג'ון" ו"לוסי" (בהוצאת הספריה החדשה הקיבוץ המאוחד, תירגם: משה רון) - שני רומנים קצרים על התבגרות נשית, שבהם עיבדה את ימי ילדותה, התבגרותה ונסיבות עזיבתה את אנטיגואה ועקירתה לארצות הברית. בספריה הבאים, שעדיין לא תורגמו לעברית, תיארה את חיי אמה ("האוטוביוגרפיה של אמי") ואת מות אחיה שלקה באיידס ("אחי"); ובספרה האחרון, "מר פוטר", שתורגם לעברית (הוצאת עם עובד, מאנגלית: יערית טאובר בן יעקב), כתבה על אביה הביולוגי, שאתו לא היה לה כמעט שום קשר. הספר הוא ניסיון לשחזר את אישיותו וחייו הסתמיים.

מה התירוץ שלנו?

בחודש שעבר ביקרה קינקייד בישראל כאורחת של פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים. זה לא היה ביקורה הראשון בארץ. היא מספרת שבביקורה בבית לחם ראתה מול העיר התנחלות חדשה שנבנית ורצתה לשאול את האנשים שם: "מה אתם חושבים ומה אתם מרגישים כשאתם מסתכלים מעבר לכביש". והיא מוסיפה: "אני מבינה את הדחף להציב את גדר ההפרדה. אבל אני גם מוצאת שהדימוי של ההפרדה מעלה בזיכרון דימויים אחרים של הפרדה; החומה הזאת וגדר התיל. יש משהו בבני האדם שעושים את הדברים שוב ושוב אבל כל פעם קצת שונה, אותם דברים לא קורים פעמיים. כל אחד רוצה להיות הקורבן היחידי. אנחנו לא מתייחסים לעובדה שגם לאחרים יש נראטיבים, שגם הם בני אדם".

קינקייד אומרת שישראל עוברת תקופה קשה במובנים של זהות: "אי אפשר לקיים מדינה דמוקרטית שיש בה קבוצה של אנשים מיוחסים. אתם תצטרכו לפתור את זה. הרעים בסיפור הזה הם גם הטובים בסיפור אחר. זה מרתק לראות את הבלבול הזה של אנשים שלא יודעים אם הם הטובים או הרעים. לפעמים אנשים חושבים שהתנהגו אליהם כל כך רע ואז הם עושים אותו דבר לאחרים. אני לא יודעת אם אי פעם ראיתי מדינה כזאת".

את הדברים האלה היא אומרת בנימה הרכה שבה היא מדברת על כל דבר אחר. היא מסתייגת מנקיטת עמדה ברורה של מבקרת יודעת כל: "אני מהססת כי אני לא חושבת שאני צריכה לבוא למדינה של מישהו ולדבר כאילו אני יודעת מה לעשות. הרי אני באה ממדינה שעשתה ועושה דברים נוראיים בעולם, אפילו בשעה שמכהן נשיא שאני אוהבת. אובמה הוא נשיא נהדר, אבל הוא עושה דברים שאני לא יכולה להסכים אתם. הוא נשיא של מדינה שהיא די נוראית, ואני לא חושבת שישראל היא מדינה נוראית, אני לא בעמדה לומר שישראל שהיא מדינה נוראית כי זה לא הארץ שלי. לפחות אתם לא אומרים לעולם מה לעשות. לפחות אתם יכולים לומר שהבעיות שלכם הן עם השכנים שלכם. אבל אפגניסטאן ועיראק הן לא שכנות שלנו. עיראק לא מהווה איום קיומי על ארצות הברית, ומעולם לא היוותה, וגם אפגניסטאן לא. אז מה התירוץ שלנו?"

היא גם מסבירה שלבקר את ישראל יותר קל לישראלים מאשר לאמריקאים: "אם אנחנו האמריקאים אומרים מה שאנחנו חושבים, אז אנחנו חוזרים הביתה, וגורמים מסוימים ביהדות ארצות הברית יהיו מוכנים להרוס את חיינו. הם יתקפו אותנו ויציגו אותנו כאנטישמים או כיהודים ששונאים את עצמם. זה מאוד קשה לומר משהו ביקורתי על ישראל. למשל, אם תגיד שחלק מהדרכים שישראל פועלת בהן מאוד מוכרות, שהן מזכירות את האפרטהייד, אולי הם יעשו קמפיין שבו ידרשו לפטר אותך מעבודתך".

היא אומרת שאחד הדברים המדהימים אותה הוא עד כמה חלק מהיהודים הם בורים: "אף פעם לא היית חושבת שהיהודים הם בורים. למשל ההערצה למישהי כמו שרה פיילין, בחוגים מסוימים אצל היהודים. איך זה קרה? הכוח מעוור, אני חושבת. ומצד שני ישנם האידיוטים שמציעים להטיל חרם על ישראל. המצב הישראלי זה לא דרום אפריקה, לפעמים זה נראה ככה אבל זה לא. נכון שכשרואים את הדרכים הנפרדות זה מבייש. כשהייתי בבית לחם וראיתי את הדרך לקבר רחל זה היה די קשה. רחל המסכנה, מה זה קשור אליה, למה לשים אותה בתוך כל זה?"

אבל לא רק זה הפתיע אותה בביקור שלה בקבר רחל: "ההערצה והסגידה לקיום הפיסי הזה הן עניין כל כך מטריד בשבילי. לא שמעתם על עשרת הדיברות? על ‘לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה'?"

הראיון עם קינקייד התקיים לפני פרשת המשט לעזה. אחרי המשט כתבה קינקייד, בגיליון הסופרים של "הארץ" ביום רביעי שעבר: "היום הטלוויזיה באמריקה נשלטת על ידי אירועי מפרץ מקסיקו ומתי המלחמות. אבל ככל שהיום חולף תקרית המשט משתלטת על השידורים יותר ויותר: שגריר ישראל בארצות הברית הופיע בטלוויזיה והוא, לדעתי, נראה מעורער. השגריר אמר שחיילי השייטת הגנו על עצמם משום שלנוסעי המשט היו כלי נשק, מוטות ברזל, גולות ואלות, ושלמדינתו יש זכות להגן על עצמה. אני לא רוצה לשים לו מלים בפה, אבל אני תוהה אם מה שהשגריר הישראלי רוצה לומר בסופו של דבר הוא זה: למה כולם תמיד מתעלקים עלינו? העולם מלא בשחקנים דפוקים, למה אנחנו לא יכולים להיות חלק מהם?"

המודל: שרלוט ברונטה

קינקייד מספרת שהבחירה שלה לשנות את שמה קשורה קשר ישיר לעובדה שרצתה להיות סופרת. "הייתי צעירה כשהחלטתי לשנות את שמי. התעניינתי אז בסגנון, קצצתי את השיער שלי וחימצנתי אותו לבלונדיני, תלשתי את הגבות לגמרי ולבשתי בגדים מוזרים. בחרתי שם שהוא שילוב בין שם של אי ובין שם אנגלי. האפשרויות האחרות שעליהן חשבתי אז הן ‘הוואנה' ו'דומיניקו'", היא צוחקת, "אבל אהבתי את השילוב של ג'מייקה קינקייד. החלטתי לשנות את שמי כי כתבתי והייתי נחושה להיות סופרת, לא ידעתי אם אצליח בכך אבל רציתי. למען האמת חשבתי שאכשל וחשבתי שאם אכשל בשם אחר המשפחה שלי באנטיגואה לא תצחק עלי".

והיא ממשיכה: "באתי מרקע שבו להיות סופר היה בלתי הגיוני. אבל תמיד רציתי לכתוב. כשהייתי ילדה אהבתי את שרלוט ברונטה, רציתי להיות שרלוט ברונטה כמו שילדות אחרות רוצות להיות נסיכות. לא הבנתי מה זה אומר, שזה יהיה משהו שאצטרך להיות אחראית לו, שתהיה לזה משמעות. זה משהו שרציתי להיות".

היא מספרת שאמא שלה מעולם לא קיבלה את השם החדש וגם לא את העובדה שהיא סופרת, גם כשהיתה לסופרת מצליחה, אבל שום דבר במנגינת קולה לא משתנה כשהיא אומרת את הדברים. מין שוויון נפש, כאילו ציינה את מזג האוויר הנוח. "היא תמיד חשבה שהעובדה שנהייתי סופרת היא סוג של העמדת פנים, שזה משהו שאני לא, שאני יומרנית. היא אף פעם לא היתה גאה בי. היא ראתה את ההצלחה שלי, וגם היו עיתונאים שנסעו לאנטיגואה כדי לראיין אותה על אודותי. אבל היא גבתה מהם כסף, נתנה להם את הרושם שאני לא תומכת בה, אמרה שהם צריכים לשלם לה", היא צוחקת. "לי לא היה אכפת, כי זה איפשר לי לכתוב יותר. היא אמרה שהיא לא קוראת אותי ואני חשבתי יופי! אני יכולה לכתוב כל מה שאני רוצה".

את באמת חושבת שהיא לא קראה את ספרייך?

"היא קראה. אבל היא קינאה בי. היא לא יכלה להאמין. תראי, סיפור החיים שלי הוא לא סביר. גדלתי במקום עני, בנסיבות מאוד מוגבלות. בגיל 16 אמא שלי שלחה אותי לעבוד, ובמקום להישאר במשרה שאליה נשלחתי יצאתי משם בלי עזרה מאף אחד, רק מזל. פגשתי מישהו שאמר ‘את צריכה לפגוש את העורך של הניו יורקר', אז הלכתי לפגוש אותו והעורך של ה'ניו יורקר' אמר ‘האם תוכלי לכתוב משהו ואראה אם את באמת יכולה לכתוב', כתבתי משהו והוא פירסם אותו וזהו זה. זה הכל מזל. זה מדהים ולא סביר.

"כשהגעתי לניו יורק הייתי מיואשת מכך שאמי שלחה אותי לעולם לבדי לגמרי. חשבתי לעצמי, איך היא יכלה לעשות את זה? איך אני יכולה לשרוד? לא היתה לי משפחה ולא חברים ופשוט עשיתי דברים; עזבתי את העבודה כאו-פר והלכתי לקולג' בניו המפשייר, הייתי שם שנה ועזבתי כי רציתי להיות סופרת, חזרתי לניו יורק ובתוך שנה באמת כתבתי. זה לא מפני שאני מבריקה במיוחד, זה באמת אחד מאותם מקרים של יותר מזל משכל".

החלטת החלטות בחייך שרוב האנשים לא מחליטים. שינית את שמך, התגיירת.

"את מתכוונת לשם היהודי שלי?"

יש לך שם יהודי?

"כמובן. קוראים לי רות, אלא מה".

החלטתה להתגייר היתה מהלך טבעי בעיניה: "לא חשבתי על זה, לא היתה סיבה לחשוב על זה. זה פשוט נהפך לחלק גדול מחיי. זה קרה כי ניסיתי לגרום לילדים שלי לעשות אינטגרציה בין כל המרכיבים השונים של הזהות שלהם. המשפחה שלי באה מחלק אחד בעולם ומנסיבות היסטוריות מסוימות, המשפחה של אביהם באה מחלק אחר של העולם מנסיבות היסטוריות מסוימות, אז ניסיתי להגיד: תראו, זה מי שאתם, או מי שאתם יכולים להיות. אז לקחתי אותם כילדים לבית הכנסת, אבל הבנתי שאם אני רק מסיעה אותם ומורידה אותם שם לבד, הם לא יישארו. אז נשארתי אתם שם ובמשך הזמן נהייתי כל כך מעורבת בבית הכנסת וזה נהיה ברור שאני חלק מחיי האנשים שם, אז התגיירתי ומעולם לא הבטתי לאחור".

היא אומרת שדווקא בעלה ומשפחתו היו מנותקים מהיהדות ובוודאי לא ביקשו ממנה להתגייר. "אני אוהבת את האמת וזה היה דבר אמיתי בשביל הילדים שלי, שלמשפחת אביהם היתה שייכות לעם היהודי דרך דם וזיכרון. הסבתא שלהם גדלה בבית כשר אז לא רציתי שהם יהיו אנשים שלמשל לא אוכלים סוג מסוים של בשר אבל לא יודעים למה".

תודעה משולשת

הפרוזה שלה אכזרית ועירומה. לקינקייד יש הנטייה שלא להניח לקורא להזדהות או לחבב את הגיבורים שהיא כותבת עליהם. "הכתיבה שלי היא אוטוביוגרפית והניסיון שלי עם האנשים שאני כותבת עליהם הוא לא סנטימנטלי", היא אומרת. "אני רוצה שזה יהיה אמיתי, מציאותי, ואני חושבת שרומנטיקה מפריעה לאמת, אני חושבת שאת צריכה לאהוב את הדברים העירומים ואז את יכולה להלביש אותם".

היא כותבת כמו חוקרת מיומנת. הטקסט שלה הוא כמו מחקר היסטורי שעשתה על ההיסטוריה שלה עצמה ועם זאת יש בו חזרתיות כמו בתפילה; היא חוזרת שוב ושוב על משפטים שיוצרים תחושה של ניתוק רגשי מהחומרים שהם עצמה ובשרה. כך, למשל, ב"מר פוטר": "והוא נהג לאורך הכביש כמעט בקהות חושים ולא אמר לעצמו דבר ולא שר לעצמו דבר ולא חשב לעצמו דבר. מר פוטר נהג לו הלאה ודבר לא עלה בדעתו והעולם היה ריק והעולם נשאר ריק".

בביקורת על "מר פוטר", במוסף "ספרים" של "הארץ", כתב עמרי הרצוג כי "כתיבתה של קינקייד נובעת מפצע; פצע שהוא טבעי לגוף כמו נשימה. קינקייד מעידה כי היא רצתה לכתוב כדי להשכיח את הפצע, כלומר לשכוח את עצמה ואת מי שהיתה ‘אז': נערה באנטיגואה, המצויה בחדר המראות של הדיכוי הקולוניאלי, המשפחתי, המעמדי והמגדרי. האופציה של היות סופרת נתפשה לא כאמצעי לשחרור פוליטי, אלא להשעיה של הכאב הפיסי. כך שהכתיבה אינה אמצעי לידיעה עצמית או להכרה עצמית; היא המפלט מכל אלו". את הפרויקט של קינקייד כינה הרצוג "שערורייה של אומץ ושל גאווה".

קינקייד עצמה מעידה, כי גם עם השפה האנגלית, שפת הכובש הבריטי באי אנטיגואה עד שנת 1981, אז זכו לעצמאות, יש לה יחסים מורכבים: "אין לי יחסים קלים עם השפה האנגלית, אבל התודעה שלי מושפעת משייקספיר, מילטון, האחיות ברונטה וכו'. זה מה שזה. פרנץ פאנון כתב על הדבר הזה שנקרא התודעה הכפולה. יש לי כזאת תודעה כפולה, או בעצם תודעה משולשת. מתברר שבקיום המודרני יש לך יותר מתודעה אחת. בחוויה המודרנית יש לנו המון תודעות, זה התחיל בכפייה דרך הקולוניאליזם, אבל ככל שאנחנו פוגשים זה את זה יותר אנחנו מודעים זה לזה. השפה האנגלית התחילה כעיוות, כסילוף בחיי, אבל שום דבר לא נשאר אותו דבר. הסילוף הוא כעת פשוט נורמלי, זה אחד הדברים שקורים. כל הסילופים נהפכים לנורמליים".

*#