שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גבריאל בלחסן: מלאך מן הגיהנום

בצריף מבודד, על גיטרה שקנה בשוק הפשפשים, גבריאל בלחסן פורט את נימי נפשו לרוק חלוד וזועם. עם צאת אלבומו "עתיד" ואחרי שהסרט התיעודי על חייו זכה בפסטיבל "דוקאביב", הוא בעיקר רוצה לנוח אבל גם מרגיש שבוערת בו שליחות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נויה כוכבי | תצלום: יואב בראל

מצומת לצומת, מתחנה לתחנה, מתמעטים הנוסעים בקו האוטובוס 13 א' של אגד. כשהנהג נכנס למושב, האוטובוס כבר ריק לגמרי. לבסוף הוא עוצר בתחנה ממש מול בית משפחת בלחסן. לצד הבית ניצב צריף. בצריף הזה מתגורר גבריאל בלחסן. הוא עומד מחוץ לדלת ומנופף לשלום.

ברוכים הבאים לתלמי אליהו, מועצה אזורית אשכול, היכן שקסאמים נופלים ורק פועלים תאילנדים מפירים את הדממה. בלחסן מוביל סיור במושב (הולכים להוציא דואר). הנה בית הכנסת, הניצב בדיוק מול בית המשפחה. פה התרחשו דברים לא מעטים שנצרבו בתודעתו של בלחסן, בן למשפחה דתית שבה עוד עשרה אחים ואחיות. אחרי בית משפחת בלחסן חורשת אורנים ירושלמיים, שאינם יכולים להימלט מהחום. בניין המזכירות, שני טורים של תיבות דואר, כמה בתים גדולים מוקפים חומות, אחד בנוי עץ כהה ונראה כמו צימר, אווזים מסתובבים על הדשא שלו. מישהו כנראה חשב שהוא בשווייץ ולא קילומטרים מעטים מרפיח.

אחרי הסיור יושב בלחסן על קצה הספה בסלון הצריף שלו, משעין את המרפקים על הברכיים בפישוק, מרים את הראש ומיישיר מבט. בגופייה ובשורטס מבד שחור ספורטיבי הוא נראה סמכותי כמדריך בחדר כושר. לולא הזקן הצרפתי והקעקועים התנ"כיים, אפשר היה לדמיין אותו מפרסם משקה עתיר חלבונים. את הצריף, על שני חדריו העשויים קירות גבס, אופף שקט צהריים של חום מדברי כבד. האוויר עומד.

בצריף יש שתי ספות, כורסה, שתי גיטרות. שולחן קפה עם מפת בד צבעוני, מחברת סלילים של סדרת הטלוויזיה "האי", קערת עץ עם עפרונות. על הקירות תלויים ציורים, ובהם גם כאלה שבלחסן עצמו צייר: קנבסים לא ממוסגרים עם יריקות צבע אקספרסיביות. דיוקן בעיפרון. ציור סוריאליסטי ובו ידי ישו צמודות בתפילה, ודמות שעל ראשה מונח תפוח. על מדפי כוננית עומדים ספרי פילוסופיה והיסטוריה לצד ספרים של בוקובסקי ושל קארבר. מעליה שעון קיר, מחוגיו קפואים, תלוי באלכסון. "אין זמן", מסביר בלחסן. יש שם גם קסדה צבאית, מונחת במקום בולט. באזעקות הוא התעצל לרוץ לבית של ההורים, שם יש חדר ממוגן. "הייתי שם את הקסדה ונשכב על הרצפה פה. ואפשר לחשוב, הבית הזה עשוי מקרמבו, קירות גבס. אם היה נופל פה קסאם הכל היה מתרסק לכל הכיוונים. אבל באיזשהו שלב נמאס לי מכל הצבע האדום הזה. אמרתי לעצמי, נשמור לפחות על הראש, נמשיך לכתוב שירים".

"עתיד", אלבום הסולו הרביעי של בלחסן, שהיה בלהקת "אלג'יר", יצא החודש ב"תו השמיני". סרט תיעודי שליווה אותו בשלוש השנים האחרונות, "גם כשעיני פקוחות", בבימויו של אופיר טריינין, זכה בפסטיבל דוקאביב האחרון (הסרט הופק בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה). בלחסן מתמודד כעת עם הריקושטים של שני הפרויקטים, שחשפו יותר מטפח מנפשו. אלבום נוסף, אקוסטי, שהיה אמור לצאת עם "עתיד" כתקליט כפול, מוכן גם הוא, אבל עדיין לא ידוע מתי ייצא.

בלחסן מרגיש מרוקן, לפרקים מותש. "אני רווי אחרי התקליט והסרט. הייתי מחובר למיקרופון כל הזמן", הוא אומר בלאות מסוימת. "לא בא לי יותר. אני ואחי רואים בלילה סרטים של ואן דאם וסטיבן סיגל. זה הדבר היחיד שאני מסוגל לראות. לא הולך לבלות בשום מקום. אני הולך לנוח במיטה שלי בחדר. אני מתאמן בחדר כושר, ומנפח שרירים. זה טוב לאגו. לפחות משהו אחד שקשור בגבריות. לא מעניין אותי מכוניות, לא מעניין אותי אופנועים. אחרי אימון אני שותה אבקת חלבון, מדליק סיגריה נובלס, ומרגיש שעשיתי את היומית שלי. החיים שלי מאוד משעממים בתקופות כאלה".

הוא אומר שהוא עייף מצמד המלים מאניה-דיפרסיה, שנקשרות בשמו כל הזמן. "בתקופה האחרונה אני בתענית שתיקה כזאת. נהפכתי למיצג", הוא אומר על כך שנעשה למעין נער הפוסטר של המחלה. "זו חשיפת יתר שאני התחלתי, בתקליטים. כל פעם אני נשבר ואני אומר די, אני לא רוצה. אני מחליט להיות כמו ג'יי-די סלינג'ר, מסתגר, לא מדבר, לא כלום. אבל אז עובר מישהו על אופניים בתל אביב ואומר לי, ‘גבריאל, אתה מרפא לבבות', והופה! זה נותן לי עוד פוש כזה, עוד כוח. אני אומר יאללה, נכתוב עוד שיר.

"אני מרגיש שאני נותן קול לאנשים שאין להם פה. יש תחושה שמתקדמים ושיש המון מודעות למחלה, אבל זו עדיין תפישה של ניאנדרטלים. אנשים תורמים לבתי חולים רגילים אבל בתי חולים של פגועי נפש זה לא סקסי. באברבנאל הכל שבור, מרוסק. כנראה שלאנשים לא נעים להתעסק בזה. כנראה הם מפחדים".

דווקא בהקשר שלך עושים הרבה רומנטיזציה. נפש של אמן וכל זה.

"איזה חרטה ברטה. האמן המיוסר, אינעלדינק. אפשר לחשוב. כשאתה מרוסק, אתה לא יכול להסתכל על גיטרה. היא מסתכלת עליך ואומרת, ‘מה, אתה לא מסוגל לנגן בי?' אין לי כוחות אלייך בכלל. אין לי כוחות לכלום. חרא".

האלבום של בלחסן, לבנת חבלה אמיתית, מכיל תשעה גושי טקסט תיעודיים, שמשקפים בבהירות את תהומות הריקבון האנושי. גם הסרט לא חוסך מהצופה את ההשתכשכות בקרקעית. קטעים שצילם בעצמו, בלילות, ברגעים קשים, בשמחות קטנות וקשות לא פחות, מעלים את השאלה אם יש בכלל גבול לנכונות שלו להיחשף. "את הבושה איבדתי בגיהנום. אחרי שאתה נמצא בתחתית של השאול, האנשים שמסתירים, והנימוס וכל זה, נהפך להיות כל כך... סתם.

"אני כותב מגיל עשר", הוא ממשיך, "עוד לפני שפרצה המחלה. תמיד היתה לי נטייה למקומות האפלים האלה. אבל לראות את עצמי מרוח על המסך... היה מוזר. לא ידעתי מה לעשות. אנשים אומרים כמה זה מרגש. מישהי אמרה לי כל הכבוד. מה כל הכבוד? שאני חולה?

"ברור, זה אני יצאתי לחשיפה. צריך אומץ. אני יודע. יש לי אומץ. אני אמיץ, זה דבר שאני יכול להגיד. אני לא יודע אם אגיע לגיל זיקנה, אבל באיזשהו שלב אני אוכל להגיד לעצמי, גבריאל, לא שיקרת. דיברת. אמרת. חשפת. הלכת בראש המחנה ודיברת אותו. מצחיק שחושבים שהסרט זה פלטפורמה כדי לקדם את עצמי. נו באמת. בטח מלא בחורות יתחילו אתי אחרי שהן יראו את כל הדברים האלה".

אתה מרגיש...

"אני מרגיש חלוץ. סליחה, תמשיכי את השאלה".

דווקא נשמע מעניין.

"אני מרגיש שאני עומד בראש המחנה, כי יש לי את היכולת להביע במלים רגשות ותחושות. וזה קשה. אבל תמיד חלמתי להיות חלוץ. אז אני משלם את המחיר הזה, שכולם יודעים על גבריאל, שרק תיכנס לאינטרנט ויש לך אנציקלופדיה שלמה. איזה מישהו מהבית ספר שלי, אחד מטומטם ברמות על, פגשתי אותו באיזה פאב. הוא קרא ראיון מלפני כמה שנים. אמר לי, ‘וואלה, גבריאל, מה זה קראתי עליך, מה זה דיכאון וכל זה? אחי, תתחתן, תעשה ילדים, יסדר לך את הקופסה'".

לא רק מהבחור בפאב הוא סולד, אלא גם מאלה שהוא מכנה "פצועים קל" (הוא עושה חיקוי בקול גבוה וטון מתרפק: "כן... אני בבלוז. כותבת שירים. רוצה לשמוע? זה על ההוויה וזה... אני חושבת שגם לי יש משהו, אני חושבת שאני בדיכאון"). הוא גם מתעב מראש את האנשים שיראו את הסרט כשישודר בערוץ 2 וייגשו אליו בסופרמרקט, לצד השניצלים, לומר לו סחתיין, כי הוא היה בטלוויזיה.

"כל תופעה של הליכה עיוורת אחרי העדר מטרידה אותו. "הכי נוח להאמין באלוהים, להיות גזען, לאהוב את מדינת ישראל, להיות פטריוט, להניף דגל. מה זה דגל? דגל ענק. לעמוד ביום הזכרון. מאוד קשה להיות אקזיסטנציאליסט, להסתכל על הדברים קצת אחרת, בלבן של העיניים. יש לך מתנגדים בלי סוף. קשה לעמוד מול הזרם ולהביע את הדעות שלך בפומבי. זה דוחה אנשים, מפחיד אותם, מפריע לאורח החיים. תמיד הייתי כזה, מאז שאני זוכר את עצמי. יש לי מנוע פנימי שמניע אותי. אני מכיר בני אדם, לא עמים, לא מדינות. לא מאמין בזה".

אתה אנרכיסט?

"כנראה אני אנרכיסט. מרים משקולות אנרכיסט. צריך להכין את עצמך ליום הדין".

חורק שיניים

שנה וחצי הוא עבד על "עתיד", שתחילה נקרא "אדמה חרבה" (שמו של השיר הראשון באלבום). אחרי שלושה אלבומים שהקליט לבד, את "עתיד" הקליט עם הרכב שכלל את רון בונקר בגיטרה, אוהד בולוטין בתופים ואריאל שרקובסקי בגיטרה בס. המעבר לעבודה משותפת לא היה קל, אבל בלחסן מרוצה. "פעם לא סמכתי על אף אחד שיבין. בהרכב הזה האצלתי סמכויות וגיליתי שמנגנים כמו שאני אוהב וכמו שצריך ומבינים אותי. היתה כימיה גדולה מאוד. זה נתן לי חופש לשיר, חופש מחשבתי לא להתעסק עם הגיטרה. קצת מאסתי בלהיות גיטריסט. זה מהפך מחשבתי, מהפך בתפישה. לאט לאט סמכתי עליהם יותר, נתתי בהם אמון שלא היה לי קודם, אני אדם חסר אמון בעולם הזה".

בלחסן. "את הבושה איבדתי בגיהנום"

בלחסן כתב והלחין את ה"סאגות" שלו, כפי שהוא מכנה אותן, על גיטרה אקוסטית דפוקה ב"150 שקל משוק הפשפשים". "הרגשתי שאני רוצה לצעוק, לצרוח את כל מה שהצטבר לי בבטן. לאט לאט סיננתי את השירים ויצא תקליט עצבני וזועם וכואב, כרגיל".

אחרי הכל צריך לעמוד בסטנדרט, לשמור על התדמית.

"זה מדאיג אותי שאני צריך. יום אחד אני ארגיש טוב ואז מה? אני אפסיק לעשות מוסיקה? מפרגנים לי על זה. נעים להם לדבר על גבריאל החידה, האיש החולה".

נזהרים סביבך, הולכים על קצות האצבעות. זה מפריע לך?

"כאילו אני הולך לטרוף אותם או משהו כזה. שום דבר לא מפריע לי. אני רוצה לנוח, לנוח ככה איזה 30 שנה. אני גם בן אדם קצת עצלן לתקופות. אוהב לשכב במיטה, לנוח, לשים את הראש, לחשוב. אני מראיין את עצמי הרבה פעמים".

מה אתה שואל?

"לא ברור מי שואל ומה השאלה, אבל אני בעיקר נואם, ולא יודע מה אני נואם".

הטקסטים באלבום הם מעין זרם תודעה. איך אתה עובד עליהם?

"זה לחלוטין זרם תודעה. אני כותב טקסט, והרבה פעמים אני מעקם ומגמש את המוסיקה לטובת הטקסט. לפעמים גם להיפך, אבל זה משהו שקשה לי פיסית לעשות. מעצבן אותי להוריד מלה פה, מלה שם. אני מנסה לדחוף כמה שיותר מלים. בהקלטות אני בדרך כלל עושה טייק אחד, ומעמיד את הכל ככה, עם השיעולים, וגם אם אני נתקע או חורק שיניים.

מתוך "גם כשעיני פקוחות" (תצלום: רואי רוט)

"אני אוהב להוציא את זה כמו שזה, כמו שזה יוצא באותו הרגע. אני שונא את כל ההפקתיות של דברים שיוצאים. זה עושה לי רע. תמיד כשאני שומע ביצוע של ג'ון פרושיאנטה, הגיטריסט לשעבר של ‘רד הוט צ'ילי פפרס', עם גיטרה שנשמעת כמו קרש אני מבסוט. זה עושה לי טוב. כי זאת אמת. החשיפה והאובר-כנות שלי גרמה לאנשים לפתוח את הלב. היו לי שיחות עם אנשים שלא סיפרו את הדברים לאף אחד, דמעות. נוצר משהו חם, פנימי, שנותן כוח".

בעיות של אחרים לא מכבידות עליך?

"את יודעת כמה טלפונים אני מקבל? (לפחות שניים במהלך הפגישה שלנו. הוא עונה רק לאחים שלו). כל מיני אמנים שהכרתי בילדותי ומתקשרים לדבר אתי על הצרות שלהם. אני לא עונה יותר, אני אומר מצטער, אני עייף. זה כמו רופא שיניים שנוסע לפוש באיזה מלון מרגוע, ועובר איזה פציינט שלו ואומר מה שלומך מה נשמע, יש לי פה איזה שן טוחנת, איזה כאבים. זה מחזיר אותי אחורה. יש גבריאל חדש, ששומר על עצמו מסמים ואלכוהול ושומר על איזון. חלק מזה זה גם להגיע לכאן, למושב, לשקט הזה, שאולי נראה אוטופי, ועדיין לא קל לי".

אתה רוצה להוציא את המוסיקה, אבל לא להתמודד עם התגובות?

"אני לוקח את האחריות המלאה, ומוכן לקבל את כל מה שיוצא מזה. אני עומד מאחורי זה, אף שאני עייף אני לא מתחמק. לפעמים אני מתעצבן ואומר לעצמי כוס אמק, לא הייתי צריך לספר כלום. לא הייתי צריך להגיד כלום. לא לעשות סרט, לא לדבר בתקליטים, אבל אני לא יכול".

שופך את הרעל

בינתיים מחכה אלבום שלם של בלחסן, מוכן, במגירות של "התו השמיני". באלבום האקוסטי השירים אופטימיים, הוא אומר. "הם שקטים. אני מאוד רוצה שהוא ייצא כי יש בו שירים שמתארים את המצב שלי עכשיו, שאני בתקופה טובה. שקט לי, ואני רוצה שישמעו גם את הצד הזה. הוא מאוד מלודי, אני שר בו הרבה, לא רק מדקלם. ‘עתיד' מאוד מוצק, הוא גוש של עופרת שנורה בך. התקליט השני יותר אוורירי".

זה נשמע כמו שינוי קיצוני.

"כן", הוא מגחך במודעות עצמית. "צריך להבין שיש בתקליטים שלי גם הומור. סרקסטי כזה, בין השורות. וצריך להבין שאני שופך על הדף את כל הרעל שלי, ושומר לעצמי את ההנאות הקטנות. לא צריך לספר לכולם. וזה סוד שאני מגלה, חושף בפעם הראשונה, שיש רגעים יפים גם, יש רגעים נחמדים".

עצם העובדה שאתה יוצר מראה על אופטימיות?

הוא מרים את היד, חושף את הצד הפנימי של האמה שלו, מראה את אחד הקעקועים: "אתה מקעקע ‘הכל הבל הבלים' על היד שלך, אבל עשית קעקוע, שיראו. אז לא הכל הבל הבלים. בעצם זה שאתה אומר שאתה בן אדם פסימי, אתה מדבר. זאת כבר התחלה טובה. זה הכוח האנטרופי, כוח שהוא מעבר להבנה שלנו. זה לרצות לחיות, היצר ההישרדותי. כמו פרח שלא יודע אבל הוא כל הזמן פורח, יוצא החוצה, צומח. יש בנו משהו שרוצה להמשיך כל הזמן, לגדול, להיות, להתקיים. עברתי כל כך הרבה תלאות ואני תמיד מסתכל קדימה. אומר, גם זו לטובה. יאללה, קדימה. הנה, אני כבר בן 34".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ