אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נעה ידלין יורה חצים אל עולם העיתונות

היא סונטת בעיתונות, עוקצת את עולם השירה ובעיקר תובעת את כבודו האבוד של ההומור בספרות הישראלית. עם צאת ספרה החדש "חיי מדף", מסבירה נעה ידלין למה הגיבורים שלה עלובים כל כך

תגובות

את המוטו לספר החדש שלה בחרה נעה ידלין מתוך "נאום המשורר" של המשורר ט. כרמי: "מסכן, מלאך המוות,/ הוא לא יודע לשחק במלים/ לעשות חיים". "לשחק במלים זה לעשות חיים במובן עמוק. גם אם אתה כותב על הדבר הרציני והטרגי והאיום ביותר שיש, צריך לעשות חיים", היא מסבירה. "יש פה מלים, יש פה כל השפה המפעימה הזאת, אז יאללה, בואו נשתעשע, בואו נעשה שמח".

ספרה הראשון של ידלין, "שאלות קשות לאללה", ראה אור בהוצאת חרגול בשנת 2005 והיה מבוסס על הטור "חוזר בתשובה", שכתבה במקומון הירושלמי "כל העיר". כעת רואה אור הרומן "חיי מדף" (הוצאת זמורה ביתן), שכולו השתעשעות עוקצנית החושפת בהילולה גדולה את החולשות ועליבות הנפש של הגיבורים. "כשמסתכלים פנימה לתוך אנשים אז הם קצת עלובים", היא אומרת, "כשמסתכלים בפנים לא רואים דברים נורא אסתטיים. יש גם ספרים על ניצחון הרוח. הלוואי שיכולתי להתמסר לכתיבת ספר על שבר בחיי הנישואים שאחר כך מתאחה באופן מורכב, אבל זה זר לי".

הבמה שעליה בחרה ידלין להצעיד את הגיבורים שלה היא במת הספרות והעיתונות, שמוכרת לה היטב. היא ילידת 1975, כותבת בעיתונות מגיל 20, כיום היא סגנית עורך מוסף התרבות של מעריב. ידלין יורה בספרה חצים אל עבר עולם העיתונות, הספרות, האינטרנט, הדו-קיום והתרבות העכשווית. "זה היה יכול להתרחש גם בסביבה אחרת", היא אומרת, "אבל זאת פלטפורמה כל כך נוחה להגיד דרכה דברים בכלל על תרבות, וזאת פלטפורמה נפלאה לכתוב על התרבות הצעירה".

במרכז הרומן עומדת דמותו של און הוכבאום, סגן עורך המוסף הספרותי שנעלם יום אחד והשאיר אחריו פתק סתום ומרגיז במיוחד, בעיקר משום שבסופו שלוש נקודות "שלא הלמו את סגנונו". העובדה שהעיתון ממשיך לצאת על אף היעלמותו של העורך חיובית ומשעשעת בעיניה של ידלין. "ישנו המשפט הידוע שאם מחר כל עובדי ‘הארץ' או ‘מעריב' יעלו על מטוס ויתרסקו ולא יישאר אף אחד כולל אחרון הסדרים וראשון העורכים הבכירים, עדיין ייצא עיתון כולל מאמר מערכת ושתי השאלות של ‘התעמלות בוקר'. זה מקסים בעיני. אני גם אוהבת שאומרים שבעיתונים עוטפים דגים. יש בזה קלות מבורכת. אני כותבת 500 מלה ועושה הכל כדי שיהיו המעניינות והמוצלחות ביותר שיכולות להיות, אבל אני לא מעצבת את היקום, זה לא חשוב באופן תהומי. ואנחנו שלוקטנו בפינצטות לתפקידנו הייחודיים בגלל כישורינו החריגים והנדירים ביקום, אנחנו בני החלפה".

ההומור של ציפר

תחת חרב הכתיבה החדה של ידלין עוברים גם גרא יזרעאלי, סופר ישראלי מצליח שמחליט לשלוח סיפור למוסף בעילום שם; מדריכת קבוצות הרזיה שקרנית; דגנית המגיהה שספרה הראשון נמכר ב-124 עותקים; עיסאם הערבי שנמאס לו מהשמאל הישראלי; וכמובן תחרות הסיפור הקצר השנתית, שמגיעים אליה עשרות סיפורים ובהם "הרבה גברים ומעט נשים, וילדים, מקולקלים על פי רוב, אומללים מלידה או על פי הנסיבות, וכלבים אלימים וקצת חיילים, ושבילים ושערים ודלתות, וירקות רקובים ושלל חמיצויות, בלי סופים ובלי אושר".

ודאי יהיו כאלה שיחפשו את האנשים האמיתיים שמסתתרים מאחורי הדמויות הבדיוניות. יש מי שכבר הימר כי דמותו של גרא יזרעאלי מבוססת על עמוס עוז והעיתון הוא עיתון "הארץ", היחיד שיש בו תחרות סיפורים קצרים. אבל ידלין אומרת שלא התכוונה לכך. "אני כמובן יודעת מי יכול לעלות על הדעת מתוך הדמויות, אבל האמת היא שאני פשוט לא מכירה את האנשים האלה. לא הייתי עוזרת הבית של עמוס עוז. אנחנו מדינה כל כך קטנה, יש חמישה סופרים מצליחים בישראל, אז מיד חושבים על אחד מהם, ויש שלושה עיתונים שרק לאחד מהם יש מוסף ספרותי גדול שעורך תחרות סיפורים קצרים. אבל לא עבדתי מימי ב'הארץ', אני לא יודעת איך האנשים האלה נראים ומה הולך להם בתוך הנפש. מכיוון שאני לא מכירה את האנשים האלה, אז אני מקווה שלא כיוונתי נכון אל נפשם האמיתית, ואם במקרה כיוונתי נכון, אז אני יכולה לומר ששמעתי שלבני ציפר יש הומור עצמי משובח".

היא מספרת כי אירוע שירה שנכחה בו לפני כשלוש שנים היה אחד הדברים שהניעו אותה לכתוב את הרומן הזה. "זה לא היה ערב שירה קיקיוני, לא איזו מאורה, אלא ערב מכובד ורציני, והלכתי לשם לא כצופה אנתרופולוגית אלא כמישהי שמתעניינת ואוהבת שירה. בערב הזה היו אנשים רציניים אבל גם מין מצעד של גבעוליות בנות 20 ו-20 וחצי, וכל אחת הקריאה איזו פואמה ארוכה עם סצינות אונס לסביות, והכל במין רצינות אין קץ. חלק מהדברים יפים, חלק פחות, אבל הרגשתי שאני חייבת אוויר מכל הכובד הזה, שלא יכול להיות. ספרות זה דבר רציני אבל איך יכול להיות שאנשים כל כך צעירים, וגם לא כל כך צעירים, לוקחים את עצמם כל כך ברצינות, האם ייתכן?"

היא תובעת את כבודו האבוד של ההומור, שמקומו נפקד על פי רוב מהספרות הישראלית. "מביטים ברשימת הספרים שיוצאים לאור בישראל ומגלים שהכל נע סביב שואה, דו-קיום, פלסטינים. בכל אחד מהדברים האלה אפשר לעסוק בכל מיני דרכים, אבל התחושה היא שלא נותנים את הכבוד המתאים להומור. זאת מלה שנתפשת לא נכון. הומור במובן הכי עמוק של תפישת חיים, של תפישת מציאות. הומור שיש בו גם משהו קשה ועצוב כי הוא תמיד מחפש את הסדק או את הפגם, וזה עצוב לחפש תמיד את הפגם. מישהו אמר לי שהאנשים בספר כל כך פגומים. זה נכון, אבל מי לא פגום?"

לכל איש יש דעה

על הכתיבה בעיתונות יש לידלין לא מעט ביקורת. "אתה כותב ביקורת טלוויזיה באינטרנט ואז אומרים לך ‘בוא תהיה מבקר מסעדות' ואתה אומר ‘סבבה מגניב', ואז אומרים לך ‘בוא תכתוב כל שבוע לדעות'. מחנכים היום אנשים שראוי שתהיה להם דעה על כל דבר, לא משנה שאין להם שום קשר אליו. זה דבר לא טוב וגם לא ייתכן".

לטענתה, גם אין מקום לפרוורסיות ולאקסצנטריות במרחב הציבורי הישראלי. "כשסלבריטאי מתראיין, יש כמה אופציות שעוברות טוב בעיתון. את לא תראייני מישהו כשהוא בתוך הסמים, אלא רק כשהוא כבר יצא מזה. לא יעלה על הדעת לגרום אי נוחות לקהל. תרבות ה'פיל גוד' הזאת קיימת גם בספרות".

אף שבכל גיבוריה של ידלין מפעם הרצון לכתוב, היא אומרת שהספר הוא לאו דווקא על הרצון הזה, אלא על רצון בכלל. "הרצון לעשות משהו כדי שיראו אותך, כדי שלא תעבור את החיים האלה בלי כלום, שלא תישאר מאחור. זה ספר על חולשות אנושיות שנובעות מהרצון לא להיות מוחמץ. החמצה זאת המלה הכי עצובה ואיומה ונוראית שיש. אותי היא כל כך מפחידה. היא בטח מפחידה הרבה אנשים".

כתבות שאולי פספסתם

*#