אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהירות הקול של יוסי מר-חיים

יוסי מר-חיים, כנראה המוסיקאי הישראלי הרב-תחומי ביותר, כבר בן 70, אך אינו קופא על שמריו: הוא מציג כעת מיצב של ציפור-דג המשמיעה קולות של טניסאיות, שיצרו הוא ואשתו, האמנית מיכל נאמן. זו לא בחירה מפתיעה בשביל מי שכבר ניגן במטחנת קפה ובשואב אבק וכתב יצירות לנגינה על עצים

תגובות

"סלח לי, אני חייב לראות מה קורה במשחק של פדרר ונדאל", אומר יוסי מר-חיים באמצע הראיון. "מיכל, כמה-כמה?" הוא צועק לאשתו, האמנית מיכל נאמן, שחולקת עמו אהבה גדולה לטניס. "זה היה ברור", הוא אומר לה כשהיא מעדכנת אותו שרפאל נדאל עומד לנצח את רוג'ר פדרר בטורניר מדריד. "אפשר היה לראות כבר בהתחלה שזה משחק של נדאל".

מלחינים אחרים היו משאירים את האהבה שלהם לטניס לשעות הפנאי. מר-חיים עושה ממנה מוסיקה. לפני שלוש שנים הוא ונאמן יצרו יחד את המיצב "הנקודות החזקות ביותר" - פסל ענק של ציפור-דג, שהוקף בסליל טייפ ארוך מאוד שהשמיע שוב ושוב את אותו קטע מוסיקלי ("לופ" בשפת המוסיקאים). "חשבנו, מיכל ואני, איזה קול משמיעה הציפור-דג הזאת, ומיכל הציעה שנשתמש בצעקות שמשמיעות טניסאיות בזמן שהן חובטות. אתה מכיר את הצליל הזה?"

מר-חיים דגם את צעקות החבטה של שתי טניסאיות בכירות, ונוס ויליאמס ומריה שראפובה ("אלה שתיים שצועקות כהוגן", הוא אומר), העביר אותן דרך כל מיני פילטרים אלקטרוניים והעלה את הסאונד על סרטי הקלטה ישנים, שנעו (באמצעות מנועים מאולתרים) סביב הציפור-דג "וליטפו אותה", מדגיש מר-חיים, מוסיקאי שמדגיש מאוד את הצד הפיסי של אמנות הצליל.

חלק מהמיצב הזה מוצג מאתמול, ובמשך חודש, בבית הספר מוסררה בירושלים, לכבוד יום הולדתו ה-70 של מר-חיים. ביום שלישי, במסגרת אירועי "מתחת להר" (שיתקיימו בין 25 ל-27 בחודש), ייערך האירוע המרכזי של חגיגות ה-70 למר-חיים - "שום דבר לא עובד כמתוכנן", ערב הופעות גדוש ומגוון ובו כעשרה מופעים קצרים, שיקיפו חלק מהפעילות העניפה של מר-חיים, שהוא ככל הנראה המוסיקאי הישראלי הרב-תחומי ביותר.

הוא שלח ידו בקומפוזיציה מודרנית, מוסיקה לתיאטרון, ג'ז, אמנות סאונד, פסקולי סרטים, נויז, לחנים לשירי משוררים, אופרות, אופרת רוק ושלל הרפתקאות מוסיקליות שיוצר בעל נפש פחות חופשייה לא היה מעלה על דעתו. מר-חיים ניגן במטחנת קפה ("זה פשוט סאונד טוב", הוא מסביר), העלה לבמה שואב אבק ואופנוע, עשה מעשים מגונים בסרטי הקלטה וכתב יצירות למוסיקאים שניגנו על עצים ולזמרות שהקפיצו כדורסל. מוסיקאי נויז ואמני סאונד צעירים רואים בו חלוץ ומורה דרך. "הם קוראים לי veteran loop master", הוא אומר בגאווה.

ואיך המאסטר הוותיק של סרטי ההקלטה מגדיר את עצמו? "אני לא יודע", אומר מר-חיים. "לפני כמה שנים השתתפתי באיזה קונגרס של סאונד בחו"ל, ואמרו לי שם ‘אתה Soundscape artist'. אמרתי להם, ‘באמת, Soundscape? לא ידעתי שיש מלה כזאת. מה זה אומר?' אז הם אמרו: ‘תראה, כשיש הצגה מגיע ה-Soundscape artist והוזה איזו תמונת סאונד כללית. ואז הוא והבמאי בוחרים מלחין, שמתחיל לממש את ההזיה של אמן הסאונדסקייפ. ואז המלחין ואמן הסאונדסקייפ בוחרים יחד את מעצב הסאונד, ומעצב הסאונד מביא את מהנדס הסאונד, ולמהנדס הסאונד יש בצוות כמה סאונדמנים'. התחלתי לצחוק. ‘אני עושה את הכל', אמרתי להם, ‘וגם מזיז את הרמקולים'".

חיזקתי את השריטה

מר-חיים התחיל להשתעשע בסאונד עוד כשהיה ילד. "כשהייתי בן עשר עשיתי סקרצ'ינג", הוא אומר. הוא לא מתבדח. "היה לנו בבית תקליט של יפה ירקוני, ‘אל תשכחני'. הוא היה קצת שרוט, אז אני חיזקתי את השריטה. ידעתי לשיר את השיר עם השריטות, ממש למדתי את זה בעל פה". הוא מתחיל לשיר את השיר הנושן בצורה מקוטעת, ומתברר שכעבור 60 שנה הוא עדיין זוכר.

בגיל 18 הוא קיבל טייפ סלילים, ומיד ניגש למלאכה. הוא הריץ את הסרטים במהירות כפולה, הפך אותם, גזר והדביק. האם הוא ידע אז שיש מוסיקאי אוונגרד שעושים דברים דומים? "לא ידעתי כלום", הוא אומר. "הדבר הכי מודרני שהכירו בארץ היה סטרווינסקי. רק כשנסעתי לניו יורק ב-1966 נחשפתי לעולם הזה".

המיצב "הנקודות החזקות ביותר" שיצרו מר-חיים ואשתו מיכל נאמן

הוא נסע ללמוד קומפוזיציה מודרנית בבית הספר ג'וליארד, אבל מה שבאמת עניין אותו היה ג'ז. הוא ניגן בקונטרבס ופסנתר, אבל הרגיש שהוא לא מנגן מספיק טוב. "החלום שלי היה להיות נגן בינוני", הוא מכריז. בערב הראשון שלו בניו יורק הוא ראה הופעה של ג'ון קולטריין. "ראשון עלה לבמה ג'ימי גאריסון (הקונטרבסיסט של קולטריין, ב"ש) וניגן סולו של 20 דקות. באותו רגע הבנתי שאני לא צריך להיות בסיסט, ומאוד הוקל לי. אתה יודע מה הוא עשה שם? מה שאני מנגן עכשיו בפסנתר, הוא עשה בקונטרבס. הבנתי שאני צריך להיוולד מחדש, לנגן כל יום שמונה שעות מגיל ארבע, ואז אולי יהיה לי מה להגיד".

בימים למד מר-חיים בג'וליארד, בין השאר אצל המלחין לוצ'אנו בריו, ובלילות הסתובב במועדוני הג'ז. לא רק את קולטריין הוא ראה אלא גם את אורנט קולמן, פרעה סנדרס וסאן רא ("אני זוכר שהוא ניגן בסינתסייזר. ב-1967 אף אחד לא ידע אז מה זה סינתי. הוא ניגן זוועה, אגב. אבל זה היה מדהים"). מר-חיים קורא לחוויות האלה "לעמוד לפני הגדולה". "לראות את האנשים האלה מנגנים, להרגיש את הגוף שלהם, לשמוע את המכות. זה לא רעיון שבאך כתב. זה בן אדם. אתה מרגיש אותו. יכול להיות שאת אותו דבר מרגישים כשרואים את רוסטרופוביץ' מנגן, אבל אני מצאתי את זה בג'ז".

רושם עז הותיר בו גם התיאטרון הניו-יורקי האוונגרדי: "התיאטרון החי", "התיאטרון הפתוח". את ממציא התיאטרון הפתוח, ג'ו חייקין, הוא ראה בהצגה מגלם אשה בהריון. "אתה יכול לתאר לעצמך דבר כזה?" הוא מתלהב. "ולידו על הבמה ישב סם שפרד וניגן במספריים. שעה שלמה הוא ניגן במספריים. אתה יודע איזו השפעה עצומה זאת היתה?"

כשחזר לישראל ב-1968 הצטרף ליוצרים אחרים שניסו לייבא לארץ את הרעיונות של האוונגרד האמריקאי. "היום כולם יודעים מה זה ‘4:33' של ג'ון קייג', אבל אז לא ידעו איך לקבל את זה", אומר מר-חיים. "היינו צריכים לחנך את הקהל, ליצור אווירה מתאימה". מר-חיים היה המלחין הקבוע בהצגותיו של הבמאי יוסף מונדי, שיתף פעולה עם דוד אבידן (בהופעה אחת הוא השמיע לקהל את קולו של אבידן, שדיבר בלייב מהטלפון בביתו), ועשה "ניסיונות משוגעים" כהגדרתו עם במאים צעירים ונועזים, שנהפכו ברבות השנים לעמודי התווך של התיאטרון הממוסד. "ההבדל ביני לבינם הוא שאני נשארתי באוונגרד. לא התבגרתי. בשבילי זה אף פעם לא היה ‘קישקשנו, קישקשנו, עכשיו הגיע הזמן לכתוב יצירות'".

לא שהוא לא התפשר. "כל הזמן היו פשרות", אומר מר-חיים. "אבידן, שמאוד השפיע עלי, אמר שהאמן הישראלי מסרס את עצמו בצנזורה עצמית עוד לפני שהוא מתחיל להתפשר בצורה מודעת. אז מראש לא הפצצתי בסאונד, ואם אמרו ‘תשמע, יש עשר דקות', אז עשיתי עשר דקות. זה מצחיק. אתה מתחיל הצגה ואומרים לך, ‘תעשה מה שבא לך'. ואז שומעים ואומרים ‘השתגעת? זה לא הרמוני'. אבל זאת זכוכית נשברת, איך זה יהיה הרמוני?"

עד תחילת שנות ה-90 עבד מר-חיים בלי הפסקה: חיבר מוסיקה לכמעט 150 הצגות, כתב כ-50 יצירות "קלאסיות", הלחין עשרה פסקולי סרטים (הוא גאה במיוחד במה שהוא מכנה "טרילוגיית השואה": הסרטים "המכה ה-81", "פני המרד" ו"הים האחרון", בבימוי חיים גורי, ז'אקו ארליך ודוד ברגמן), כתב אופרה ("איוב"), חיבר את המוסיקה לאופרת הרוק "מאמי" יחד עם אהוד בנאי, כתב על מוסיקה בעיתונים (בין השאר "מושג" ו"העיר"), ניהל אמנותית עשרות פסטיבלים. האם הרב-תחומיות הקיצונית שלו גבתה ממנו מחיר?

יוסי מר-חיים: "החלום שלי היה להיות נגן בינוני"

"אלה לא חיים קלים", הוא אומר. "אתה יכול לקבל דיכאון מזה שאומרים שבין הקלאסים אתה יודע הכי הרבה על ג'ז ובין הג'זיסטים אתה יודע הכי הרבה על קלאסי. זה נכון. רוב המלחינים מתמחים במסלול אחד. אני הולך בכמה מסלולים. כך שבכל מסלול שאני בוחר כולם יודעים יותר טוב ממני. חוץ מאשר במוסיקה אנלוגית: מקלדות וטייפים. שם אני מרגיש שאני ממש חזק".

לא מוצא השראה בדיכאון

ב-1989 נולד יונתן, בנם של מר-חיים ונאמן, וב-1991 התברר שהוא אוטיסט. "זה עשה בי שמות", אומר מר-חיים. "היה עצב גדול. תקופה מאוד קשה. מ-1991 עד 2001, השנה שבה יונתן עבר לחיות בהוסטל, היו שנים לא יצירתיות. צריך להודות בזה. זה לא היה עניין של זמן פנוי. מיכל היתה יותר עסוקה ממני בגידול של יונתן, ולמרות זאת עבדה בלי סוף. אני נשרפתי. העצב, תחושת חוסר הטעם. אתה רואה את האובדן מול העיניים, ואתה אומר לעצמך: ‘מה אני מקשקש פה עם המוסיקה הזאת?' לא הפסקתי לגמרי, המשכתי לקבל עבודות. אבל בלב הייתי במצב מאוד קשה.

"מיכל שאלה אותי ‘אם יזמינו ממך אופרה עכשיו, תעשה את זה?' האמת היא שאני לא יודע מה אני יכול להציע. בפנים משהו שרוף. אתה צריך איזו תמימות, כמו שהיתה כשעשינו את ‘מאמי'. כל יום כתבנו שיר. לא חשבנו. נכון שאפשר להגיד שגם מדיכאונות אפשר לכתוב. אני מעדיף שלא. לא מצאתי השראה בזה. בעיקר נוכחתי בסבל. כשיונתן נולד, הייתי בן 48. עד שסוף סוף הצלחתי לעשות שלום עם עצמי ועם הילדות שלי, עכשיו לך תתמודד עם הדברים האלה. כשיש לך ילד אוטיסט, גם אתה אוטיסט".

אז אופרה נוספת מר-חיים כנראה לא ילחין, אבל מאז 2001 הוא חזר לפעילות נמרצת מאוד. הוא גילה מחדש את חדוות הנגינה, ואפילו קנה לראשונה בחייו פסנתר כנף ("ההבדל בין פסנתר כנף לפסנתר רגיל הוא כמו ההבדל בין כדורגל לכדורגל ישראלי", הוא אומר); הוא ממשיך להלחין מוסיקה להצגות, וגם משחק בהן לראשונה בחייו; והוא נהפך לחלק אינטגרלי מסצינת הנויז הישראלית הקטנה ומרבה להופיע במועדון הצימר בתל אביב עם הטייפים הישנים שלו, בין השאר עם אורי דרומר מ"דורלקס סדלקס", שבה הוא חבר מן המניין בשנים האחרונות.

"יש סוג של אנרגיה שאי אפשר להשיג בכתיבת תווים. לא אני, בכל אופן", אומר מר-חיים. "ואת האנרגיה הזאת אני מוצא בג'ז ובנויז. לכן אני כל כך אוהב להופיע בצימר. באים עשרה אנשים, אבל אתה רואה שהם בעניין. אני לא רוצה שאחרי הופעה שלי אנשים יחזרו הביתה ויגידו ‘שמענו יצירה לקלרינט והיה באמת מאוד תרבותי'. אני רוצה שאנשים יגידו ‘שמעתי עכשיו חרא של מוסיקה. אני לא מבין איך נותנים לבן אדם כזה לעלות על במה'.

מר-חיים גם מלמד הרבה: במוסררה, בבצלאל, בבית הספר למוסיקה הד, וגם במכללה למינהל. "באחד משיעורי ההלחנה שלי הראיתי לסטודנטים קטע מ-'Some kind of monster', הסרט הדוקומנטרי על ‘מטאליקה'", הוא מספר. "רואים שם את חברי ‘מטאליקה' כותבים יחד שיר. סתם זורקים רעיונות וכותבים אותם על לוח מחיק. אמרתי לסטודנטים: מה שטוב ל'מטאליקה' טוב גם בשבילכם. תראו אותם, הם לא מתביישים. מישהו כותב ‘Watch my back so you won't stab mine', והשני כותב ‘Go to bed with your own kind'. מה אתם חושבים, אני אומר להם, איך מלחינים? זורקים רעיונות.

"וזה מזכיר לי", אומר פתאום המלחין בן ה-70 שקיבל לפני כמה שנים את פרס אקו"ם למפעל חיים, "אתה מכיר אולי להקה חדשה שקוראים לה ‘יש מצב לבתחת'?"

*#