אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פאולו ג'ורדנו: רגישות תת-אטומית

הוא דוקטור לפיסיקה בן 28 שרומן הביכורים שלו, "בדידותם של המספרים הראשוניים", נוחל הצלחה עצומה ברחבי העולם. הוא רצה בכלל להיות כוכב רוק אבל יש לו פחד במה. פאולו ג'ורדנו, שביקר החודש בישראל, הוא סופר מזן נדיר: איש צנוע באמת, שלא מבין איך כל זה קרה לו

תגובות

פאולו ג'ורדנו נראה קצת אבוד בפסטיבל הסופרים שהיה במשכנות שאננים בירושלים בתחילת החודש. הפגישה עם הסופר האיטלקי התקיימה כמה שעות לפני המפגש הפומבי בינו לבין הסופר רון לשם וג'ורדנו היה מתוח. לכאורה המתח הזה מפתיע, לנוכח העובדה שהרומן הראשון שכתב, "בדידותם של המספרים הראשוניים", נחל הצלחה עצומה ברחבי העולם.

אלא ששום דבר בהליכותיו של ג'ורדנו אינו משדר שביעות רצון עצמית. הוא המום ממה שקורה סביבו, גם בארץ וגם באיטליה, וניכר שעוד לא התרגל לכך. הוא מתקשה להאמין, למשל, שהוא יושב לצד פול אוסטר וג'ונתן ספרן פויר: "אתמול, כשישבתי במסיבת העיתונאים יחד אתם, חשבתי לעצמי, מה אני עושה פה? אני עדיין מרגיש כמו גרופי".

ג'ורדנו, בן 28, הוא פיסיקאי עשה דוקטורט בתחום תורת החלקיקים. מספר הביכורים שלו נמכרו באיטליה יותר מ-1.3 מיליון עותקים, והוא נמכר ל-39 מדינות וכבש לו מקום בטבלאות רבי המכר בכל העולם (בישראל ראה אור בהוצאת כתר, בתרגום יערית טאובר). הוא נולד בטורינו וחי שם גם כיום. על "בדידותם של המספרים הראשוניים" זכה בפרס סטרגה היוקרתי והיה לסופר הצעיר שקיבל אי-פעם את הפרס. הספר אף עובד לסרט, שתככב בו איזבלה רוסוליני. הקרנת הבכורה אמורה להתקיים בפסטיבל הקולנוע בוונציה בספטמבר.

ב"לה מונד" הצרפתי כינו את ג'ורדנו "ילד הפלא החדש של הספרות האיטלקית". ב"לה רפובליקה" האיטלקי נכתב כי הספר הוא "רומן הביכורים החשוב ביותר של השנים האחרונות". ב"ניו יורק טיימס" האמריקאי נכתב על העדינות הנוקבת של ג'ורדנו ועל "תיאור נפלא של מה שאפשר לכנות רגשות תת-אטומיים, קווארקים של רגש". ב"גרדיאן" הבריטי נכתב כי מדובר בספר "מלנכולי, אך יפה באורח יוצא דופן" וב"אינדיפנדט" הבריטי בישרו על "הבטחה מלאת תקווה לעתיד הספרות האיטלקית".

ג'ורדנו מצדו מדמה את ההצלחה לחלום. "קודם שלחתי סיפור קצר למגזין ספרותי; זה מגזין קטן ששני אנשים קוראים", הוא צוחק. "הם פירסמו את הסיפור כי הם אהבו אותו. לאחר מכן יצרתי קשר עם העורך שם ונתתי לו את כתב היד של הספר. זה היה כל כך מהיר; בתוך פחות מחודשיים קיבלתי שיחת טלפון בלילה. זה ממש כמו שהיית רוצה שיהיה, זה החלום. אתה שם, אתה חושב על משהו אחר ואז העורך מתקשר אליך. זה היה קסם".

לדבריו, אף אחד לא חשב שהספר יצליח עד כדי כך. "אחרי זמן מה איבדתי את התחושה בקשר לזה. זה נהפך למספרים שמדווחים לי. מהר מאוד שמתי מרחק ביני לבין ההצלחה. המזל הוא שכסופר אתה לא מופיע כל כך הרבה, אז אנשים שוכחים במהירות איך אתה נראה. מעטים מזהים את פני, אבל אם אני אומר את השם אז כולם מכירים אותו. אם מכרת מיליון עותקים באיטליה, זה באמת אומר שכולם קראו את הספר שלך".

כל הפחדים הם שלי

שני גיבורי הספר, מתיה ואליצ'ה, חוו בילדותם אירוע טראומטי, שמעצב את בגרותם הפגיעה, הקודרת, המודרת מהעולם. "מתיה חשב שהוא ואליצ'ה כאלה, שני מספרים ראשוניים תאומים, בודדים ואבודים, קרובים, אבל לא מספיק כדי לגעת ממש", כותב ג'ורדנו.

ב"ניו יורק טיימס" נכתב כי הניסיון לתאר את הספר, כמוהו כניסיון להבין את החיוך של המונה ליזה על פי מבנה הגולגולת שלה. ג'ורדנו מדבר על הספר במונחים של שירה. כאשר הוא נשאל מאין האימה הנטועה בספר, הוא אומר שהפחדים בספר הם שלו; "פחדים של ילדים ופחדים של מבוגרים. כל הפחדים הם שלי או היו שלי בשלב כלשהו בחיי.

"תמיד כתבתי רק סיפורים על ילדים, זה היה טבעי בשבילי להתחבר לסיפורים מהחלק הזה של חיי", הוא מוסיף. "כשהתחלתי לכתוב את הרומן לא רציתי שהוא יהיה רק על ילדים, כי חשבתי שזה קצת אובססיבי, אז נתתי להם להתבגר, אבל גם כשהם בני 20 ו-30 עדיין מתנהגים אליהם כאל ילדים".

על ילדותו שלו הוא אומר שהיתה מוגנת: "אמא שלי מורה ואבא שלי רופא, הם בורגנים נורמליים. היה לי כאב כמו שיש לרוב הילדים, חלק מהם מודעים לו יותר וחלק לא. אני הייתי די מודע, אולי קצת יותר מדי מודע. לא יכולתי ממש לשים על עצמי מגן מהעולם החיצוני, זה היה ממש סוג של מחלה. כששמעתי סיפורים מההורים שלי או מהעיתון, תמיד הרגשתי שהם קרובים מאוד אלי והזדהיתי אתם במידה מופרזת. זה מועיל מאוד לאדם שרוצה להיות סופר, אבל כשאתה בן שבע או שמונה זה מהמם אותך. אני זוכר את אמא שלי אומרת לי שאני חייב לשים יותר מרחק ביני לבין הדברים".

אתה עדיין מרגיש שהכל נוגע בך?

"עכשיו, כשאני כותב, אני מקווה שהדברים יבואו אלי בדרך שהם באו אז וימחצו אותי. ככל שאתה מתבגר זה קשה יותר. אבל אתה מוצא דרכים אחרות להימחץ על ידי החיים. אתה לומד לעשות טעויות גדולות, כאלה שאתה צריך לשלם עליהן, דברים רעים מאוד שיפגעו בך. זה קצת פרוורטי. אני חושב שלמדתי לשים מרחק ביני לבין הדברים, אבל עדיין יש לי רגעים שבהם אני נחנק מסיפורים של אנשים אחרים".

הוא הושפע מאוד מסופרים אמריקאים וכן מהסופר הצרפתי מישל וולבק. "כשכתבתי את הספר התחלתי לקרוא את ‘החלקיקים האלמנטריים' של וולבק", הוא מספר, "ובנקודה מסוימת זה היה כל כך קרוב למה שניסיתי לומר, שהרגשתי שזה הופך להיות הסיפור שלו, אז הייתי צריך להפסיק. זה אחד הרומנים שהכי השפיעו עלי. אני חושב שוולבק הוא אחד כזה שעולה על הבמה ומנתץ הכל".

אשר לאכזריות שישנה ב"בדידותם של המספרים הראשוניים", הוא מספר שבחלק מהמדינות שבהן תורגם הספר ביקשו לרכך אותו בתרגום. על הבקשה הזאת מגיב ג'ורדנו בצניעות ובנדיבות מפתיעות. הוא לא זועק את זעקת החופש האמנותי, הוא מבין ללבן של הבריות. "אלה היו דברים מינוריים", הוא אומר. "אולי אם אין לך האוזן לדברים מסוימים אז עדיף להרחיק אותם ממך, אף על פי שהספר שלי אמיתי מאוד. אני תמיד מנסה לחפש שירה בתוך האכזריות, זו לא סתם אכזריות לשם אכזריות. כשאני רואה אנשים שרואים בכך דבר שנעשה לשם עצמו, אני מעדיף שירככו את זה בעבורם, כי זאת לא הכוונה שלי. מתוך הדבר האמיתי השירה מתפוצצת לך בפנים".

בפנים ובחוץ

אמרת בראיון קודם שבעצם רצית להיות כוכב רוק.

"זאת היתה השאיפה העיקרית שלי, אבל זה לא הצליח. היו לי הרבה רצונות ותשוקות. היתה לי תשוקה לאמנות באופן כללי, להפשטה. שמתי את נשמתי במוסיקה; זו עדיין התשוקה העיקרית שלי, יותר מספרות. ניגנתי בגיטרה והתעסקתי גם במוסיקה אלקטרונית. הקדשתי כל כך הרבה זמן למוסיקה, שעכשיו, כשאני חושב על כך שאני כבר לא עושה זאת, זה מוזר.

"הבעיה העיקרית שלי היתה פחד במה. אחרי כמה הופעות קטנות מאוד, במקומות קטנים עם קהל מצומצם, שבהן הרגשתי חולה שבוע לפני ושבוע אחרי, הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה. אז חשבתי שכתיבה הרבה יותר מתאימה לי - ואז אני מוצא את עצמי על במה כאן".

הוא אומר שכל היחס אליו משונה מבחינתו: "אמרתי אתמול לחברה שלי שכולם בארגון הזה כל כך נחמדים אלי וזה כל כך מוזר. כשאני נוסע לפסטיבלים אנשים תמיד מכבדים אותי ונותנים לי הכל בחינם. לאנשים יש יותר רצון טוב כלפי ממה שצריך שיהיה להם. אני תמיד חושב שאני צריך להרוויח את היחס הזה. כשאני רואה סופרים מקצועיים אני שם לב שיש להם גישה אחרת; הם פשוט באים. עצם הנוכחות שלהם, זה מה שהם נותנים. זה הפוך מההרגשה שלי".

הוא אומר שהוא מעריץ סופרים אמריקאים ש"הולכים לראיונות ישר ולעניין, הם יודעים מה המשימה שלהם. האירופים קצת ביישנים בקשר לזה. לפעמים זה אמיתי ולפעמים זה זיוף, אבל האירופים חושבים שאתה חייב תמיד להראות שלא באמת אכפת לך מהדברים האלה ושאתה יותר מוטרד מהתרבות הגבוהה, אף על פי שבסופו של דבר הסיבה שאתה כאן היא בדיוק זאת", הוא צוחק. "אני עדיין נבוך כששואלים אותי שאלות ישירות על הספר. לפעמים מבקשים ‘תסביר למה אנשים צריכים לקרוא את הספר שלך' ואני באמת לא יודע למה, אני לא יכול לענות על השאלה הזאת. כשזה קורה אני לא יודע מה לומר ואני מקנא בסופרים שאומרים ‘או-קיי, הספר שלי הוא כזה וכזה ואתם צריכים לקרוא אותו'. הם כתבו אותו, הם גאים בו".

הוא רואה פער גדול בין הדור שלו לבין המתבגרים של היום: "הופעתי בכמה בתי ספר וראיתי עד כמה זה טבעי להם לעמוד מול מצלמה, לדבר מול קהל. לי זה בכלל לא טבעי. אני לא חושב שזה רע או טוב, אני לא מאלה שחושבים שסופרים צריכים להישאר בחדר העבודה שלהם, כי הדברים האלה גם פותחים בשבילך אפשרויות ונותנים פרספקטיבה, אתה כותב על העולם בסופו של דבר. אבל יש לי בעיה עם להיות נוכח כשלם, בגופי. זאת הבעיה שלי עם טלוויזיה. אני יכול להתראיין לעיתון ולרדיו, אבל בטלוויזיה זה קשה. אני מופיע כולי וכולם מקשיבים ומסתכלים עלי באותו זמן. זה משהו שאני לא יכול לסבול".

זה משונה מאוד לנוכח העובדה שאתה בחור יפה. גם ברומן שלך נתת לשני הגיבורים גוף פגום; פגמים שניכרים לעין.

"התפישה שלאדם יש על הגוף שלו שונה מאוד מאיך שאנשים אחרים רואים את זה. אני חושב שיש לי תפישה אחרת של עצמי. בשבילי החיים בתוך גוף הם דבר קשה, מתיש. לתקשר כגוף עם אנשים עוד יותר קשה. אני חושב שהעובדה שהדמויות שלי פגומות בגוף משקפת איכשהו עד כמה אני חושב שזה קשה.

"למען האמת, להראות את הכאב על הגוף שלהם היה הכי קל. כסופר מתחיל, אחד הדברים הכי קשים היה להיכנס לרגשות באופן ישיר; זה משהו שסופרים גדולים יכולים לעשות ולא הרגשתי שאני יכול לעשות זאת, אז הייתי צריך למצוא דרך להראות את הכאב, והגוף היה הדבר הראשון שנמצא גם בפנים וגם בחוץ. אני חושב שלכן בחרתי לתת להם פגמים נראים לעין. הפגמים שלי לא נראים לעין".

ג'ורדנו ממשיך ואומר שמעולם לא הרגיש שהפנים והחוץ שלו מתאימים: "כשהייתי בן 13 רציתי שיער שחור, זה כנראה היה הרמז הראשון לכך שאין התאמה. כל כך הצטערתי על כך שאני בהיר, כי הרגשתי שזה לא מתאים למה שבפנים. זה ממש טיפשי".

דור נורמלי מיואש

מההתחלה היה מודע לסיכונים שבתהילה. "זה די מפחיד. ברגע שראיתי שהספר מצליח אמרתי לעצמי שאני חייב להישאר בפוקוס, להמשיך לכתוב, לא לאבד את הקשר עם הכתיבה, וזה מה שעשיתי. כתבתי מאמרים, סיפורים קצרים, ועכשיו אני כותב את הרומן הבא. כולם חושבים שהפחד הוא מהשאלה אם הרומן החדש יימכר באותה מידה או אם יאהבו אותו באותה מידה, אבל זו לא באמת הסיבה לפחד. הדבר הכי גרוע הוא חוסר אמביציה. קשה יותר ליצור קשר עם התשוקות שלך, זו הבעיה".

על מה יהיה הספר הבא?

"רק התחלתי, אז זה לא לגמרי ברור. תהיה בו פרספקטיבה של מבוגרים, אבל עדיין הסיפור כולו יהיה קשור למשהו שקרה בילדות, כי אני לא יכול להתאפק. המכניזם יהיה דומה אבל הפרספקטיבה תהיה שונה. הסיפור הוא על שני אחים באיטליה. אני מנסה לעשות משהו שקשה לי מאוד לעשות. שתי הדמויות ב'בדידותם של המספרים הראשוניים' הן קיצוניות מאוד, והרבה יותר קל להתמודד עם גיבורים קיצוניים. הפעם אני מנסה להתמודד עם אנשים נורמליים מהדור הכי נורמלי שיש, שהוא הדור שלנו, אנשים בני 30 ו-40".

אנחנו נורמליים?

"זה דור שעדיין לא לכדו אותו, הוא לא תועד. יש משהו בדור הזה שלא מתאים, אבל עדיין לא ברור מה זה. הרי הכל פחות או יותר בסדר; נכון, יש בעיות עם מקומות עבודה, או ביחסים בין-אישיים, אבל הכל די נורמלי. בכל הספרים שאני קורא עדיין לא מצאתי מה לא בסדר ולמה יש כל כך הרבה ייאוש. גם אני לא יודע למה. אני מנסה להיכנס לעולם הזה ולראות מה אני מוצא, אבל זה קשה מאוד, כי צריך להיות קרוב מאוד למציאות כפי שהיא ואז לנסות לשים פער קטן של שירה".

במשך שנה וחצי, מאז שראה אור הספר שלו באיטליה, שימש ג'ורדנו גם בתפקיד הסופר המצליח וגם בזה של פיסיקאי שהשלים את עבודת הדוקטור שלו. אלא שלבסוף נאלץ להחליט. "זה היה קשה מדי לעשות את שני הדברים", הוא אומר. "אם בוחרים בעולם המחקר צריך להקדיש לזה את חייך ועכשיו אני מקדיש את חיי לספרות. במשך שנה וחצי עשיתי את שני הדברים וזה היה מוגזם. אני עוד לא מצטער על זה, אבל אני חושב שאצטער על זה מתישהו".

למה שתצטער?

"תמיד אנחנו מצטערים על דברים אחרי זמן מה".

*#