אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנג'ליקה יוסטון: המלכה האפריקאית של אבא

נחשים ארסיים, מים מזוהמים ותזונה המורכבת מאספרגוס בקופסה. לרגל צאת עותק משוחזר של "מלכה אפריקאית", שיוקרן מחר בבכורה עולמית בפסטיבל קאן, נזכרת אנג'ליקה יוסטון בתקופת צילומי סרטו הקלאסי של אביה

תגובות

אנג'ליקה יוסטון קוראת תיגר על השמועה שאומרת שאביה היה רודה בשחקניו בזמן הצילומים. "בעיקרון", היא אומרת, "הדבר היחיד שהם היו צריכים לעשות היה לקבל את זה יפה. אבי העריץ כל מי שעמד בפרץ. בדרך כלל זה היה מין מבחן שנועד לבדוק אם שחקן ניחן באומץ או בחוש הומור. מי שהיה עובר את המבחן ומוכיח שיש לו שתי התכונות האלה, היה נחשב לבוגר בית הספר של ג'ון יוסטון".

אנג'ליקה מכירה היטב את גישתו של אביה: היא שיחקה בארבעה מסרטיו, אבל במקרה הזה היא מדברת על "מלכה אפריקאית", אחד הסרטים האהובים והעומדים במבחן הזמן של ג'ון יוסטון, שיצא ב-1951, השנה שבה אנג'ליקה נולדה. מעמדו של הסרט כיצירה קלאסית נתמך כעת בעותק משוחזר, לרבות ניקוי יסודי, פריים אחר פריים, של התשלילים המקוריים, שיוקרן מחר בבכורה עולמית בפסטיבל קאן. מה שהתרחש מאחורי הקלעים של "מלכה אפריקאית" הוא החומר שממנו עשויות אגדות.

ב-1951 במאים הוליוודיים כמעט לא יצאו מגבולות האולפן, אבל יוסטון כבר צילם את "האוצר של סיירה מאדרה" במקסיקו, והתעקש לצלם את "מלכה אפריקאית" באפריקה - במקום שהיה אז קונגו הבלגית ואוגנדה. איזו חבורה סוריאליסטית זו היתה מן הסתם: המפרי בוגארט, ידידו של יוסטון לשתייה והשחקן הראשי הקבוע שלו; אשתו הצעירה של בוגרט, לורן בקול, שהחליטה להצטרף לצילומים; קתרין הפבורן, שלא היתה פופולרית בקופות הכרטיסים ועמדה בצומת מכריע בקריירה שלה; וצוות צילום של בריטים ובהם הצלם ג'ק קרדיף. ומלבדם היה יוסטון עצמו: איש פעולה, לוחם בעברו והרפתקן חסר תקנה.

"מלכה אפריקאית" הוא סרט שלכאורה לא היה אמור להיות מוצלח. הוא מתרחש במזרח אפריקה שבשלטון הגרמנים, ומספר את הסיפור ההזוי של מיסיונרית אנגלייה (הפבורן) ומפקד ספינה לא נקי ושתיין (בוגרט), היוצאים לשיט בנהר כדי למלא משימה שקיבלו במלחמת העולם הראשונה. אילו היה צורך לתאר את הסרט כיום, היה אפשר לקרוא לו שילוב בין "אפוקליפסה עכשיו" ללא האפוקליפסה, לבין "ספיד" ללא המהירות. יש בו התמודדות עם אשדות, גרמנים, התמוטטויות ועלוקות רעבות, אבל זהו בעיקר סיפור רומנטי על ניגודים אקסצנטריים שנמשכים זה לזה, שהועצם בשל הכימיה הבלתי צפויה בין שחקנים ראשיים בגיל העמידה. "יש מעין קריצה מאחורי הסרט", אומרת אנג'ליקה. "מרגישים מעין שותפות לפשע - בידיעה שהוא לכד את השחקנים המסכנים האלה בקונגו הבלגית. אני חושבת שזה מוסיף להנאה".

                    קתרין הפבורן והמפרי בוגרט ב"מלכה אפריקאית", 1951

אנג'לה אלן, אחת מאנשי צוות ההסרטה המעטים שחיים כיום, מסכימה. "אלה לא היו צילומים קלים", אומרת אלן, שהיתה אז בת 22 ושימשה כאחראית הרצף בסרט (היא עבדה עוד ב-13 סרטים נוספים של יוסטון). "זה בהחלט לא היה ספארי מותרות כמו שיש היום. גרנו במחנה באמצע הג'ונגל. היינו צריך לקפוץ למיטה בלילה כדי שהיתושים לא יתפסו אותנו, ולנער את המגפיים בבוקר כדי לוודא שאין בהם נדלים. התרחצנו במים אדומים מהנהר, והתקלחנו בעזרת דלי עם חבל".

הצילומים בנהר היו מסובכים. הסירה "מלכה אפריקאית" היתה קטנה מכדי לצלם בה, בהתחשב בגודלן של מצלמות הטכניקולור, ולכן הוקמו דגמים של כל קצה של הסירה והוצבו על רפסודות. צוות הצילום היה עוקב מאחור ברפסודות משלו, וכך נוצר מעין צי קטן ומוזר. בסוף השיירה היה הכניעה היחידה למותרות: אוהל בית השימוש הפרטי של הפבורן, כפי שהותנה בחוזה שלה. "לאף אחד אחר לא היה מותר להשתמש בו", אומרת אלן.

הפבורן, בדומה לדמות שגילמה, תיעבה את הרגלי השתייה של בוגרט ויוסטון ובזה להם. היא התעקשה לשתות אך ורק מים, ובאופן אירוני חלתה בשל כך. "אכלתי רק שעועית אפויה ואספרגוס מקופסה ושתיתי ויסקי", סיפר בוגרט לימים. "בכל פעם שיוסטון או אני נעקצנו, הזבוב מת ונפל ארצה". העותק המשוחזר מדגיש את המראה הירקרק והכחוש של הפבורן. בכמה מהסצינות החזיקו למענה דלי מחוץ לפריים כדי שתוכל להקיא בו בין הטייקים.

"להפבורן היה קשה מאוד", אומרת אלן. "היו לה דעות מוצקות על הכל ועל כולם. יום אחד צילמנו סצינה מורכבת וג'ון אמר, ‘להדפיס', והיא אמרה, ‘אפילו לא הסתכלת!' ג'ון אמר, ‘אבל הקשבתי'. ‘אבל לא הסתכלת!' התעקשה, ודרשה שהסצינה תצולם שוב. נדרשו שעות לסובב את כל הצי לאחור ולחזור במורד הנהר. ג'ון אמנם צילם עוד טייק, אבל בכל זאת השתמשנו בטייק המקורי".

יש סיפורים על דיזנטריה, שלשולים ותחלואים טרופיים אחרים, שלא לדבר על נמלים, היפופוטמים, נחשי ממבה שחורים ותנינים. אבל הצרות יצרו גיבוש. בוגרט עזר להוציא את הסירה מהנהר כשהיא טבעה באחד הלילות, ואילו בקול הפשילה שרוולים ועזרה לאנשי הקייטרינג במטבח. היא והפבורן נהפכו לידידות בנפש, והפבורן בסופו של דבר העריצה את יוסטון. יחסיהם אף קיבלו גוון רומנטי, על פי ספר הזיכרונות שכתבה, "מאחורי הקלעים של מלכה אפריקאית, או איך נסעתי לאפריקה עם בוגרט, בקול ויוסטון וכמעט יצאתי מדעתי".

הספר, כשאינו מתאר את בעיות המעיים שלה, מספר שיוסטון נכנס לבקתה שלה ועיסה את גבה כשהרגישה לא טוב. בסרט היא מתאהבת בבוגרט, אבל "מלכה אפריקאית" משקף בצורה מדויקת יותר את ההפשרה ביחסה של הפבורן אל יוסטון. בידיעותיו בתחומי האמנות והספרות, בגבריות המחוספסת שלו ובקולו הערב הידוע, הבמאי בסופו של דבר כבש את לבה. "ג'ון היה איש מלא כריזמה וקסם", היא כותבת. "הוא מעולם לא התרגז, מעולם לא איבד את שלוותו, והבנים היו מוכנים לעשות הכל בשבילו. אנשי צוותי צילום העריצו אותו. זה היה קשה, אבל אף פעם לא היו קטטות איומות משום שג'ון בעצם ניווט את הספינה בשלווה גדולה".

ההערצה היתה הדדית, אומרת אנג'ליקה. "אני זוכרת שלקראת סוף חייו אכלנו כולנו ארוחת ערב ואבא התחיל לדבר על ‘מלכה אפריקאית'. הוא אמר, ‘קייטי היתה הידידה הטובה ביותר שהיתה לי בחיים מבין הנשים'. ולורן בקול ציפצפה מקצה השולחן בקולה הצייצני, ‘ומה אתי, ג'ון?' והוא אמר, ‘מותק, את היית נשואה לבוגי'".

אלא שליוסטון היה גם צד אכזרי ושוביניסטי, המתועד בידי פיטר וירטל, סופר צעיר שהתלווה לצילומים ותיעד את חוויותיו בספר "צייד לבן, לב שחור". יוסטון ("ג'ון וילסון", כפי שהוא מכונה בספר) מתואר בספר כשיכור אגואיסט שרוצה לצלם פיל יותר מאשר את הסרט. "אני תמיד מתייחסת בחשד לאנשים שמקבלים את הדברים פשוטו כמשמעו", אומרת אנג'ליקה על הספר. "אני חושבת שלמטרת כתיבת הספר היה צריך להגביר קצת את העוצמה". אף שהיא מודה שבחדר הרובים בבית המשפחה באירלנד היו כמה פוחלצים על הקירות, היא מתעקשת על כך שיוסטון מעולם לא ירה בפיל.

ואף על פי כן הסיפור קנה לו שביתה. קלינט איסטווד עיבד את "צייד לבן, לב שחור" לסרט שבו גם התפעל מיהירות זכר האלפא של יוסטון וגם מתח עליה ביקורת. "הוא עשה עבודה מצוינת על אבא שלי", אומרת אנג'ליקה. לדבריה, אביה "היה בדרך כלל בנסיעות או סתם לא בבית. המצב המשפחתי היה קצת מפורק: אבי התגורר בבית הגדול, אמי, אחי ואני - והאומנת שלנו - בבית הקטן הצמוד. הוא תמיד הביא לנו הרבה מתנות אקזוטיות יפות, אבל כן, הוא רוב הזמן לא היה אתנו".

לימים יצר ג'ון קשר עם אנג'ליקה בדרך היחידה שידע ליצור קשר: באמצעות סרט. הופעת הבכורה שלה היתה ב-1969 בסרט "נאהבים לנצח" (ראו מסגרת). "אני לא חושבת שזה הסרט הטוב ביותר שלו, זה בהחלט לא הסרט הטוב ביותר שלי", היא צוחקת. "הוא היה קשוח ביחסו אלי. לא הצלחתי לזכור את הטקסט שלי. זה היה נורא. אבל הוא תמיד היה קשוח ביחסו אל שחקנים אם הוא לא קיבל מה שרצה. אני פשוט קיבלתי את זה אישית".

הדברים השתפרו ב"הכבוד של פריצי" ב-1985 שזיכה את אנג'ליקה בפרס אוסקר לשחקנית המשנה. סרטו האחרון של יוסטון מ-1987, "המתים", הוא כנראה ניסיונו האחרון לישר את ההדורים בין בני המשפחה: את העיבוד הקולנועי לסיפור הקצר של ג'יימס ג'ויס כתב בנו טוני; אנג'ליקה כיכבה בו; והוא עסק בחרטות של משפחה אירית. בשלב הזה יוסטון כבר סבל ממחלת ריאות ולעתים קרובות ביים סצינות כשמסכת חמצן צמודה לפניו. "אני חושבת שהמבקרת פולין קייל כתבה שהיה לו קל יותר לביים את הסרט מאשר לנשום", אומרת אנג'ליקה. "היה עצוב כל כך לראות אותו חולה כל כך, ולכן גם אני הייתי מדוכאת. אבל הוא היה מדהים, לגמרי בשליטה. זה הלך חלק כמו ראי".

בהעדרו של ג'ון, אנג'ליקה היא כעת ראש שושלת יוסטון בפועל. דור חדש של יוצרי קולנוע, ובהם וס אנדרסון, מאמץ אותה כעת אל חיקו. אחיה הצעיר דני מופיע תדיר בהוליווד ונראה בימים אלה בסרטו של רידלי סקוט "רובין הוד" (הוא יגלם את רלף קליין בסרט "פלייאוף" שיביים ערן ריקליס), ויש גם בני יוסטון מדור רביעי שמצטרפים לזירה, ובהם אחיינה ג'ק, שמשתתף בסרט ההמשך הבא בסדרת "דמדומים".

"ועוד תבוא קבוצה גדולה מהמשפחה", אומרת אנג'ליקה. "אני רואה אותם כסייחים וסייחות שגדלים באורווה האחורית. הקשר המשפחתי הולך ומתרחב והם נקשרים חזק יותר ויותר. ברגע שאנחנו נצמדים, זה לנצח".

"גרתי אז בלונדון, היתה לי סוכנת באנגליה, וג'ון יוסטון עשה ליהוק לסרט על ימי הביניים וחיפש שחקן לתפקיד הראשי. באתי לפגישה אתו, הוא שאל שתי שאלות ומיד אמר: קיבלת את התפקיד", מספר אסי דיין, שכיכב בסרטו של יוסטון "נאהבים לנצח" מ-1969. דיין שיחק בסרט לצד בתו של הבמאי, אנג'ליקה, אז בת 18.

               אסי דיין (מימין) ואנג'ליקה יוסטון ב"נאהבים לנצח"

"אחת השאלות שיוסטון שאל אותי בראיון הזה היתה אם אני יודע לרכוב על סוסים", מספר דיין. "אמרתי שכן. מובן ששיקרתי. אמנם גדלתי בנהלל והיו שם הרבה סוסים, אבל אף פעם לא רכבתי עליהם. אז יוסטון לקח אותי למבחן, העלה אותי על סוס בלגי ענק, בלי אוכף ובלי מושכות ואמר לי ‘יאללה, תעלה ותדהר'. אף שזאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שעליתי על סוס, תפסתי את הפרינציפ די מהר". באתר הצילומים דיין נתקל במאות סוסים ושחקנים לבושים בלבוש תקופתי, שחזור של ימי הביניים. "הייתי צריך להכות בכמה שיותר אבירים, להכות כל מי שזז בתוך ערימת הסוסים הזאת", הוא אומר. ובתמורה, הוא נהנה מתנאים מצוינים. "זו היתה הפקה של 40 מיליון דולר, ולי היתה לימוזינה צמודה עם נהג, טריילר עם השם שלי, כיסא עם השם שלי, וגרתי בסויטה יקרה. הם שילמו לי 70 אלף דולר - אז הון עתק - ועוד 400-500 דולר ביום דמי כיס".

דיין היה אז סטודנט בלונדון, גר שם עם אשתו, ומודה שלא הכיר את הבמאי האמריקאי. "לא ידעתי אז מי זה ג'ון יוסטון, כמו שהוא לא ידע מי אני", הוא אומר. "אבל לשנינו היה משהו משותף: יצר ההרפתקנות וההרס העצמי. יוסטון הרי נחשב להמינגווי של הקולנוע האמריקאי. הוא גדל על אגרוף וציד תנינים ואריות. צילמנו את הסרט ליד וינה, היינו הולכים בערב לפאבים ומשתכרים, והוא היה מת ללכת מכות כל הזמן". על אנג'ליקה יוסטון דיין מספר ש"היתה טיפוס. אדם נפלא, אבל פרא אדם. היא עשתה מה שבא לה, והתחרתה באביה בפראות שלה. תסביך האב אצלה היה מאוד בולט. הוא היה פיגורה גדולה מהחיים ושניהם היו אנשים חזקים מאוד מבחינת האופי", מספר דיין. "למשל, כשהסתובבתי אתה ברחבי ארצות הברית כדי לפרסם את הסרט התארחנו אצל ג'וני קרסון ב'טונייט שואו', והוא שאל אותה, ‘למה את חושבת שמגיעה לך מתנה של 40 מיליון דולר?' אז היא התפרצה וצרחה עליו: פאק יו, דונט טוק טו מי לייק דיס! מובן שמיד עצרו את השידור".דיין מספר שליוסטון ולעבודה אתו על הסרט הזה, היתה השפעה מכרעת על המשך הקריירה שלו. "לא הייתי אז בענייני קולנוע, חלמתי לעסוק בפילוסופיה ולהיות סופר", הוא אומר, "אבל בצילומי הסרט ראיתי אדם שבגללו חזרתי לארץ והתחלתי לביים. בגללו הבנתי שאני רוצה להיות בצד הזה של המצלמה. הוא היה כל כך מיומן במה שעשה, ובצד היצירתי, הבנתי שאם הבמאי גם כותב את מה שהוא מביים, הוא יוצר משהו יש מאין. לא כמו הרבה במאים שיש פה היום".

נירית אנדרמן

*#