אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היטלר היה בשבילי דוד נחמד

במשך שנים הוא העדיף לא לדבר על אביו, האדריכל ושר החימוש הנאצי. אך כעת מתכנן הערים הגרמני אלברט שפאר הבן עורך חשבון נפש ומדבר על זיכרונות הילדות שלו. אבא שלו היה ארכיטקט טוב, לדעתו, אך הוא היה חייב להשתחרר מהצל שלו

תגובות

"שלושה דורות של אדריכלים" - כך נכתב באתר האינטרנט של אלברט שפאר הבן לצד תמונותיהם שלו, של אביו (1905-1981) ושל סבו (1863-1947). ואולם, איש אינו מנסה לייפות את המציאות, לטייח או להסתיר את פועלו של הדור השני. להיפך: הקישור המצורף מפנה את הגולשים לאתר של המוזיאון להיסטוריה גרמנית, שם אפשר לקרוא על האב - פושע המלחמה הנאצי אלברט שפאר, מי שהיה האדריכל של היטלר ושר החימוש בממשלתו.

שפאר הבן, בקרוב בן 76, אינו אוהב לדבר על אביו. הוא אדם פרטי, שמעדיף להתמקד בעבודתו ופועלו כמתכנן ערים בעל 40 שנות מוניטין בינלאומיים. ממשרדו הראשי בפרנקפורט הוא חולש על אימפריה של 120 עובדים (אלברט שפאר ושות'), שפזורים בין גרמניה לשנחאי. גרמניה, סין, סעודיה, לוב, קטאר, מצרים, אזרבייג'אן, טורקיה ודרום אפריקה הן רק כמה מהמדינות שבהן אפשר לראות את המבנים שתיכנן שפאר. לצד זאת, הוא תיכנן פרויקטים ענקיים כמו המבנים של משחקי החורף האולימפיים שיתקיימו במינכן ב-2018 ותערוכת "אקספו" שנפתחה לאחרונה בשנחאי.

ובכל זאת, כדור שלישי למשפחת אדריכלים, גם שפאר הבן מבין שאי אפשר לשתוק לנצח. "תמיד שואלים אותי על אבא שלי. זה מרגיז. כל חיי ניסיתי להתרחק ממנו, אבל לעיתונאים קשה לקבל את זה", אמר החודש בראיון נרחב לעיתון הגרמני "זידדויטשה צייטונג". כעת, ממרומי גילו ולאחר שכבר הוכיח לעולם שיש לו מה להציע מעבר להיותו "הבן של", הוא ניאות לשבור את השתיקה ארוכת השנים שגזר על עצמו, ולדבר על הכל. כולל על האדריכל ההוא, שממנו ניסה להתרחק כל חייו.

צריך ליטול סיכונים

"אבא שלי היה אדריכל טוב", הוא אומר, כשהוא ניאות לצלול לעברו הרחוק, אי אז בשנות ה-30 של המאה הקודמת - אך ממהר לסייג: "עד 1938, בכל מקרה". הוא אינו נוטר טינה לאביו. "האם אפשר בכלל לשנוא את אבא שלך?" הוא תוהה כשהוא נדרש לעניין.

ובכלל, הוא היה רק ילד קטן בשעה שאביו השתתף בפשעים הגדולים של הנאצים. "מנקודת המבט של ילד, היטלר היה בשבילי דוד נחמד. ביקור אצל היטלר היה כמעט אירוע משמח. נתנו לי לשחק עם הכלבים, קיבלתי ממתקים", הוא נזכר. "הייתי בן שבע-שמונה, לא ידענו..."

     היטלר ואלברט שפאר בברלין ב-1938 (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

חוויות הילדות בחיקו של היטלר גבו משפאר הבן מחיר אישי כבד שנים לאחר מכן. במשפטי נירנברג הורשע אביו בפשעי מלחמה ונידון ל-20 שנות מאסר. שפאר הבן היה אז בן 12, הבוגר מבין חמשת אחיו. "פתאום לא היה לי יותר אבא. ליתר דיוק - היה לי אחד, בכלא. בגרמניה שרר כאוס. עזבנו את הבית ועברנו לגור אצל סבא וסבתא", הוא מספר. בהמשך התחיל לגמגם ונאלץ לעזוב את הלימודים. "שנאתי את בית הספר. זה היה מקום נורא. אולי מפני שלא אהבתי שאומרים לי מה לעשות", הוא אומר.

הגמגום ליווה אותו לכל אורך הדרך. היה זה ביטוי חיצוני למצוקה נפשית, שהפך את לימודי האדריכלות באוניברסיטה במינכן לסיוט מתמשך. "הבחינה האחרונה שלי היתה בעל פה - ובצרפתית. קטסטרופה. עברתי אותה בהצלחה רק כי ריחמו עלי", הוא מתוודה. גם בהמשך נאלץ להתגבר על קשיים רבים שערם הגמגום: "בתחילה חשבתי שאדריכלות היא מקצוע שכרוך בהרבה שרטוטים - ולא בדיבורים. היום אני גאה בכך שאני מרוויח את לחמי בדרך שפעם הפחידה אותי - דרך השפה".

כדי להתגבר על הגמגום היה עליו לעשות בדיוק את מה שממנו כה חשש: לדבר, לדבר ולדבר. "זה המוטו שלי - בחיים צריך ליטול סיכונים", הוא מוסיף. "לא כדאי להתעלם מהבעיות. חייבים להתמודד אתן. תודה לאל, יש מספיק תימוכין לקשר בין גמגום לאינטליגנציה".

חזרה לאביו. "אחרי המלחמה הנושא הזה היה טאבו. העבר שלי לא שיחק שום תפקיד בבית הספר או באוניברסיטה", הוא אומר. עם זאת, לדבריו, "היה לי חשוב - רציתי והייתי חייב - להשתחרר מהאבא הזה. בכל דרך". למשל, בחתימה האישית: "אבא שלי כתב את שמו עם א' גדולה. החתימה שלי היא הפוכה באופן מודע. גם המקצוע שלי שונה משלו. הוא היה אדריכל - אני מתכנן ערים. הוא התעניין באסתטיקה, ואילו לי חשובה יותר המורכבות של העיר כקהילייה פוליטית וכלכלית".

שפאר האב, מתכנן הבניינים של הרייך השלישי, נודע בזכות היצירות הגרנדיוזיות, המפלצתיות ואחוזות הטירוף שהגה. הוא זה שתיכנן את מופעי הראווה ומפגני העוצמה של המפלגה הנאצית בכינוסיה בנירנברג; את לשכת הקנצלר האדירה בברלין; ואת הפרויקט המגלומני - שלא יצא לפועל - להפוך את ברלין ל"גרמאניה", בירת העולם, עם שורת מבני ענק מעוררי יראה. את תורתו ואמנותו, מיותר לציין, לא לומדים היום בחוגים לאדריכלות.

למרות זאת, בנו אינו מזלזל בפועלו מבחינה מקצועית. "הוא היה הרבה יותר מודרניסט ממה שחושבים היום. התוכניות שלו, גם אלה של ברלין, התבססו בחלקן על התיאוריות של לה-קורבוזיה", הוא מפתיע. מה לאדריכל השווייצי לה-קורבוזיה, שנחשב לחלוץ של האדריכלות המודרנית, ולאלברט שפאר? "מודרניזם זה לא רק גגות שטוחים", הוא אומר, בלי להוסיף.

עם זאת, גם שפאר הבן אינו מתיימר למצוא אלמנטים מודרניסטיים בתוכניות לבניית "גרמאניה". "ברור, זו היתה קטסטרופה טהורה. לא אנושית. על כך אנחנו לא צריכים לדבר, אף שזה היה יותר היטלר משפאר", הוא מודה.

בניגוד לאביו, שפינה יהודים מדירותיהם לשם הגשמת חזונו האדריכלי, שפאר הבן טוען שקיים קשר הדוק בין האדריכלות שלו לדמוקרטיה: "לערים יש אופי דמוקרטי. תכנון ערים אינו מכוון לגודל, אלא למורכבות; לא לאוטוריטה, אלא לאינטגרציה. שליטה מלאה אינה אפשרית בערים גדולות. הרעיון של ‘גרמאניה' אינו ריאלי יותר, אפילו לא במשטרים סמכותניים".

שפאר הבן אינו רואה בעיה מיוחדת בכך שדווקא הוא - הבן של - מתכנן ערים גם בעבור מדינות שאינן דמוקרטיות, ובהן סין ולוב. "אנחנו עוזרים לשפר את הסביבה של בני האדם. אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה", הוא אומר. "ההבדל בין דמוקרטיה ללא-דמוקרטיה אינו נוגע לתכנון הערים של ימינו". ההבדל החשוב יותר, לדבריו, הוא דווקא בין אירופה ליבשות אחרות: "צריך להבחין בין אירופה - שם 90% מהתושבים חיים בערים ותהליך העיור הושלם - לבין הודו, סין או אפריקה, שם התהליך נמצא רק בראשיתו. בשנים הבאות יעברו מיליוני בני אדם ברחבי העולם מהכפרים לערים. אנחנו עוזרים ליצור להם תנאי מחיה טובים יותר".

לא רק על עבודותיו של אביו מותח אלברט שפאר הבן ביקורת. גם מאדריכלית העל זאהה חדיד הוא לא חוסך את שבטו. בראיון עמו באחרונה בעיתון הגרמני "די ולט" אמר שפאר: "אין שום קשר בין המבנים שהיא מתכננת לסביבה שלהם. הם רק ‘רעיונות ענניים' שרירותיים, כמו ענן וולקני". עוד הוסיף: "הדבר הגרוע ביותר הוא שמקבלי ההחלטות נופלים בפח הזה. רק מאוחר יותר הם מגלים שזה לא עובד ולא מתאים לעיר שלהם. חדיד תיכננה לפני כמה שנים רובע מדעי לסינגפור. היום לא נותר מכך דבר חוץ מפרסומת - כלי שיווקי שאין לו שום קשר למציאות".

חדיד, אדריכלית בריטית ממוצא עיראקי, מזוהה עם סגנון הדה-קונסטרוקטיביזם. היא האשה הראשונה שזכתה בפרס פריצקר לאדריכלות ואף נושאת בתואר אבירות על תרומתה לתחום. בתחילת החודש נכללה ברשימת האנשים המשפיעים של המגזין "טיים".

איך נהפך האדריכל הצעיר אלברט שפאר למתכנן הבניינים הראשי של המשטר הנאצי, לשר החימוש ולידידו של הפיהרר? ההיסטוריון הגרמני יואכים פסט ניסה לעמוד על הסתירות והתעלומות בחייו ובדמותו של שפאר בביוגרפיה שכתב עליו ותורגמה לעברית (הוצאת דביר). שפאר ריצה 20 שנות מאסר על חלקו בפשעי המשטר הנאצי, בין היתר בגין מעורבותו הישירה בגירוש יהודים ובהעסקת עובדי כפייה. עד יומו האחרון טען כי שמר על הפרדה בין הפוליטיקה לארכיטקטורה, וכי לא הזדהה מבחינה אידיאולוגית עם המשטר הנאצי. "תמורת הזדמנות לבנות בניין גדול הייתי מוכר את נשמתי כמו פאוסט", אמר פעם. בהזדמנות אחרת הוסיף כי היה מעמיד את עצמו גם לרשות שליט בעל אידיאולוגיה שונה לגמרי, אילו היה נותן לו הזדמנויות כמו אלה שקיבל מהיטלר.

בין עבודותיו המפורסמות היו אתר מפגני המפלגה ההמוניים בנירנברג, שהונצח בסרט התעמולה של לני ריפנשטל "ניצחון הרצון"; בניין הקאנצלר החדש בברלין והתוכנית שלא התממשה להפיכת ברלין לבירה המונומנטלית החדשה של הרייך.

*#