אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחוץ לסוויטה

ביוגרפיה חדשה ואוסף סיפורים קצרים שופכים אור על חייה של אירן נמירובסקי. האם הסופרת היהודייה שנספתה בשואה והתפרסמה שנים לאחר מותה היתה בעצמה אנטישמית?

תגובות

כתב היד של הספר האחרון שכתבה אירן נמירובסקי, "סוויטה צרפתית" (ראה אור בעברית בהוצאת כתר), הוגנב במזוודה שנשאו בנותיה, דניס ואליזבת, כשברחו מצרפת בזמן הכיבוש הנאצי, וראה אור לאחר 60 שנה. הוא קיבל ביקורות נלהבות, שהודיעו על התגלית ובה בעת על אובדן של כישרון עצום. נמירובסקי, סופרת רוסייה-יהודייה, מתה באושוויץ ב-1942 והיא בת 39, לאחר שהשלימה כתיבת שני חלקים מהרומן.

סיפורה האישי של נמירובסקי שופע דרמות, לרבות ניסיונות נואשים וקורעי לב של בעלה, מישל אפשטיין, להצילה. גם הוא מת באושוויץ. אבל עם הפרסום המאוחר שלה גם נשמעו טענות שנמירובסקי, שנרצחה על שום יהדותה, היתה בעצמה אנטישמית שהתרועעה עם ידידים מן הימין הקיצוני ויצרה בכתיבתה קריקטורות מכוערות של יהודים.

בימים אלה רואים אור לראשונה באנגלית ביוגרפיה חדשה, "חייה של אירן נמירובסקי: מחברת ‘סוויטה צרפתית'", ואוסף סיפורים קצרים פרי עטה. כותבי הביוגרפיה, אוליבייה פיליפונה ופטריק לינהארדט, הסתמכו בעבודתם על אוצר שהיה עד אז חתום, של מכתבים, יומנים, ארכיון וזיכרונות אישיים המשלימים את הפערים בסיפור חייה של נמירובסקי. הם אף גילו סיפור קצר לא ידוע וסבורים שעוד יפורסמו יצירות פרי עטה, לרבות תסכית רדיו שגילו לפני כמה שבועות.

את ההאשמות הם דוחים מכל וכל. "אני מסרב לשמוע את המלה ‘אנטישמיות' בקשר לנמירובסקי", אומר פיליפונה בשיחת טלפון מפאריס. המניע של נמירובסקי, לטענת פיליפונה ולינהארדט, היה תחושות עמוקות ומורכבות בנוגע לרקע הבורגני הרוסי-יהודי שלה, ליהודי השטעטל, ובייחוד תחושת תיעוב חריפה כלפי אמה, אנה. אנה נמירובסקי היתה גאוותנית וסנובית, ניהלה רומנים רבים וראתה בבתה מכשול בתחום זה וכן בניסיונותיה להסתיר את גילה האמיתי. "די ברור שהילדה הזאת לא היתה רצויה", הם כותבים.

מזעזע יותר היה סיפורה של דניס נמירובסקי, שעליו נכתב ב"סאנדיי טיימס" הלונדוני ב-2007. כשהיא ואחותה הגיעו אל סף דלתה של הסבתא לאחר המלחמה, היא סירבה לפתוח להן וצעקה אליהן, "אם אתן יתומות, לכו לבית יתומים".

מי שמוכן להקשיב

ההאשמות באנטישמיות צצו לראשונה ב-1929, לאחר פרסום הרומן של נמירובסקי, "דויד גולדר". נמירובסקי, שאמרה שהיא משחזרת שוב ושוב את יחסיה עם אמה בספריה, בנתה את הדמויות על בסיס משפחתה, בקווים כלליים. היא היתה אז בת 26 - בגיל שבו כתב פיליפ רות את "להתראות, קולומבוס", ספר שגם הוא זיכה את מחברו בתגית "יהודי ששונא את עצמו".

דויד גולדר הוא בנקאי יהודי תאב בצע וגס רוח, בעל אף ארוך ומעוקל ואשה חמדנית. הרומן, שתויג הן כיצירת מופת והן כאנטישמי, עורר רגשות עזים בקרב אנשים משמאל ומימין, יהודים ולא-יהודים בצרפת, שנמירובסקי, שכתבה בצרפתית, ראתה בה את ביתה הרוחני האמיתי מאז השתקעה בה ב-1919. נמירובסקי דחתה את ההאשמות. כאשר כתב מעיתון ציוני הופיע בביתה, היא אמרה: "מאשימים אותי באנטישמיות? בחייכם, זה מגוחך! אני הרי יהודייה בעצמי ואני אומרת זאת לכל מי שמוכן להקשיב לי!"

אבל אויבי היהודים משתמשים בדמויותיה, התעקש הכתב. "ואף על פי כן, כך אני רואה אותם", היא ענתה.

לטענת פיליפונה ולינהארדט, המבקרים אז והיום מפרשים את הספר לא נכון. הם מכנים אותו תיאור של מילייה חברתי ושואלים: "אילו נכתב ‘דויד גולדר' ב-2009 בידי בתו של ברנרד מיידוף, מי היה מעלה על דעתו להאשים אותה בדעות אנטישמיות?"

ב-1935 ציינה נמירובסקי עד כמה שונה היה האקלים הפוליטי בתקופה שכתבה את הספר. "ברור לחלוטין שאילו היטלר היה אז, הייתי מרככת מאוד את ‘דויד גולדר' ולא הייתי כותבת אותו באותה דרך", אמרה. "אבל זו היתה טעות מצדי לנהוג כך, הפגנת חולשה שאינה יאה לסופר אמיתי".

ההאשמות באנטישמיות, שצצו שוב בישראל ובארצות הברית כש"דויד גולדר" יצא לאור שוב ותורגם לאנגלית, גרמו קיטוב. ג'ונתן וייס, מחבר הביוגרפיה מ-2005 "אירן נמירובסקי: חייה ויצירתה", אומר כי מאחר שמבקריה של נמירובסקי השתמשו בציטוטים מספרו, הוא תויג שלא בטובתו כמי שמגנה את יחסה כלפי יהודים, ומשפחתה פנתה נגדו. וייס, שהחל במחקריו בשנות ה-90, לא היה רשאי לראות את מטמון הכתבים האישיים או לשמוע את זיכרונות בני המשפחה שהועמדו לרשות פיליפונה ולינהארדט.

המחברים, שמכירים את עבודתה של נמירובסקי, פנו למוציא לאור וביקשו להוציא את הביוגרפיה על אודותיה ב-2004, כחודשיים לפני ש"סוויטה צרפתית" ראה אור לראשונה. "כשהצגנו את הפרויקט, תגובת אנשי ההוצאה היתה שלא לפרסם אותו כי היא היתה נשכחת לחלוטין", אומר פיליפונה. הוא ולינהארדט שיתפו פעולה קודם לכן בביוגרפיה על רוז'ה סטפן, מייסד העיתון הצרפתי "ל'אובזרווטר". דניס אפשטיין, בתה של נמירובסקי, התרשמה מדרך הטיפול שלהם ביהדותו של סטפן, מספר פילפונה, ולפיכך "החליטה להעמיד לרשותנו את כל החומר שברשותה וגם את זיכרונותיה".

נמירובסקי כתבה לפחות 50 סיפורים קצרים ו-15 רומנים, לרבות "סוויטה צרפתית". בספר הזה כמעט לא מוזכרים יהודים. שני חלקיו מתארים את הבריחה הכאוטית של אזרחים צרפתים מפני הצבא הגרמני ב-1940 ומציגים דיוקן אוהד של חייל גרמני שהתגורר בצרפת. כמה מעשרת הסיפורים שנכתבו בשנים 1934-1942 והתפרסמו באוסף החדש, "Dimanche and Other Stories", באו מאותו כור היתוך. ב"Monsieur Rose", שנכתב לאחר הפלישה, נדמה שנמירובסקי מנסה דמויות וסצינות לקראת הבריחה של אזרחים צרפתים המתוארת ב"סוויטה צרפתית".

תהום עמוקה בינינו

הסיפור "Fraternite" ("אחווה") יצוץ ללא ספק בדיון על זהותה היהודית של נמירובסקי. דמות הגיבור, כריסטיאן רבינוביץ', מבוססת על עיתונאי יהודי, פייר לואל, לדברי פיליפונה, אלא שיש בה גם כמה פרטים אוטוביוגרפיים, כגון ההתייחסות לאבות המשפחה באודסה, העיר שבה נפגשו הוריה של נמירובסקי, ומשאלתה המובעת שוב ושוב שהיתה נולדת בצרפת.

כריסטיאן הוא צרפתי אמיד, דור שני בצרפת, שמציין כי אפו "הארוך והמחודד במיוחד" ושפתיו היבשות, כמו "סדוקות מצימאון של אלפיים שנה", הם "התכונות היהודיות במובהק היחידות ששמרתי". בתחנת רכבת הוא פוגש יהודי עני בבלויי סחבות מרוסיה, בעל אותו שם משפחה, וייתכן שהוא קרוב אליו בקשר משפחתי עתיק יומין.

לאחר שכריסטיאן נפרד מבן דמותו מהשטעטל, היא כותבת: "האם ייתכן שהוא בשר מבשרו של האיש הזה?"

"בלתי אפשרי, גרוטסקי! יש תהום עמוקה בינינו!" כריסטיאן אומר, ומנסה ללא הצלחה להרגיע את עצמו, שהוא "בורגני צרפתי עשיר, חד וחלק!"

בראייה לאחור, הסיפור שנכתב ב-1936 אבל נדחה בידי ההוצאה שלה נדמה מצד אחד כחוזה את הנולד, ומצד אחר כבלתי מודע לחלוטין.

"לעולם לא נוכל להשתקע במקום אחד!" מקונן היהודי רבינוביץ'. ברגע שיהודים משתקעים במקום אחד, "פורצת מלחמה, קמה מהפכה, פוגרום או משהו אחר, וזהו, שלום! ‘תארזו את המזוודות ותסתלקו מפה'".

נמירובסקי ואפשטיין כמובן לא הסתלקו לאחר הפלישה הגרמנית - החלטה שעדיין מכעיסה את בתה דניס. משנת 1935 ניסו בני הזוג לקבל אזרחות צרפתית וב-1939 המירו את דתם והצטרפו לכנסייה הקתולית-רומנית. נמירובסקי הרחיקה את משפחתה מהיהודים נחותי המעמד של מזרח אירופה וראתה את עצמה כ"מכובדת" ולא כ"זרה לא רצויה", כפי שכתבה למרשל פטן, ראש ממשלת וישי ב-1940 - במלים אחרות, "בורגנית צרפתייה, חד וחלק".

אבל כפי שפילפונה ולינהארדט כותבים בפרק האחרון בספרם, מהיום שבו אסרו אותה הז'נדרמים, אירן נמירובסקי "חדלה להיות סופרת, אם, רעיה, רוסייה, צרפתייה: היא היתה יהודייה ותו לא".

ארבעה ספרים של אירן נמירובסקי תורגמו לעברית. הראשון, "סוויטה צרפתית", ראה אור בשנת 2006 בהוצאת כתר, בתרגום מצרפתית של ניר רצ'קובסקי, והיה לרב מכר. לאחר מכן ראו אור "הנשף - דויד גולדר" באותה הוצאה, "ג'זבל" שתירגם עמנואל פינטו להוצאת רסלינג ו"כחום הדם" שתירגמה חגית בת עדה לכתר. 14 יצירות של נמירובסקי התפרסמו עוד בחייה ושמונה ראו אור לאחר מותה, המפורסמת שבהן היא "סוויטה צרפתית".

מיה סלע

*#